את הדמנציה של סבא שלי אני לא אצליח לעצור

לפעמים הוא קורא לי מרים, לפעמים עינת או אופיר. בכל מפגש אני צריכה להזכיר לסבא שלי מי אני, מאיפה באתי, ולאן אני הולכת. איזה טוב יוצא מזה שאנחנו ממשיכים לתחזק את הגוף כשהתודעה כבר לא כאן?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

סבא יושב בכסא הגלגלים, הוא מסתכל עלי מרחוק כשאני עוד בכניסה למחלקה, ולפתע הוא מנופף אלי בידו. אני פונה אל אמא שלי בהתרגשות ואומרת לה שהיום הוא מזהה אותי, ומתקרבת אליו בצעדי ענק. עם הגעתי ההתלהבות מתנפצת בין רגע. הוא לא יודע מי אני בכלל. השיחה מתנהלת פחות או יותר כך:

אני: היי סבא, מה שלומך?
סבא: תזכירי לי בבקשה איך קוראים לך?
אני: מיכל.
סבא: חשבתי שקוראים לך עינת, או אופיר.
אני: אה, לא, אני מיכל.
סבא: חשבתי שמיכל יותר מבוגרת, בת כמה את?
אני: 28.
סבא: לא יכול להיות, את נראית לא יותר מבת 16.
אני: לא סבא, אני מיכל ואני בת 28.
סבא: למה לא באת אלי בשבוע שעבר?
אני: כי אני גרה רחוק, בבאר שבע.
סבא: ומה את עושה שם בבאר שבע?
אני: לומדת, עובדת.
סבא: ואיפה את גרה שם?
אני: ברמות, עם בן הזוג שלי.
סבא: אה, כמה זמן זה כבר?
אני: שלוש שנים.
סבא: אה ומתי החתונה?

כבר חודשים ארוכים, מאז הניתוח האחרון, שבכל מפגש אני צריכה להזכיר לסבא שלי מי אני, מאיפה באתי, לאן אני הולכת ואיפה אני גרה. עד למפגש הזה הוא זכר לפחות את בן הזוג שלי, הביע עניין בלימודי הדוקטורט שלו, וזכר שאנחנו לא רוצים להתחתן. היום גם הזיכרון הזה כבר התפוגג. לפעמים הוא קורא לי מרים, במפגשים אחרים הוא חשב שאני אחת מן האחיות שלי, והיום, רגע לפני גיל 90, הוא שאל אם אני יודעת איפה אמא שלו.

סבא שלי, שברח מפולין ושרד את מלחמת העולם השניה ביערות סיביר, שהיה התל-אביבי הכי תל-אביבי שיש, שאי אפשר להתהלך באזור אלנבי-לבונטין בלי להרגיש את הנוכחות שלו ברחוב, מאבד את הזיכרון שלו בקצב מדאיג. אני יודעת שאם אני אבכה מולו זה לא יועיל לאף אחד, אבל דרך ההתמודדות היחידה שאני מכירה כדי לא לבכות, לצחוק, גם מבלבלת אותו מאוד וגורמת לו להסתכל עלי במבט מוזר.

אני מנסה להיזכר בסבא של לפני, אבל הדמויות מתערבבות לי בראש ואפילו אני כבר לא בטוחה מה אני זוכרת יותר. אני תוהה אם זה יקל עלי לא לבוא לבקר, ואם הוא בכלל ישים לב, ומה זה משנה לו אם אני באה או לא כשבעצם, הוא כבר בכלל לא בטוח מי אני. ועדיין,  כמה שלא אבוא לבקר, ארגיש שאני לא שם מספיק. וכמה שלא אסביר מי אני ואספר על החיים שלי, במפגש הבא שלנו הוא לא יזכור שום דבר.

אין דבר יותר עצוב בעיני מהזיקנה. אולי אחד הדברים היותר מכאיבים הוא שאין לי שום דבר לעשות עם זה, ושכמה שאני לא אתאמץ ואלחם ואנסה, את הדמנציה של סבא שלי אני לא אצליח לעצור. המפגשים האלה מעוררים אצלי הרבה מחשבות. אני תוהה אם הוא היה רוצה להמשיך בחיים אם הוא היה מודע למצב שהוא נמצא בו. אני מסתכלת מסביב על אנשים שאיבדו כמעט כל קשר עם המציאות ותוהה איזה טוב יוצא מזה שאנחנו ממשיכים לתחזק את הגוף כשהתודעה כבר מהם והלאה. ומתחבטת ביני לבין עצמי בשאלה למה בעצם המעשה האתי והמוסרי הוא להמשיך להחזיק בחיים אנשים שבלי כל התמיכה הזאת היו עוזבים את העולם מזמן.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מסע הדה-לגיטימציה דרכן את הבוחרים הערבים לצאת לקלפיות. קלפי בכפר מנדא (צילום: אורן זיו)

מסע הדה-לגיטימציה דרכן את הבוחרים הערבים לצאת לקלפיות. קלפי בכפר מנדא (צילום: אורן זיו)

הבוחרים הפלסטינים הוכיחו שהפחדת הימין לא עובדת

ממשלת נתניהו ניסתה לכרסם באזרחות של הפלסטינים בישראל. התשובה של הבוחרים הערבים בקלפי היתה שדווקא דרך האזרחות שלהם הם ישמרו על זהותם הלאומית. שלוש נקודות שהבחירות אתמול העלו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf