אמרתי לעצמי שאנחנו לא מתנחלים. אנחנו משהו אחר

אנשים חשבו שההורים שלי שמאלנים, אפילו שגרנו מעבר לקו הירוק, בשכונה שבה הערבים קרובים כל כך אבל רחוקים. אנחנו לא התנחלות, אבא היה אומר, והספק שלי תמיד היה שם. עכשיו, חמישים שנה אחרי שהגיעו לירושלים, הם עוזבים. מסע של זכרונות וחשבון נפש

א א א

לערבי הראשון שנכנס אלינו הביתה קראו סבאח ולשני קראו אבו עלי. הנחתי שסבאח זה קיצור של סבאח אל ח'יר ואבו עלי זה כי הוא משחק אותה אבו עלי, אז לא הייתי נופל מהרגליים אם לשלישי שהיה נכנס אלינו הביתה היו קוראים אבוללה.

בפעם הראשונה שנפגשנו, סבאח שטף ידיים במטבח שלנו בבוקר קר אחרי החגים לפני שעזר לאמא שלי להתניע את הרנו 12 הצהוב. זה היה אוטו שכבר בתחילת שנות השמונים סבל מבעיות בהילוכים, וסבאח היה דוחף אותו מאחורה לכיוון הירידה בזמן שהיא שמה ניוטרל. אחר כך הגיעה תשלובת של קלאץ' והילוך שני שבסופה המנוע השתעל והתניע. אמא שלי ידעה להפקיד תודה אצל סבאח מבעוד מועד כי ברגע שהמנוע הותנע הוא היה הופך לדמות במראה שמתרחקת ומאבדת רלוונטיות.

את הימים שבין הדחיפות סבאח פתח בתפילות על ראש הצוק שבמעלה הרחוב, זה שלימים כוסה במדורגים. תמיד היה שם קר אבל הדובון הצבאי כרבל אותו. בלילות הוא ישן באתר הבניה, כנראה בתוך מערבל הבטון. כשלמישהו ברחוב נפל החשמל או כששכנה חשה צורך לקטר שהפוליש חלק מדי, הם היו צועקים "סבאח סבאח" וסבאח הגיע.

פעם הוא עבר מחוץ לגן נורית, כולנו עמדנו על הגדרות ושרנו לו "ערבייה כושכושייה יש לו תחת של גביע!". הרשים אותי שמנהלי השכונה איתרו ערבי מגדיל ראש שגם מבין בהתנעה בירידה, גם בפוליש וגם זורם עם שירים.

ביום שאתר הבניה האחרון בגר לכדי בניין, מפקד הרחוב החליף חתימות עם סבאח על הדובון ואיחל לו בהצלחה. לפי החישובים שלי זה היה קצת לפני מונדיאל איטליה 90', ולי טרם מלאו עשר.

עופר ואחותו בחצר הבית בפסגת זאב (מתוך אלבום התמונות המשפחתי)

עופר ואחותו בחצר הבית בפסגת זאב (מתוך אלבום התמונות המשפחתי)

לאבו עלי היתה חנות של רהיטי קש ברחוב הראשי של שועפאט, שאצלנו לפעמים קראו לה בית חנינא. לידו הייתה חנות ממתקים של נוצרים, בשם סאני 2000, שמכרה סנטות משוקולד ופפסי. אבא שלי הסביר שפפסי זה כמו קולה אבל פחות טוב ויש את זה רק לערבים כי פפסי מחרימה אותנו בגלל הערבים. לא הבנתי כלום.

יום אחד באזור אולימפיאדת סיאול אבו עלי נכנס אלינו לסלון עם כוננית קש והניח אותה בכל מיני מקומות לפי הוראות של אמא שלי. הוא קרא לה גיברת והיא אמרה שהוא ממש אומן. שנים אחר כך, ב-2004, כשעברתי לדירה משל עצמי במרכז העיר, והתלבטתי מה ליצוק לאיזו נישה במסדרון, היא הציעה: אולי תביא שידה מאבו עלי?, כאילו לא עברו עשרים שנה והבנאדם עדיין יושב ברחובנו הצר ומנגר.

הערבי השלישי הגיע אלינו יחד עם ערוצי זהב בקיץ 94'. בארה"ב היה מונדיאל, בסלון שיחקו שיקגו ופיניקס ובגינה התחוללה לי בר מצווה עם קייטרינג מסעדת לה-רשל, שהגיעה עם צי חמגשיות רכוב על מלצר ערבי עם שפם ומכנסיים גבוהים כמו מוזס מאלון בערב גאלה.

הערבי הרביעי הגיע מלווה בחמישי, השישי והשביעי, פקודיו, כדי לרצף את הדירה מחדש בבלטות בצבע חמרה שהונחו באלכסון כי אמא שלי קבעה שזה מגדיל את הבית. את הערבי השמיני הבאתי בעצמי באוקטובר 2000, איש בלי פנים שגר אצלי בראש עד היום.

"עופר מדבר יותר מידי"

הסָפֵק הראשון נכנס אלינו הביתה בשנות ה-70'. קראו לו ניסים והוא עישן חשיש מעל העריסה של אחי במסיבת פורים. אני עוד לא הייתי בתכנון אבל די מהר אחרי שיושמתי התחלתי לשמוע עליו. הם היו מהכרמל והוא מהעיר התחתית, הם היו רציניים והוא היה צייר, הם היו שנים ביחד ולו היו ילדים בכל מיני ארצות.

ניסים לא מוכן לבוא לפסגת זאב יותר כי זה מעבר לקו הירוק, הם אמרו מתישהו והתאמצו לשדר שזה לא פוגע בהם. זה קרה באוטו, כמו רוב השיחות, כי בחילות הנסיעה שלי דרשו הסחת דעת. מדי פעם הייתי מרים ראש כדי לוודא – עברנו כבר את המוסכים של הערבים? הגענו לזיתוני? פעם המבט שלי קלט שדה מלא כבשים ירוקים שלא זזות. אבא שלי הסביר שאלה סירות קוצניות ושאם נתקעים תמיד אפשר לפרוש עליהן סדין ולישון. אבל איפה אנחנו? בשומרון. פעם אחרת אמא שלי אמרה לי שלא מספיק לשכב על המושב, עדיף שאשכב על הרצפה. למה? אבא התבלבל בדרך, נכנסנו בטעות לערבים ועכשיו לילה.

"את הבתים שלהם היה קל לזהות כי היתה סביבם אדמה, ועל הגג אנטנות בצורות מוזרות כמו מגדל אייפל". כל כך קרוב, אבל מעבר להררי החושך. שכונת בית חנינא במזרח ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"את הבתים שלהם היה קל לזהות כי היתה סביבם אדמה, ועל הגג אנטנות בצורות מוזרות כמו מגדל אייפל". כל כך קרוב, אבל מעבר להררי החושך. שכונת בית חנינא במזרח ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הערבים היו בכל מקום אבל נראו מעט, הם שמשו סופים של דברים מוכרים והתחלה של החשוך. ראינו אותם לפעמים בשדות כשחיפשנו צבים או קרשים לל"ג בעומר. מה זה פה ליד המוסכים? מחנה פליטים. מה זה אומר? אנשים שחיים בבוץ. מה זה ענתא? ליד ענתות. למה כתוב פה גם באנגלית? כי הם נוצרים. איפה זה חיזמא? אחרי בנה ביתך.

את הבתים שלהם היה קל לזהות כי היתה סביבם אדמה, ועל הגג אנטנות בצורות מוזרות כמו מגדל אייפל. מהקירות החיצוניים נמנע חסד הבנייה הטרומית והם רופדו אבנים בולטות כמו בקטמון הישנה, אבל פצועות. בחזית עמדו נגררים של משאיות נטולי גורר ואוטובוסים של אף חברה, חלקם הפכו ביוטופ של עשבים. הכלבים שלהם לא היו שייכים למישהו מסוים ונבחו את מה שבעליהם רצו לצעוק. פה ושם נצפה חתול מלחך חיתול, ואחת לכמה שנים קרה המחזה הבא: חבורת נערים מהשכונה דהרה בריצה מכוון הערבים עם שלל בדמות חמור חטוף. הוא הוצב במרכז המסחרי לאות ראווה, פעם נקשר לסוכה שהוקמה בגן הצב, ומתישהו נעלם. בעלי התעוזה מבין הערבים ירדו את רחוב סיירת דוכיפת עם אוטו ביום כיפור. חיכינו להם עם אבנים כי הם הפריעו לשחק סטנגה בכביש. בפעם היחידה שאזרתי אומץ להצטרף לטקס הרמתי רגב אדמה יבש מאי התנועה של שדרות משה דיין והטחתי אותו בבגאז' הערבי. חריקת בלמים נשמעה, שוטר יצא מהאוטו ושאג: ילד, מה אתה עושה? ואז הלך.

הערבים היו בכל מקום אבל נראו מעט, הם שמשו סופים של דברים מוכרים והתחלה של החשוך. ראינו אותם לפעמים בשדות כשחיפשנו צבים או קרשים לל"ג בעומר.

אז ניסים לא בא יותר לבקר בפסגת זאב אבל רפול כן. אם לשנת 92' היה פוסטר הוא היה נראה כך: רפול עומד במרכז הרחוב, גבו למדורגים ופניו לוואדי, ברקע השיר של אולימפיאדת ברצלונה והוא מטעים אמיתות בזמן שאבא שלי מהנהן. מהרגע שגיליתי שהוא הצביע "צומת" פיתחתי תאווה לנפק בעצמי תובנות כדי לזכות ב"בדיוק! בדיוק!" שהוא ירה לעבר הטלוויזיה בזמן ראיונות עם רפול. אם ניתן להם רובים הם בסוף יירו בנו, טענתי בזמנו ואז גם רפול, ומאוחר יותר עשו מזה סטיקר. משום מה הוא כעס עלי שסיפרתי ברחוב שהוא הצביע צומת, ואמר לאבא של אוהד דרעי: עופר מדבר יותר מדי.

אלה הדברים שאבא שלי הבטיח: בחיים לא יקרה שכל האנשים יבקשו את הכסף שלהם מהבנק באותו יום; הורים פותחים חסכון לילדים כשהם נולדים ואז כשהם מבוגרים יש שם מלאן כסף; ההגנה של הנבחרת טובה, הם לא יתנו לקולומביה להכניס; ההולנדים יתנו לנו דוז פואה; ואותנו בחיים לא יפנו, אפילו הערבים מבינים את זה. הם רוצים שנצא מהשטחים ושנפנה את כל ההתנחלויות אבל אנחנו לא התנחלות. אנחנו משהו אחר. האמריקאים אומרים את זה וגם האירופים. חוץ מזה יש בשכונה כבר 10,000 איש ואם תוסיף את נווה יעקב ורמות וגילה והגבעה הצרפתית ותלפיות מזרח זה כמעט 50,000 וכולם יודעים שזה לא ריאלי. ההבדל היה ברור: המתנחלים לבשו סנדלים וחולצות כפתורים גם כששיחקו כדורסל ועל הגג שלהם היה דגל. אנחנו לבשנו סנדלים רק במסלולים עם מים, כפתורים שמנו בליל הסדר ואת הדגל תלינו על החלון של המיצובישי.

ההתנחלות פסגת זאב וברקע, מעבר לחומת ההפרדה, מחנה הפליטים שועפאט. ספטמבר 2009. (מועמר עוואד / פלאש 90)

פסגת זאב וברקע, מעבר לחומת ההפרדה, שכונה פלסטינית. ספטמבר 2009. (מועמר עוואד / פלאש 90)

לאמא שלי היו חברות שחשבו שאנחנו גרים בהתנחלות אבל היא לא הפסיקה לשתות איתן קפה כי עם מי היא תשתה – גאולה כהן? אנשים שלא הכירו אותם חשבו שהם שמאלנים כי הם לא שמרו שבת, לא אכלו כשר, לא היו להם ממתקים בבית הם נסעו לטיול במקומות מוזרים כמו ווילס בלי קבוצה מאורגנת.

פעם בכספומט ברמת אשכול, אחרי שהיא התמקחה עם הערבייה של הסברס והורידה אותה ל-8 בשקל, אמא שלי נתנה לי להקליד את המספר הסודי בכספומט ולבחור סכום והכל. לזקנה אחת שעמדה מאחורינו נשבר הזין בשלב מסוים והיא צעקה: שלום לכם אנשי רצ! אמא שלי צחקה. הם אהבו שחושבים שהם מה שהם לא, וכשאנשים הניחו שאבא שלי אשכנזי הוא היה מקרב את המשקפיים לפרצוף כמו דדי צוקר בפופוליטיקה ואומר: ס"ט מהכרמל.

השיבה הביתה

כמו כל דבר בצבא, גם השכונה שלנו התחלקה לשלושה חלקים: משפחות שעברו מנווה יעקב ונחשבו כמי שהשתדרגו נדל"נית; זוגות צעירים שביקשו להתברגן; ומשפחות עם הרבה ילדים שזכו לכינוי "ילדי זבל" והסתובבו בטרנינגים בצבעים זרחניים שקטנים עליהם. לפעמים קראנו להם ערבים, והמחמירים ארגנו נגדם חרם וצחקו על האבא שעושה פדיחות באוטובוס. רק בזכות דפני ליף, שנים אחר כך, למדתי לתת בהם שמות: מקרי רווחה, סכיזופרנים, דיור ציבורי.

גם אנחנו הגענו לשכונה מנווה יעקב והותרנו מאחור שבט צופים מעשה ידיי ההורים וסיפורים שצילקו את האחים שלי ובגרו לכדי דאחקות. אבא שלי סירב למכור את הדירה לערבים למרות שכמה מהם רצו. הוא רצה להגן על השכונה מפני כיבוש ערבי אבל לא ידע איך לומר את זה כי בירושלים יש מילה רק להתחרדות. הערבי שהיה נראה הקונה הכי רציני ישב אצלנו בסלון וטען שקוראים לו יוסף חטיב, וכשהם ביקשו לראות תעודת זהות היה כתוב שם יוסוף חאתב. אבא שלי, שלא אהב את העובדה שהוא התחזה, ביטל את העסקה.

אחת לכמה שנים נבוא לבקר. משום מקום ניפול עליהם, נספר שגרנו פה פעם, נשאל אם אפשר לעשות סיבוב בקטנה. חצר הבית בשלג. (מתוך אלבום התמונות המשפחתי)

אחת לכמה שנים נבוא לבקר. משום מקום ניפול עליהם, נספר שגרנו פה פעם, נשאל אם אפשר לעשות סיבוב בקטנה. חצר הבית בשלג. (מתוך אלבום התמונות המשפחתי)

בהתנתקות הייתי כבר בן 24. שאלתי אותם מה הם היו מעדיפים אם גם אנחנו היינו חייבים להתפנות – להשאיר את הבית לערבים או להרוס הכל בשופל? היא אמרה שעם כל האהבה שלהם לבית והגינה חבל להרוס הכל, והוא הרגיע אותי: זה לא יקרה. הערבים השלימו עם השכונות. ככה זה כשמספחים מיד ובלי חכמות.

ניסיתי לדמיין ערבים גרים בבית שלנו ויצא לי הסלון של משפחת מעדואר מהסדרה "שכנים" עם נגיעות של מרכז ג'ו אלון: בסאם זועמוט יושב יחף על ספה מעור בורדו, אוכל מלפפון, רואה מידל איסט טי.וי ומאחוריו תלוי אריג בדואי עם פונפונים. גם הוא ישאיר את הברז באמבטיה דולק בלילות של שלג כדי שהצנרת לא תתפוצץ? הוא יכתוב בערבית ליד כל כפתור בארון חשמל לאיזה חדר הוא קשור? הם ידליקו מנגל עם פן? יהיה להם טיימר לבוילר? ערבים גם עובדים עם בוידעם?

אחת לכמה שנים נבוא לבקר. משום מקום ניפול עליהם, נספר שגרנו פה פעם, נשאל אם אפשר לעשות סיבוב בקטנה, לילדים, ונגיד שהריח בחדר המדרגות לא השתנה. הם יגידו בואו, כנסו, ויציעו קפה. אתם שמים את הקומקום על השולחן, מעניין. אנחנו שמנו על השיש. יפה שהשארתם את הגפן. כן, היא באמת עושה ענבים מוזרים, קטנים מדי. נציג מטעמם ילווה אותנו במהלך הסיור כמו מדריך בבית הלבן שמוודא שאנשים לא דופקים פמוטים. הם יספרו שבגשמים נהיית שלולית גדולה בסיבוב מאחורי הבניין ושהקטן שלהם כמעט עף שם בחורף שעבר ואני אגיד ברור, מסדרון הרוח של רחוב גדוד חרמש, תכנון מפגר, והם יגידו ששינו את כל השמות ואני אגיד תכלס צריך לקרוא לזה משעול סבאח כי זה בול איפה שהיה הצוק שלו והם יגידו טוב כבר מאוחר.

תה עם לואיזה

50 שנה בעיר אבל הם עדיין חיפאים. קוראים לירושלמים "הם", מסתלבטים עליהם שהם עושים סידורים עם שקיות ואומרים "נוחיות", ומכוונים אותך למקומות לא לפי כתובות אלא לפי השאלה ליד מה זה. כל מי שדומה להם כבר מזמן עבר למבשרת, בית זית, מוצא ותל אביב, פוקד את העיר רק לגיחות מדודות של קולטורה. אבל הם מעדיפים את הסופר של פריג' הנוצרי בשועפאט מאשר את קניון האחים ישראל וכבר שנתיים הולכים לחוג ערבית. זה בדיוק הצביעות של השמאל, אמא שלי אומרת, אנשים שמתים על ערבים אבל מפחדים לדבר איתם.

ערבים יושבים בסלון שלנו ממש עכשיו, שותים תה עם לואיזה מהגינה ואוכלים עוגיות טחינה. אבא שלי אמר שהוא רופא בהדסה והיא עובדת סוציאלית, ושמי שבא לראות את הדירה עד כה מתחלק בערך חצי חצי בינם לבין דתיים סרוגים. הוא מתלבט אם למכור לערבים. מה השתנה? הוא רואה דברים אחרת. איך אחרת? אחרת. עניין של גיל גם. אלה ערבים ישראלים מתונים, משכילים, רוצים דירה לגדל בה ילדים, למה לא בעצם?

קטע שבסוף תיתנו את הבית לפלסטינים, שתדעו לכם, אמרתי. הם בכלל לא פלסטינים, הם ערבים ישראלים מנצרת. הוא רופא והיא עובדת סוציאלית. הם לא רוצים שכונה ערבית, רק אזור טוב ובתי ספר לילדים והרכבת הקלה שמביאה אותם עד הדסה. חשבת על זה שאולי לא כל הערבים רוצים שיקראו להם פלסטינים? אולי טוב להם לחיות בארץ? אולי הם לא רוצים לחיות תחת שלטון ערבי? אולי הם רוצים מתנ"ס וחוגים? אוי, לפני שאתה הולך- יש תיק במקלט עם מדים ישנים ונעליים וכל החולצות סוף מסלול, מה לעשות איתו?

עופר מתן הוא כתב מגזין בידיעות אחרונות.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

קריאה למאבק נגד הכיבוש ומשטר האפרטהייד של ישראל כבר ארבעים שנה. אג'א אגבאריה ואשתו אלהם בתום הדיון (צילום: יואב חיפאווי)

חבר ועדת המעקב שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים

בין המגבלות שהוטלו על רג'א אגבאריה, מזכ"ל תנועת "אבנאא אלבלד" לשעבר: איסור להתראיין ואיסור על שימוש באינטרנט. מנהיגים בתנועה: מדובר בהשתקה פוליטית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf