אפילו את עלה התאנה הדרוזי נתניהו הצליח לבייש

איוב קרא הוא לא הדרוזי הראשון שממשלות ישראל השתמשו בו כדי להראות כמה מצבם של המיעוטים בה נפלא. בן גוריון התחיל בזה כבר בשנות ה-50. אבל נתניהו הוריד את הפרקטיקה הזו לשפל המדרגה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

במהלך טקס קבלת שבת בניו יורק, שר התקשורת איוב קרא, שהתלווה לראש הממשלה בנסיעתו לנאום בעצרת האו"ם, אמר דברי חנופה לנתניהו אשר הביאו גורמים רשמיים להתוודות כי הם "נקברו ברצפה מרוב בושה", ושהאירוע היה "מבזה להם ולראש הממשלה".

סרטון דברי החנופה הפך ויראלי והצטרף לשורה ארוכה של אירועים מביכים שהפיק קרא. מאשפוזו העצמי בבית החולים הדסה עין כרם כדי ללחוץ על נתניהו למנותו לשר, עד לדבריו בתפקידו כסגן השר לפיתוח אזורי כי רעידת אדמה קטלנית באיטליה נגרמה עקב הצבעתה נגד ישראל באונסק"ו, או איומו בתפקידו כשר התקשורת כי "מי שישדר פייק ניוז – יביא על עצמו גזר דין מוות".

לכן, מתבקשת השאלה מדוע מלכתחילה קרא צורף למשלחת נתניהו לאו"ם.

להלל את מצב המיעוטים בזמן הממשל הצבאי

נתניהו לא המציא השימוש בבני המיעוט הדרוזי לטובת מכונת ההסברה הישראלית. אחד המסבירים הראשונים היה העיתונאי והסופר מעוספייה, כמאל מנצור. בשנת 1956 מונה מנצור לתפקיד ממונה על ההסברה בקרב הערבים בצפון הארץ. בספטמבר 1957 יצא מנצור בשליחות משרד החוץ למסע הרצאות בארה"ב, והנושא העיקרי של הרצאותיו היה חיי המיעוטים בישראל. לפי דיווח בעיתון '"על המשמר", מנצור הרצה כ-300 הרצאות. לפי דיווח בעיתון "למרחב", במהלך הסיור טען מנצור כי המיעוטים בישראל משגשגים, וכי ישראל יכולה לשמש מופת כמדינה שפתרה בהצלחה את בעיית המיעוטים שלה, ואוכלוסייתה הערבית התקדמה מאוד בעשר שנות קיומה. זאת אף שבאותה תקופה עדיין שרר ממשל צבאי ביישובים הפלסטינים וחלפו כעשר שנים מהנכבה.

שר התקשורת איוב קרא. מבחינת נתניהו, הוא יכול לצאת לחופשה. העיקר שיהיה דרוזי (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

שר התקשורת איוב קרא. מבחינת נתניהו, הוא יכול לצאת לחופשה. העיקר שיהיה דרוזי (צילום: דוד כהן / פלאש 90)

במסגרת מסעות ההסברה שערך במרוצת השנים בארה"ב ובקנדה מטעם משרד החוץ, הופיע מנצור בהרצאות ובסימפוזיונים בפני פוליטיקאים, ארגונים יהודיים, בתי כנסת, ארגונים נוצריים, כנסיות, אוניברסיטאות, מועדונים פוליטיים וחברתיים, רשתות טלוויזיה, וקיים עשרות מסיבות עיתונאים. מנצור גם אירח בישראל נציגים של הממשל והקהילה היהודית האמריקאים ונציגים אחרים. רחבעם עמיר, הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, כתב למנצור, בעקבות מסע הסברה שערך בשנת 1970: "עם סיימך סיור הרצאותיך אני מוצא לנכון לכתוב לך שורות קצרות אלה של הערכה על תרומתך הרבה להסברה ולהצגת תמונתה הנכונה של ישראל בארה"ב", והשגריר הישראלי בארה"ב דאז, יצחק רבין, כתב לו: "חלפו מספר שבועות מאז ביקורך בארה"ב אבל ההדים החיוביים על סדרת הרצאותיך ממשיכים להגיע לאזני".

במאמר שפרסם מנצור בעיתון "דבר" בספטמבר 1976, הוא קרא לגייס בדחיפות למערך ההסברה הישראלית בארה"ב את בני המיעוטים הערבים והדרוזים, בנימוק כי הדבר עשוי לסייע בדעת הקהל של "הכושים" וכדי להתמודד עם "הפעולה ההרסנית של ישראלים, המשמיצים את המדינה". מנצור הביא כדוגמה לכך ישראלי שאמר בניו יורק כי "ירושלים יכולה להיות בירת ישראל וגם בירת המדינה הפלסטינית".

בספטמבר 1969, מנצור היה המועמד הדרוזי הראשון לכנסת ברשימת מפא"י, ובשנת 1970 מינה אותו הנשיא דאז זלמן שז"ר כיועץ שלו לענייני מיעוטים. את התפקיד הזה הוא ממשיך למלא עד היום. לאורך כל השנים הוא פעל כדי לקדם את השילוב של הדרוזים בשירות המדינה, ובמיוחד במשרד החוץ. לכן, בשנת 2010 הוא קיבל פרס ישראל למפעל חיים.

שיעורים בציניות למשטר האפרטהייד בדרא"פ

מכונת הסברה של מדינת ישראל נחשפה במסמכים מהארכיון הדרום אפריקאי. מאמצע שנות ה-80, ג'יי.ג'יי בקר, מנכ"ל משרד החוץ של משטר האפרטהייד, קיים שיחות עם ישראלים שביקרו בדרום אפריקה בעניין אסטרטגיית ההתמודדות עם דעת הקהל הבין-לאומית.

במרץ 1986 הגיעו לבקר במשרד החוץ בדרום אפריקה ח"כ מהליכוד אריאל וינשטין ואשתו. לפי סיכום הפגישה, שנחשף בספרו של החוקר סשה פולקוב-סורנסקי, וינשטין בגילוי לב הציע לבֶּקֶר לשווק את דרום אפריקה באמצעות משתפי פעולה אפריקאים, "תראה מה עשינו עם הערבים, שלחנו את הערבים לחו"ל כדי שימכרו את המוצר הפוליטי שלנו… כך אנחנו יוצרים את הרושם שערבים ודרוזים הם חלק מהחברה שלנו… יש לך צבעונים והודים בפרלמנט, תשתמש בהם, תשלח אותם לחו"ל כדי שימכרו את המוצר שלכם". כאשר בקר התלונן שהמחלוקת על האפרטהייד נשאבה במהירות לתוך הדיון הציבורי הפנימי בתוך ארה"ב, וינשטין אמר לו "אתה לא תמיד יכול לסמוך על הקונגרס. תבנה את הקשרים שלך עם הפנטגון אם הקונגרס קשה מדי". אשתו של וינשטין הוסיפה כי כישראלית קשה לה לקבל הפליה על בסיס צבע עור, ולכן היא הציעה "אנחנו בכל זאת נותנים פחות זכויות לערבים מאשר לאוכלוסייה היהודית…נקטנו בצעדים כדי להגן על עצמנו…אתם צריכים להסביר שמה שאתם עושים נחוץ לביטחון שלכם".

"תראה מה עשינו עם הערבים, שלחנו את הערבים לחו"ל כדי שימכרו את המוצר הפוליטי שלנו...כך אנחנו יוצרים את הרושם שערבים ודרוזים הם חלק מהחברה שלנו..."

למרות שמשרד החוץ עשה שימוש נרחב בבני המיעוט הדרוזי לצרכי הסברה בחו"ל, במשך עשרות שנים הוא נמנע מלקלוט אותם בתפקידים רשמיים בשירות החוץ. ב-20 ביולי 1961, נאם ראש הממשלה לשעבר, דוד בן גוריון, בפני קהל של אלפים באצטדיון העירוני בקרית חיים, דיבר בין השאר על בעיות האוכלוסייה הערבית והצהיר כי "יש בכוונת הממשלה להעסיק נוער ערבי ודרוזי המצטיינים בכישרון ובנאמנות בשרות הדיפלומטי הישראלי". במענה לשאילתא שהגיש תופיק טובי, ח"כ מטעם מק"י, ב-4 בפברואר 1964 מתי ההבטחה תתממש, ענתה לו שרת החוץ דאז גולדה מאיר כי מכרזי משרד החוץ פתוחים לכל אזרחי ישראל, וכי "בשירות החוץ הישראלי לא מועסקים כיום ערבים במשרות קבועות. מאידך הועסקו ע"י המשרד מספר אזרחים ישראליים מבני העדה הערבית בשליחויות הסברה לחוץ לארץ".

רק ב-6 לאפריל 1986, כ-27 שנים לאחר הבטחתו של בן גוריון בקריית חיים, מונה לראשונה לתפקיד בכיר בשירות החוץ בן המיעוט הדרוזי. אל"מ (מיל') אסעד אסעד התמנה לתפקיד בנציגות ישראל באו"ם בניו-יורק, ונקבע כי הוא ימלא גם תפקידים בתחום ההסברה למען שגרירות ישראל בוושינגטון ולמען הקונסוליות הכלליות של ישראל ברחבי ארצות-הברית. סגן שר החוץ דאז, רוני מילוא, אמר במענה לשאילתא בכנסת כי הוא מקווה שבעתיד ייקלטו דרוזים נוספים בתפקידים חשובים במשרד החוץ, וכי בהתאם לתהליכי קליטת עובדים במשרד החוץ, יכולים דרוזים שיעמדו בתנאי הקבלה להיקלט במשרד.

בחלוף השנים מונו עוד נציגים בודדים מהמיעוט הדרוזי והבדואי לתפקידים בכירים במשרד החוץ. ביניהם הדרוזי רדא מנצור, ששימש כשגריר ישראל בברזיל ובאקוודור, כסגן השגריר בליסבון וכקונסול הכללי באטלנטה. בזמן ה"מבצע" הקטלני ברצועת עזה בינואר 2009, המכונה בישראל "עופרת יצוקה", רדא מנצור יחד עם איסמעיל חלדי, בדואי מהגליל התחתון ששימש בתפקיד סגן הקונסול בסן פרנסיסקו, עמדו בחזית ההסברה הישראלית. בראיון לאתר ynet חלדי הסביר: "אם יהודי קם, מציג את עצמו כיהודי, וחושב שבכך יש לו זכות לתקוף אותנו, אני משיב לו שאני ישראלי מוסלמי, שגדלתי בישראל, שירתתי בצבא ועכשיו אני דיפלומט ישראלי".

קרא כתשובה לחוק הלאום

כלומר, למרות חלוף עשרות שנים מאז מסע ההסברה הראשון של כמאל מנצור בארה"ב, ואחרי עשרות שנים של נאמנות למדינה כדרישתו של בן גוריון בנאומו בקריית חיים, עדיין עיקר חשיבותם של בני המיעוט הדרוזי למשרד החוץ אינה נובעת מכישוריהם ומיכולותיהם האישיות, אלא מעצם היותם דרוזים. הדבר בא לידי ביטוי בעובדה שעדיין קיים פער עצום בין התרומה הגדולה של הדרוזים למכונת ההסברה הישראלית, לבין הנכונות המצומצמת במשרד החוץ לקלוט אותם למשרות קבועות ובמיוחד לתפקידים בכירים.

למרות שהסיקור התקשורתי העוסק בקרא מציג אותו כליצן החצר של משפחת נתניהו, המשמר את מעמדו באמצעות חנופה ללא גבולות לראש הממשלה ולאשתו, בפועל הוא אחד השרים החשובים בממשלה. גם אם קרא לא יעשה דבר במשרדו או ייצא לחופשה משפחתית ממושכת בחו"ל, חשיבותו הרבה נובעת מעצם היותו דרוזי בממשלת הימין הקיצוני של נתניהו. חשיבותו של קרא לנתניהו גדלה דווקא בימים אלה, שבהם מתקשה משרד החוץ להתמודד עם האסון ההסברתי של חוק הלאום. חוק המגדיר רשמית את אזרחי מדינת ישראל הלא יהודים כאזרחים סוג ב', ומרסק את יסודות הדמוקרטיה.

ביחס שלו לקרא, ממשיך נתניהו במדיניות הניצול של המיעוט הדרוזי לצרכי הסברה, כפי שעשו כל ראשי הממשלה הקודמים. אבל ההתנהלות של נתניהו שוברת שיאים חדשים של ציניות וגזענות. המסבירים הלאומיים הקודמים מהמיעוט הדרוזי היו אישים מוכשרים, משכילים ובעלי שיעור קומה. לעומת זאת, נתניהו בחר במכוון באדם חסר כישורים, מודעות עצמית ואינטלקט לשמש כשר וכמסביר לאומי, ומאפשר לו לשוב ולבזות את עצמו ואת קבוצת המיעוט שהוא מתיימר לייצג בחו"ל. מבחינת נתניהו, כל שנדרש מקרא הוא להיות דרוזי ונאמן לו אישית – להבדיל מבן גוריון שדרש נאמנות למדינה.

התקווה לשינוי עולה מנציגי המיעוט הדרוזי שיצאו במחאה פומבית נגד "חוק הלאום", קיימו הפגנת ענק בתל אביב, ואף הגישו עתירה לבג"צ בדרישה לבטלו. נראה כי הסברו של נתניהו לכך שפוצץ פגישה עם ראשי המיעוט הדרוזי, בחודש אוגוסט האחרון, מאחר שנפגע מפוסט שפרסם בפייסבוק תא"ל (מיל') אמל אסעד, לפיו חוק הלאום נועד להכשיר את הקרקע להפיכת מדינת ישראל למדינת אפרטהייד, היה רק תירוץ. אפשר להניח כי נתניהו חושש כי הוא עלול להיות ראש הממשלה הישראלי הראשון שיאבד נכס הסברתי מן המעלה הראשונה בדמות הדוברים הדרוזים.

עו"ד איתי מק הוא פעיל ועורך-דין לזכויות אדם

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מערבולת של רצועות גז מדמיע, פרצי אש חיה וקריאות "מישהו נפציע". פאדי אבו שמאלה וג'ן מרלו בהפגנת "צעדה השיבה" בעזה (צילום: פאדי אבו שמאלה)

מערבולת של רצועות גז מדמיע, פרצי אש חיה וקריאות "מישהו נפציע". פאדי אבו שמאלה וג'ן מרלו בהפגנת "צעדה השיבה" בעזה (צילום: פאדי אבו שמאלה)

העקשנות של עטאללה, הסלפי האחרון של יוסף: יום שישי בעזה

ריצה על החוף בעזה בין קולות פיצוצים, משפחות רוחצות בבגדיהן בים, מטחי אש חיה וצעקות "מישהו נפצע" ב"צעדת השיבה", מפגש עם חברים ותיקים. ג'ן מרלו, עיתונאית וסופרת אמריקאית, על יום שישי ברצועה  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf