בממוצע, מידי חודש נשלחים למעצר ללא משפט 29 פלסטינים

בעשור האחרון לא עבר חודש בו ישראל החזיקה פחות מ-150 פלסטינים במעצר מנהלי. מועדון האסיר הפלסטיני: שלושה עצירים מנהליים שובתים רעב, אחד מהם שובת כבר מעל לחמישים יום

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשנה האחרונה נשלחו מידי חודש בממוצע 29 פלסטינים למעצר מנהלי – מעצר ללא משפט. בעשור האחרון לא עבר חודש שבו החזיקה ישראל פחות מ-150 פלסטינים במעצר מנהלי, כך עולה מנתוני שירות בתי הסוהר שהועברו לארגון "בצלם". על פי הנתונים, נכון לחודש מאי הוחזקו בבתי הכלא 440 עצירים מנהליים, בהם שתי נשים ושלושה קטינים.

על פי הודעת מועדון האסיר הפלסטיני, שלושה מהעצורים המנהליים שובתים רעב. אחד מהם, חסן שוקה בן ה-30 מבית לחם, שובת רעב כבר 54 ימים. על פי ההודעה שוקה "מצוי בבידוד במרפאת בית הכלא ברמלה, כאשר הוא סובל מתשישות וכאבים בכל חלקי גופו". עציר נוסף, מחמוד עיאד (29, בית לחם) שובת כבר 22 ימים, ועציר שלישי, אנס שדיד (21, אזור חברון), שובת רעב תשעה ימים.

המעצר המנהלי היה אמור להיות כלי שהשימוש בו הוא נדיר. למקרי חירום שבהם אין אף דרך אחרת למנוע סכנה עתידית לציבור. במציאות זה לא המצב. האנשים שמוחזקים במעצר מנהלי יושבים בכלא חודשים ושנים בלי שהם יודעים במה הם מואשמים, בלי שהוצגו בפניהם ראיות לאשמתם ומבלי שניתנה להם אפשרות להתגונן. הם נכלאו לאחר שנציגי מערכת הבטחון הצליחו לשכנע את בית המשפט שיש להם ראיות, אבל הן חסויות, לפשע שעשוי להתרחש בעתיד. כאשר בית המשפט נוטה לסמוך על דברי מערכת הבטחון כמעט בעיניים עצומות – זו לא משימת שכנוע מורכבת במיוחד. בכל סבב ניתן לשלוח אדם לעד שישה חודשי מעצר מנהלי, אבל אין הגבלה על מספר הארכות הצו וכך ניתן לעצור אדם לנצח ללא ניהול משפט הוכחות.

ב"בצלם" מדגישים כי "הסמכות להורות על מעצר מנהלי היא סמכות קיצונית וגורפת. לכאורה, צווי המעצר נבחנים על-ידי בתי המשפט הצבאיים ועל-ידי בית המשפט העליון. אולם בתי משפט אלה מספקים רק מראית עין של ביקורת שיפוטית והם מאשרים מעצרים אלו כעניין שבשגרה".

כלא עופר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כלא עופר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לאחרונה שוחחו תחקירני "בצלם" עם נשים של עצירים מנהליים שנותרות מאחור ונאלצות להתמודד, בנוסף על הקושי לנהל משפחה ושגרת חיים, על הריחוק מבן הזוג, ועל האיסורים הנוקשים אפילו ביחס לאסירים פלסטינים שנשפטו – גם עם חוסר הוודאות המוחלט לגבי העתיד.

כך למשל מספרת ארווא סנובר, בת 26, תושבת הכפר תל באזור שכם, אם לשניים שבעלה, מוסטפה הינדי, נמצא כעת במעצר מנהלי. זו הפעם השלישית שהוא נשלח למעצר מנהלי. בכל אחת מהפעמים מעצרו הוארך לאחר תקופת הכליאה הראשונית אליה נשלח. הפעם הוא נעצר במרץ 2017, ומעצרו המנהלי הוארך מאז כבר שלוש פעמים. "הבעיה הכי גדולה עם המעצרים של בעלי היא חוסר הוודאות. אנחנו לא יכולים לדעת מתי הוא ישוחרר, כי הצבא יכול לחדש את המעצר המנהלי כמה פעמים שהוא רוצה", היא סיפרה לתחקירן "בצלם".

במרץ 2018, שנה אחרי שנכלא פתח מוסטפה בשביתת רעב שנמשכה 34 ימים. "כמה ימים לפני כן, היה דיון בנוגע לעתירה שלו נגד המעצר המנהלי, והשופט לא הפנה אליו שום שאלה ולא הרשה לו לדבר. הוא האריך את המעצר המנהלי של בעלי על המקום, בלי לשמוע את הצד שלו", סיפרה ארווא. "ניסיתי לשכנע אותו לא לשבות רעב. זה הפחיד אותי. הוא אמר לי שהוא התייאש לגמרי מהמעצרים שלא נגמרים, ושהוא לא עשה שום דבר שמצדיק עונש כזה". בעקבות שביתת הרעב התקיים משא ומתן בין מועדון האסיר הפלסטיני לבין שב"ס, בסיומו הסכים מוסטפה להפסיק את שביתת הרעב שלו בתמורה להתחייבות כי ישוחרר ב-12 בספטמבר הקרוב. עכשיו מחכה ארווא לראות אם אכן יתקיים ההסכם ובן זוגה ישוב הביתה.

חוסיין מרדאווי בן ה-60 נעצר בדצמבר 2017 במהלך פריצה לילית לבית המשפחה. אשתו, פריאל, אם לשמונה בת 53 תושבת הכפר קריות, סיפרה לתחקירני "בצלם" כי לא ראתה אותו מאז מאחר וכל בקשותיה לבקרו בכלא סורבו "מטעמים בטחוניים". רק שבועיים לאחר שנעצר היא הצליחה לאתר אותו ולהבין מה מצבו, ואז למדה דרך עורך הדין שהוצא לו צו מעצר מנהלי למשך ארבעה חודשים.

חלפו ארבעה חודשים, ויומיים לפני השחרור החליטו להאריך את המעצר המנהלי בארבעה חודשים נוספים. את ההודעה קיבלה בטלפון מבעלה. "הרגשתי שיש לו חדשות רעות לפי צורת הדיבור שלו, עוד לפני שהוא אמר לי. בכיתי בשקט ולא יכולתי להוסיף מילה. גם הוא שתק וניתק את הקו. אחרי כמה ימים דיברנו שוב וניסינו לנחם אחד את השני", היא מספרת. "כולם חיכו בקוצר רוח שהוא יחזור. הבת שלי בדיוק התכוננה לטקס סיום הלימודים שלה באוניברסיטה. הנכדים דיברו על זה שסבא חוזר עוד מעט". תאריך השחרור החדש של חוסיין מרדאווי נקבע ל-12 לאוגוסט, אבל משפחתו יודעת שעד שהוא לא משתחרר באמת, ניתן להאריך שוב ושוב את מעצרו המנהלי ללא משפט.

רמי יונס סייע בהכנת הכתבה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

סרי נוסייבה: טעיתי, אולי הציונות לא מסוגלת לעשות שלום

עשרות שנים היה סרי נוסייבה מעורב בשיחות עם ישראלים. עכשיו הוא עושה חשבון נפש. ערפאת, וגם אני - אומר נוסייבה - האמנו שדו קיום בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית אפשרי. אני כבר לא בטוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf