דו"ח: בזמן כהונת ארדן קל יותר להשיג נשק

מאת |

בחצי השנה הראשונה של ארדן כשר לבטחון פנים אושרו מעל למאה אלף רשיונות חדשים לנשק. במרחב האזרחי מצויים כבר מאות אלפי כלי נשק ברשיון ועוד מאות אלפים לא חוקיים, אבל אף אחד לא יודע מה המספרים המדויקים. שישה מפקחים מופקדים על כל כלי הנשק המורשים

בחצי השנה הראשונה לכהונתו של השר לבטחון פנים גלעד ארדן, חולקו כ-105 אלף אישורים חדשים לכלי ירייה אזרחיים. אלה מצטרפים למאות אלפי כלי נשק מורשים שכבר מסתובבים במרחב האזרחי במדינה, ולעוד מאות אלפי כלי נשק לא חוקיים. וכמה אנשים מפקחים על כל פוטנציאל ההרג הזה? שישה.

דוח חדש של "האקדח על שולחן המטבח" מנסה לבחון כמה נשק מסתובב ברחובות במדינת ישראל – באישור ושלא באישור, ובאיזו מידה מפקחת המדינה על המאסה העצומה הזאת של נשק: בין אם זה נשק של שב"ס או של המשטרה, של משמר הכנסת או נשק אבטחה, נשק פרטי, נשק צבאי, נשק של מתנחלים או או נשק בלתי חוקי.

האקדח על שולחן המטבח הוא פרויקט של אשה לאשה ושורה של ארגוני זכויות אדם ואשה – הפועל לצמצום תפוצת הנשק הקל במרחב האזרחי, (גילוי נאות – היה לי הכבוד להיות חלק מהפרויקט). לאחר שחשפו בעבר את הקשר בין נשק אבטחה זמין לבין אלימות קטלנית נגד נשים, פנו יוזמות הפרויקט לבצע ניסיון ראשון מסוגו לבסס אומדן של כמות הנשק הקל בחברה ולהצביע על מקורותיו.

> קורס של הטכניון מלמד למכור נשק ישראלי לעולם

מאבטח עם נשק צעצוע בספריה באלון שבות בתרגיל אבטחה (גרשון אלינסון / פלאש90)

מאבטח עם נשק צעצוע בספריה באלון שבות בתרגיל אבטחה (גרשון אלינסון / פלאש90)

התשובה לשאלה איתה יצאו עורכות המחקר לדרך היא פשוטה: למדינה אין באמת מושג כמה כלי נשק מפוזרים בחוץ, היא לא אוספת מידע, וגם לא מפקחת. מה היא כן עושה – מחלקת עוד ועוד נשק.

אבל בכל זאת, קצת נתונים שהצליחו לאסוף מחברות המחקר בעמל רב:

באומדן זהיר והערכות שמרניות ביותר, מדגישות מחברות הדוח – בסוף 2014 המרחב האזרחי בישראל היה משופע בכמות כלי ירייה מורשים שנע בין 311,000 ל-326,000 לפחות. בנוסף ישנם מאות אלפי כלי ירייה בלתי מורשים (הערכות מדברות על כ-400 אלף) שהגיעו, ברובם, ממקורות חוקיים.

פילוח נוסף שמציג הדוח מתיחס לשנת 2013, אז, על פי דיווח של המשרד לביטחון פנים היו כ-293 אלף כלי יריה אזרחיים מורשים (פרטיים, אבטחה, ארגוניים- משטרה, שב"ס ועוד). בידי מתנחלים הוחזק מצבור של כ-4,000 עד 5,200 כלי נשק צבאיים, שמתווספים לכ-11 עד 25 אלף כלי ירייה צבאיים שנכחו במרחב האזרחי.

על פי נתוני הדוח, בשנת 2014 הופקדו שישה מפקחים בלבד, שפועלים בעומס רב וללא סמכויות אפקטיביות, על כ-274,000 כלי ירייה אזרחיים. כלומר- מפקח יחיד על כל 48,000 כלי נשק ורישיונות. ואין אלא לומר שמדובר ברשלנות פושעת.

מדיניות ההאצה של תפוצת כלי הירייה שהוא מנהיג נעדרת כל בסיס עובדתי כי המדינה לא אוספת ולא מנתחת נתונים כוללים שמשווים וקושרים בין פגיעות ירי ותפוצת כלי ירייה. השר ארדן (צילום: אלכס קולומויסקי/פלאש90)

מדיניות ההאצה של תפוצת כלי הירייה שהוא מנהיג נעדרת כל בסיס עובדתי כי המדינה לא אוספת ולא מנתחת נתונים כוללים שמשווים וקושרים בין פגיעות ירי ותפוצת כלי ירייה. השר ארדן (צילום: אלכס קולומויסקי/פלאש90)

על מי מגן הנשק?

השר ארדן, החל את כהונתו כשר לבטחון פנים באוקטובר 2015 עם החלטה על האצה של מגמת חימוש האזרחים, בצעד שהוצג כפתרון לגל האלימות. ארדן, כמו גם שרי ממשלה אחרים, העביר מסר שהוא מצפה שאזרחים יתחמשו וירו בכל מי שנדמה להם כפלסטיני שתוקף על רקע לאומני והורה על הרחבה משמעותית של קבוצת הזכאים לשאת נשק, ועל שורת צעדים שמטרתם להקל על רישוי כלי ירייה. ביוני אף אושרה בקריאה ראשונה הורדת גיל הזכאות לרישיון לכלי נשק מ-21 ל-20.

כתוצאה מהמהלך הזה ירד לטמיון גם אחד ההישגים המשמעותיים ביותר בהגנה על חיי נשים במדינה בשנים האחרונות: ארדן החליט להחזיר את היתרי נשיאת הנשק למאבטחים מחוץ לשעות העבודה. בכך הוא ביטל את החלטתו של השר הקודם, שהחליט לאור נתונים מובהקים על הקטלניות של נשק אבטחה לנשים בישראל, להורות על הפקדת הנשק של המאבטחים בתום יום העבודה.

מתגובת המשרד לבטחון פנים לבקשת חופש מידע שהגיש "האקדח על שולחן המטבח" עולה כי המדיניות הזו לא נותרה על הנייר: בחודשים אוקטובר 2015 ועד מאי 2016 – שישה חודשים בלבד – אושרו על ידי המשרד כ-105 אלף כלי יריה חדשים.

בנושא זה אמרה רלה מזלי, ממחברות הדוח ומובילות יוזמת "האקדח על שולחן המטבח" ל"שיחה מקומית":

השר לביטחון פנים מנחיל לנו עתיד אלים; הוא מעצב עתיד של אלימות ירי גוברת ואימה במרחב האזרחי. מדיניות ההאצה של תפוצת כלי הירייה שהוא מנהיג נעדרת כל בסיס עובדתי כי המדינה לא אוספת ולא מנתחת נתונים כוללים שמשווים וקושרים בין פגיעות ירי ותפוצת כלי ירייה. מדיניות זו כרוכה בהתעלמות עקבית מהעובדות ובעיקר מהסיכונים המוגברים דווקא בתוך אוכלוסיות מודרות ומוחלשות כמו: נשים בתוך ביתן ובמיוחד נשים עניות, נשים מהגרות ונשים פלסטיניות אזרחיות ישראל, קהילות של פלסטינים אזרחי ישראל, יוצאי אתיופיה וברית המועצות לשעבר.

הטיעון השחוק של 'הגנה מוגברת מפני טרור' בלי שום בסיס נתונים, הוא מהלך פופוליסטי להשתקת קולות של ביקורת ולשירות קבוצות לחץ ביטחוניסטיות. שורה מתארכת של קורבנות ההיתר בפועל של ארדן לירי-על-מנת-להרוג אכן הוצאו להורג – על לא עוול בכפם. יעקוב אבו אלקיעאן הוא רק האחרון מביניהם. אפילו טענות לחיוניות ההיתר המקומם הזה לצרכי הגנה 'עלינו' (היהודים), בוחרות להתעלם מהירי ב'נשק יהודי' שרצח ורוצח יהודים, יהודיות ואחרים.

> הנשק של ארדן מסוכן לנשים בישראל

אימונים בנשק, הרצליה, אוקטובר 2015 (תומר נויברג / פלאש90)

אימונים בנשק, הרצליה, אוקטובר 2015 (תומר נויברג / פלאש90)

הנשק הלא חוקי היה פעם חוקי

מחברות הדוח ביקשו לאסוף מידע בנוגע למקורו של נשק ששימש לפשיעה, לאלימות או רצח, בדגש על רצח נשים. אולם המשרד לבטחון פנים בכלל אינו עוסק באיסוף מידע כזה. הרשויות אינן מרכזות ואוספות נתונים שיטתיים על פשיעה ופגיעות בנשק קל, ואולי כך מצליחות לשמור על אשליה שיותר נשק לאזרחים משמעותו יותר הגנה. שנשק הוא חבר ולא אויב.

גם הניסיון להתחקות על מקורות של הנשק הבלתי חוקי הוא לא פשוט. כפי שעולה מהדוח, הרשויות לא מספקות ולו אומדן משוער של מספר כלי הירייה הבלתי חוקיים. מה שברור הוא שמרבית הנשק מגיע ממקורות מורשים. השר לביטחון פנים קבע לאחרונה: ”בצפון הארץ, 90% מהנשק הבלתי חוקי מגיע מצה“ל“. ואם כך – אז אם תצומצם תפוצת הנשק החוקי, יצומצם המאגר ממנו ניתן לגנוב כלי נשק לשוק הפלילי.

עוד מתייחס הדוח לכמויות הגדולות של נשק בלתי חוקי בחברה הערבית בישראל. גם כאן, למרות מחסור בנתונים ברורים, המקור למרבית כלי היריה הוא מורשה. על פי נתונים שנאספים מהתקשורת, מספר הרציחות בחברה הערבית בתוך ישראל, תופס בעקביות על יותר ממחצית מקרי הרצח הפלילי במדינה. מתחילת השנה נרצחו בחברה הערבית 14 בני אדם ומרביתם נורו בנשק חם שמקורו לא ידוע. "התפוצה המוגברת של נשק בלתי חוקי בחברה הערבית בישראל, קשורה בקשר הדוק בהימנעות שיטתית מאכיפת חוק סדורה ושוויונית, וכרוכה בתוצאות קטלניות בתוך חברה זו ואף מחוץ לה", קובעות מחברות הדוח.

עו"ד מייסא ארשיד, מ"האקדח על שולחן המטבח", אמרה בהקשר זה כי "המשטרה בכלל לא שואלת את עצמה מאיפה מגיע הנשק לחברה הערבית. אבל נשק הוא לא רק עניין פוליטי אלא אישי. לא אחת מצאתי את עצמי מתקשרת למשטרה באמצע קרב יריות בלילה שנשמעו מכל עבר והמשטרה כמנהגה הגיעה רק כעבור יותר מ-20 דקות כאשר התחנה שלהם במרחק של פחות מחמש דקות הליכה רגלית. לא אחת שמענו בבוקר שאחרי אירוע כזה שוטרים שגלגלו את האחריות על האזרחים הפלסטינים בישראל. נראה שהדמוקרטיה כאן היא נשמת אפו של משטר שבו ערבים שהורגים ערבים זאת לא טרגדיה נוראית".

מחברות הדוח יוצאות בשורה של המלצות ליישום של מדיניות כלי ירייה אחראית. החל בהקמת מצע נתונים נגיש לציבור, השלמה של ריכוז הסמכות והאחריות לרישוי ופיקוח כלי ירייה, והנהגת מדיניות אכיפה והפיקוח הדוקה, תוך גישה מצמצמת ומגבילה לתפוצת כלי הירייה במרחב האזרחי. בנוסף קוראות המחברות לעגן בחוק חובת ביטוח צד שלישי לכל כלי ירייה כדוגמת חובת הביטוח לכל כלי רכב.

> מה שקרה לפעילה ששיתפה תמונה של שוטרת עם חיג'אב

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

פעילה במאבקים לחופש, שוויון וזכויות אדם ואשה בישראל ובשטחים הפלסטינים הכבושים. רכזת המדיה והפעילות ציבורית (בישראל) של ארגון התקשורת Just Vision , ועורכת שותפה של האתר שאתם קוראים בו ממש עכשיו.

לפני שהצטרפתי ל-Just Vision עבדתי כדוברת של ארגון רופאים לזכויות אדם-ישראל. בין הקמפיינים התקשורתיים שהובלתי במסגרת התפקיד: המאבק לשחרורם של העצורים המנהליים הפלסטינים שובתי הרעב בתחילת שנת 2012, הקמפיין לחשיפת מחנות העינויים בסיני בהם נכלאים פליטים למטרות כופר, ועוד. לאחר מכן שמשתי כאשת התקשורת של קמפיין "האקדח על שולחן המטבח" לצמצום תפוצת נשק קל במרחב הציבורי בישראל.

בגלגול המקצועי הקודם שלי עבדתי כתראפיסטית בגישה התנהגותית לילדים ואנשים עם קשיים בתחום התקשורת והלמידה. מהמטופלות והמטופלים שלי למדתי שהדרך הטובה ביותר להעביר מסר היא תמיד זו הפשוטה, הכנה והישירה.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf