אין דרך לעצור את הזוועות בסוריה בלי להכיר בפשעי אסד

יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה התכחש לאפשרות שמשטר אסד השתמש בנשק כימי נגד אזרחים בסוריה תוך היתלות בטיעונים מופרכים. טיעוניהם של החוששים מהתערבות צבאית בסוריה יהיו משכנעים הרבה יותר אם לא יעוותו את המציאות

א א א

כותב אורח: מתן קמינר

עד לאחרונה, לא שמענו הרבה מיו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה בנושא סוריה. עבור אנשי שמאל כמוני, שמתנגדים נחרצות למשטר אסד והתביישו לשמע דברי הסנגוריה שאמרו עליו חברים אחרים בחד״ש, השתיקה של עודה היתה מדאיגה – אך לפחות אפשרה לנו לקוות שהוא מחזיק בדעות אחרות ויביע אותן בהזדמנות המתאימה. עד שלשום (שלישי), עת בחר עודה להפר את שתיקתו דווקא בהכחשת האפשרות שמשטר אסד השתמש בנשק כימי נגד אזרחים בדומא, תוך הסתפקות בעמדה ה״ערכית״, לדבריו, של "גינוי כל פגיעה באזרחים". ההתכחשות הזאת, הנסיבות שבהן היא מתרחשת והנימוקים שניתנו לה – כולם הרי אסון, והעמדה ה"ערכית" רחוקה מלהיות כזו.

ראשית חזר עודה בראיון בגל"צ על הטיעון הנפוץ בקרב תומכי המשטר שלפיו דווקא עכשיו, כאשר הוא עומד לנצח במלחמה, אין לאסד אינטרס להשתמש בנשק כימי. מבלי להיכנס לשאלות טכניות שאת רובן לא ניתן יהיה להכריע כל עוד למשקיפים אין גישה לאתר התקיפה, אפשר להצביע על כמה כשלים בדבריו: ראשית, במלחמה האינטרס הרציונלי אינו השיקול היחיד. לאלימות יש דינמיקה משלה, והיא מתפרצת תמיד מעבר ל"נחוץ" – כפי שידע עודה להדגיש באותו ראיון לגבי האלימות הישראלית בעזה.

שנית, דווקא אם הוא צופה ששלב הלוחמה הגלויה ייגמר בקרוב, יש לאסד אינטרס להפגין את מוכנותו המתמשכת להשתמש באלימות קיצונית נגד אזרחים. הרי הוא יודע היטב שהשנאה שחשים חלקים נרחבים באוכלוסייה הסורית כלפיו וכלפי משטרו עוד מאז 2011 התגברה עשרות מונים בעקבות הזוועות הבלתי נגמרות שביצעו כוחותיו. הרבה אחרי שהתותחים ידומו, מרתפי העינויים יישארו מלאים, ובשקט שישתרר יהיה קל יותר לשמוע את זעקות המעונים.

עמדה "ערכית" על סוריה של "גינוי כל פגיעה באזרחים". יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה (יונתן זינדל/פלאש90)

עמדה "ערכית" על סוריה של "גינוי כל פגיעה באזרחים". יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה (יונתן זינדל/פלאש90)

טיעון אחר שהשמיע עודה הוא שגינוי של אסד שווה ערך לתמיכה בארגונים איסלאמיים קיצוניים כדוגמת דאע"ש וג'בהת אל-נוסרה. אף אחד שמכיר את המצב בסוריה לא יוכל להכחיש כי הכוחות הצבאיים היחידים הפעילים נגד המשטר כיום הם אותם ארגונים ג'יהאדיסטים. אולם לצד זאת יש צורך להזכיר שמלחמת האזרחים הסורית החלה כמהפכה לא-אלימה מעיקרה, דמוקרטית ולא ג'יהאדיסטית כלל, עם השתתפות פמיניסטית ושמאלית. משטר אסד קיבל החלטה מודעת לדכא ביד קשה כל התנגדות עממית ולעודד את השתלטותם של ג'יהאדיסטים חמושים על האופוזיציה, כולל באמצעות שחרור של המוני ג'יהאדיסטים מבית הכלא ומדיניות של אי-פגיעה בכוחות דאע"ש. לנוכח כל זאת, מדהים לגלות שעדיין קיימים כיסים של התנגדות אזרחית – לא רק בקרב קהילת הפליטים הסורית העצומה אלא גם בסוריה עצמה, ולא רק בשטחים שבהם שולטת תנועת השחרור הכורדית.

טיעון נוסף, שעודה אינו מזכיר בראיון אך חשוב להתייחס אליו לנוכח המתיחות הבין-לאומית הגוברת בימים האחרונים, הוא שכל גינוי של משטר אסד משחק לידי התכנית האמריקאית לתקוף את סוריה. ובכן, במשך רוב תקופת הלחימה לא נראה היה שיש תכנית כזו; הן תחת אובאמה והן תחת טראמפ נראה שארצות הברית מתחבטת בשאלה האם עדיף לה לחסל את משטר אסד או רק להחלישו. (כדאי להזכיר בהקשר זה שלפני 2011, אסד יישם רפורמות ניאו-ליברליות בתאווה רבה ואף שיתף פעולה עם ה-CIA בהפעלת מחנות עינויים משוחררים מפיקוח משפטי.) גם הממסד הביטחוני הישראלי העדיף את התמשכותן של הזוועות על ניצחון של מי מהצדדים, ונכונותו המחודשת לחמם את הגזרה מול איראן ורוסיה כמובן נובעת מסופה המתקרב של המלחמה.

כרגע, אם כן, ייתכן שאנו עומדים בפני מתקפה מערבית רבתי על סוריה, בהשתתפות ישראלית. אך ניתן להתנגד למתקפה כזו מבלי להלבין את המשטר, ממש כפי שניתן היה להתנגד לכיבוש האמריקאי של עיראק מבלי להכחיש את פשעיו הרבים של סדאם חוסיין. אפילו להפך: טיעוניהם של מתנגדי הפלישה יהיו משכנעים הרבה יותר אם לא ייתפסו כמי שמוכנים לעוות את המציאות לכדי מעשייה פשטנית שמשרתת את צרכיהם.

כרגע, יש להודות, קשה לדמיין מוצא של שלום מהקלחת הסורית. ניצחון צבאי של אסד לא יביא לשקט לטווח ארוך כל עוד הוא ימשיך להסתמך על קואליציה צרה של מיעוטים עדתיים ובעלי הון ועל דיכוי קיצוני של יוזמות עממיות. כפי שמלמד הניסיון של דרום אפריקה, על מנת לזכות בלגיטימציה רחבה, תהליך שלום חייב לכלול הכרה והתמודדות עם פשעי המלחמה – שאת רובם הגדול ביצע המשטר. "תהליך אסטנה" שמובילות רוסיה, איראן ובעלת בריתם החדשה טורקיה – שקיפלה את התנגדותה למשטר מרגע שקיבלה אישור רוסי להתחיל בחיסול האוטונומיה הכורדית בצפון סוריה – הוא מבוי סתום מהבחינה הזו. האפשרות הסבירה היחידה היא תהליך בהובלת האו״ם, שבמועצת הביטחון שלו יושבים בעלי ברית של רוב הצדדים.

איימן עודה אינו יכול, כמובן, להביא לתחילתו של תהליך שכזה או להשפיע ישירות בכל אופן אחר על הנעשה בסוריה. מהיכרות אתו, אני סמוך ובטוח שלו יכול היה לנופף במקל קסמים ולהביא להקמתה של רפובליקה סורית דמוקרטית, חילונית ושוחרת זכויות אדם הוא היה עושה זאת כבר היום; אבל זה לא אפשרי וזה לא תפקידו. תפקידו הוא להנהיג את האוכלוסייה הפלסטינית בפרט ואת האופוזיציה העקבית בישראל בכלל.

בהקשר הזה, הסוגיה הסורית מעלה סדרה של שאלות פוליטיות עקרוניות. הנה כמה מהן: האם שלטון רצחני ומושחת כמו המשטר הסורי הוא הדבר הטוב ביותר שאליו יכולים עמי המזרח התיכון לשאוף? האם למעצמות שאינן ארצות הברית לא עשוי להיות תפקיד אזורי הרסני לא פחות? האם לכוחות השמאל אין ברירה אחרת מלבד לתמוך ברעה חולה אחת מפחד שהחלופה תהיה גרועה יותר? האם מותר לנו לטשטש ואף להכחיש את רציחתם של ילדים בשירותם של שיקולים טקטיים קצרי טווח?

לשאלות הללו יש תהודה לא רק בסוריה אלא גם בישראל ופלסטין, ואני מקווה שהאיש העומד בראש חד״ש והרשימה המשותפת ימצא בלבו לתת להם תשובה אחרת מזו שמצא שלשום.

מתן קמינר הוא דוקטורנט לאנתרופולוגיה ופעיל פוליטי.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
כוחות משטרה רבים בזמן הריסות בתים באום אל חיראן, ינואר 2017 (פאיז אבו רמילה/ אקטיבסטילס)

כוחות משטרה רבים בזמן הריסות בתים באום אל חיראן, ינואר 2017 (פאיז אבו רמילה/ אקטיבסטילס)

אנשי אום אל חיראן חתמו על הסכם הפשרה בכפייה, לא בהסכמה

בשבוע שעבר, תושבי הכפר הבלתי מוכר חתמו על הסכם עזיבה מרצון, לכאורה, כדי שהמדינה תוכל לישב על אדמתם יהודים. ועכשיו נשאלת השאלה, כיצד הסכם שמגיע אחרי חמש עשרה שנות התשה והתעמרות של המדינה, יכול באמת להיקרא "הסכם מרצון"?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf