newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אני לא צריכה את חוק הלאום כדי שיזכיר לי שאני לא שווה

תרשמו - נולדתי פה, גדלתי פה, זוהי ארצי ומולדתי. אין לי שום כוונה ללכת לשום מקום, וגם את הילדים שלי אני אגדל פה. אני אדבר באיזו שפה שאני רוצה, ואגור היכן שארצה. כניעה שקטה לא תהיה פה

מאת:

תרשמו, אני ערבייה
ילידת הארץ הזאת
אני פלסטינית
הוריי פלסטינים
ואבות אבותיי פלסטינים

אמי ומשפחתה גורשו מביתם ב-1967, כשהיא הייתה רק בת שמונה, על מנת שאפשר יהיה להשתמש בו כמוצב צבאי. סבתי הוכתה על ידי חיילי צה"ל כשחזרה בלילה לבקש שמיכות להגנה מהקור לשבעת ילדיה, שנאלצו לישון מתחת לכיפת השמיים. אבא שלי גדל בעוני קשה, בלי גישה למים או חשמל, כשמסביבו קמים ומתפתחים יישובים יהודים אמידים על אדמות אבותיו. ההיסטוריה הזאת היא חלק ממני, ושום חוק לא ישנה אותה.

אני לא צריכה את חוק הלאום כדי שיזכיר לי שאני לא שווה לחבריי היהודים. אני נזכרת בכל נסיעה לנתב"ג שבה אני עוברת בידוק קפדני בגלל שם המשפחה שלי, בכל טלפון מבעל דירה אפשרי שאחרי ששמע את המבטא של אבא שלי מחליט שפתאום הדירה לא רלוונטית, בכל פעם שאח שלי מספר לי ששוב התבקש להזדהות בכניסה לאוניברסיטה למרות שכל חבריו שנכנסו לפניו לא היו צריכים לעשות זאת. אני נזכרת בכל פעם שאומרים לי "את ערבייה? וואלה, לא נראית! לא נורא, כולנו בני אדם", ובכל פעם שלוטשים בי עיניים כשאני מדברת בערבית.

אני לא צריכה את חוק הלאום כדי שיזכיר לי שערבית איננה שפה רשמית במדינת ישראל. אני נזכרת בכל פעם שאני רואה את התרגום הקלוקל של הרשויות ומשרדי הממשלה, ובכל פעם שאני נכנסת לחנות ספרים ובקושי מוצאת ספרים בערבית. אני נזכרת בכל פעם שאני מגלה שעוד מסמך מידע רפואי חשוב אינו נגיש לאוכלוסייה הערבית בשפתה, וכשבטלוויזיה המסחרית אין כתוביות בערבית.

שטרים מתנפלים על המפגינים בחיפה (צילום: נדין נאשף)

שטרים מתנפלים על מפגינים בחיפה (צילום: נדין נאשף)

גזענות ואי-שוויון הן לא עניין פוליטי, זה עניין אישי. כשלא נותנים לאמא שלי להיקבר במקום שבו היא חיה את מרבית חייה, זה אישי. כשמאיימים ומפגינים נגד ערבי שקנה בית בעפולה ובסוף הוא נאלץ לוותר, זה אישי. כשמכניסים לכלא משוררת שכותבת שיר מדם לבה על הדיכוי והאפליה, זה אישי. כשמגרשים איש חינוך מביתו, הורגים אותו, קוראים לו מחבל ואחר כך גם מטייחים, זה אישי. כששוברים רגל במעצר לפעיל חברה אזרחית רק כי הוא ערבי, זה אישי. כששוברים בקבוק יין מול עיניך רק בגלל שאתה נגעת בו, זה אישי. כשאומרים לך שאתה לא מספיק טוב כדי להיות הורה, זה אישי. גזענות היא להשתמש בזהותו המולדת של אדם כנגדו, לומר לו שהוא נחות רק בגלל שנולד כפי שנולד, וזה הכי אישי שיש.

הזכות להגדרה עצמית לאומית היא זכות אישית וקבוצתית. עם החוק ובלעדיו, אני לא שואלת אף אחד איך להגדיר את עצמי, ולאיזו קבוצות באוכלוסייה אני משייכת את עצמי. תרשמו – נולדתי פה, גדלתי פה, זוהי ארצי ומולדתי. אין לי שום כוונה ללכת לשום מקום, וגם את הילדים שלי אני אגדל פה. אני אדבר באיזו שפה שאני רוצה, ואגור היכן שארצה. אם זה מה שיכניס אותי לכלא בסוף, שיהיה. כניעה שקטה לא תהיה פה.

החוק הזה, וכלל המהלכים של השבועות האחרונים, הוא רע יותר ליהודים מאשר לערבים. הלגיטימיות שהוא נותן לאפליה פסולה מציב את מדינת היהודים בשורה אחת עם משטרים אפלים וחשוכים אחרים. אי אפשר לטעון יותר על "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". ישראל הפסיקה להתנדנד, מיצבה עצמה כחלק מציר הרשע, ובחרה בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

עם זאת, מאז ומתמיד הייתי אופטימית. ההורים שלי, למרות מה שעברו, האמינו תמיד בחיים משותפים. ההיסטוריה מוכיחה שהטובים מנצחים בסוף, ושהמדוכאים לא נשארים מדוכאים לנצח. כך היה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, עם העבדות בארה"ב, עם המהפכה הצרפתית ואפילו עם העם היהודי אחרי מלחמת העולם השנייה. עוול ושקרים אינם מחזיקים לאורך זמן, והידיעה הזו מחזקת אותי. אולי זה הזמן באמת לנהור לקלפיות ולשנות. אולי זה הזמן לקדם "ברית מדוכאים" יחד עם אוכלוסיות אחרות המופלות לרעה. זה הזמן להתעורר ולצאת לרחובות ולטלטל מהיסוד את הרעה החולה הזאת.

שידעו אלה למעלה – היזהרו מהרעב שלנו, מהזעם שלנו.

ד"ר יסמין אבו פריחה היא רופאה מתמחה ברפואה פנימית ופעילה חברתית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf