את ההתנגדות לכיבוש צריך לבסס על מוסר, לא על הפחדות

מחנה השלום לא הצליח לשכנע את הציבור היהודי שהכיבוש רע לו, ושסיומו יוביל לשגשוג. הצונאמי המדיני לא בא, הציבור לא קנה את האיומים והנימוקים התועלתניים. כוח פוליטי אפשר לצבור רק אם נאמר אמת: הכיבוש אינו צודק, הוגן או מוסרי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מיד אחרי פרסום תוצאות הבחירות, צייץ סאאב עריקאת ציוץ קצר: "הישראלים הצביעו בעד שמירה על המצב הקיים, ולפיכך אמרו לא לשלום וכן לכיבוש". יש הרבה אמת במה שכתב עריקאת, המכהן היום כמזכ"ל אש"ף. מפלגות הימין והחרדים בוודאי תומכות בהמשך הסטטוס קוו, "כחול לבן" לא הציגה שום אלטרנטיבה להמשך הכיבוש, וגם מפלגת העבודה, אף שהביעה תמיכה עקרונית ברעיון שתי מדינות, הציגה מצע מדיני שמשמעותו המיידית היא המשך השליטה הישראלית בגדה המערבית. הדרישה לסיים את הכיבוש מחר בבוקר קיבלה בבחירות 14 מנדטים, ארבעה של מרצ (מתוכן כמנדט של בוחרים פלסטינים) ו-10 של המפלגות המייצגות הציבור הפלסטיני. 106 מנדטים בעד המשך הסטטוס קוו.

התמיכה בסטטוס קוו מתחזקת אם בוחנים גם את הצד השני של המשוואה, כלומר כמה בוחרים ביקשו לשנות אותו לכיוון סיפוח. שתי מפלגות – הימין החדש ואיחוד מפלגות הימין – העמידו את סיפוח הגדה המערבית, כולה או חלקים ממנה, בראש המצע שלהן. מפלגה שלישית, זהות, לא הדגישה את הסיפוח, אבל ברור לחלוטין מה עמדתו של מנהיגה ומייסדה, משה פייגלין. כל המפלגות האלה יחד קיבלו חמישה מנדטים, פחות ממה שהיה להן בכנסת הקודמת. נכון שגם יד המקרה ואחוז החסימה שיחקו כאן תפקיד, אבל העובדה היא שגם אחרי הרקטה שנחתה במושב משמרת, הבוחרים העדיפו את המדיניות "המכילה" של נתניהו כלפי החמאס על פני ה"בואו ניכנס בהם" של בנט. גם ה"איום" שטראמפ יניח אחרי הבחירות את "עסקת המאה" לא הבהיל אותם. גם העסקה נתפסה כחלק מהסטטוס קוו.

הנתונים האלה מבהירים שמה שקרוי "מחנה השלום" נכשל במאמץ הכי בסיסי שלו: לשכנע את הציבור שיש צורך לסיים את מצב הכיבוש או לחלופין לבטל את מצב האפרטהייד בשטחים ולאפשר לכל יושבי הארץ שבין הים לנהר שוויון זכויות פוליטי. לכן זו אולי הזדמנות לבחון מחדש לאו דווקא את המטרות – הן היו וצריכות להישאר סיום הכיבוש וזכויות שוות לכולם – אלא את השיח ש"מחנה השלום" משתמש בו כדי לשכנע באמצעותו את הציבור.

ח"כ בצלאל סמוטריץ'. (יצחק הררי/פלאש90)

נציג המיעוט שתומך בסיפוח. ח"כ בצלאל סמוטריץ'. (יצחק הררי/פלאש90)

אם נניח בצד לרגע את הטיעון שאין בכלל טעם לשכנע את הציבור היהודי בישראל משום שהוא התמכר (או היה מכור מראש) לשיח העליונות היהודית ולכן צריך לחכות ללחץ בינלאומי או לחרם, בעשורים האחרונים רוב הנימוקים בעד הסכם עם הפלסטינים היו נימוקי תועלת. כלומר, מה היהודים בישראל ירוויחו מהסכם או במילים אחרות, מה הם עלולים להפסיד.

את שלל האיומים האלה אפשר להגדיר כ"אם לא יהיה הסכם, אז". אם לא יהיה הסכם, אז ישראל תהיה מבודדת בעולם, הכלכלה תקרוס, תפרוץ אינתיפאדה שלישית או תוכרז מלחמה על ישראל. וה"אם לא", הכי פופולארי: אם לא יהיה הסכם, ישראל תהפוך למדינה דו-לאומית, תחדל להיות מדינה יהודית וכל הרעיון הציוני ילך לאיבוד. הבעיה היא שנראה שהאיומים האלה פשוט לא עובדים. בואו נבחן אותם אחד אחד.

צונאמי בינלאומי. הטיעון הזה ישן נושן, אבל מי שאחראי על חידושו הוא אהוד ברק. ברק, כהרגלו, היה חד לשון כשטבע ב-2011 את המושג "צונאמי מדיני", שיתחולל אם ישראל לא תגיע במהרה להסכם מדיני עם הפלסטינים. כהרגלו, כמו ברוב הנבואות והניתוחים שלו, ברק טעה. אפשר להתווכח עד כמה לנתניהו שיחק המזל עם בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ועם גל השמרנות החדשה השוטף את העולם ועד כמה הברית הבינלאומית הזו היתה מעשה ידיו. אפשר גם להצביע על רוחות ואולי אפילו צונאמי של שינוי ביחס של המפלגה הדמוקרטית באמריקה כלפי הסכסוך וישראל, שלא לדבר על האפשרות שמישהו כמו ג'רמי קורבין ינצח בבחירות בבריטניה או על שינוי בדעת הקהל האירופית, במיוחד בקרב צעירים. אבל אי אפשר להכחיש שהעשור של נתניהו בראשות הממשלה לא היה עשור של בידוד מדיני. אי אפשר להתווכח שהיום אין שום לחץ מדיני משמעותי על ישראל לא רק להגיע להסכם ולסיים את הכיבוש, אלא אפילו להקל את המצור על עזה או לעצור את התפשטות ההתנחלויות.

אזרחי ישראל הם אולי לא מומחים ליחסים בינלאומיים, אבל מסוגלים לקרוא את האמת הפשוטה הזו, ולכן כשאנשים כמו ברק או ציפי לבני או אפילו אנשי שמאל יותר רדיקליים מאיימים בלחץ בינלאומי או בחרם ו-BDS, הם נשמעים לא רצינים. צועקים זאב זאב, ובמקומו באה הכבשה טראמפ.

כסף לשכונות ולא להתנחלויות. את הססמה הזו, כסף לשכונות ולא להתנחלויות, טבעו אי-שם בסוף שנות ה-80, עם התגברות גל ההתנחלויות בשטחים, והיא משמשת את השמאל המדיני בעוצמות משתנות עד היום. צד אחד של המשוואה הוא נכון בוודאות: ישראל השקיעה ועדיין משקיעה הון עצום בהתנחלויות. יש ויכוח על הנתונים וכיצד מחשבים אותם, אבל ההשקעה הישירה כנראה לא נופלת ממיליארד שקל בשנה, שאליה צריך להוסיף כמובן את העלות הצבאית של תחזוק הכיבוש בגדה המערבית ובעזה. מה שפחות ברור הוא הצד השני של המשוואה, כלומר עד כמה ההשקעה בהתנחלויות ובכיבוש בכלל בא על חשבון "השכונות".

תוצאות הבחירות האחרונות, שבהן הליכוד ניצח ניצחון מוחץ בערי הפריפריה כמו גם בערי המעמד הבינוני מראות שהציבור בוודאי שלא תופס שההשקעה בכיבוש באה על חשבון שיפור רווחתו של הישראלי הממוצע, בשכונות או בעיירות הפיתוח. מה עוד שלא מעטים מבני המעמד הבינוני והבינוני-נמוך חיים בעצמם מעבר לקו הירוק או שיש להם קרובי משפחה החיים שם. לא ברור להם למה צריך להעניש אותם כי הם חיים בהתנחלויות.

עבודות לבניית גדר סביב ההתנחלות אבני חפץ, 31 בינואר, 2017. (אחמד אל באז/אקטיבסטילס)

ישראל משקיעה הון עתק בהתנחלויות. מה שפחות ברור הוא הצד השני של המשוואה, כלומר עד כמה ההשקעה בהתנחלויות ובכיבוש בכלל בא על חשבון "השכונות". עבודות לבניית גדר סביב ההתנחלות אבני חפץ, 31 בינואר, 2017. (אחמד אל באז/אקטיבסטילס)

גם עלותו המוחלטת של הסכסוך נמצאת בירידה מתמדת. אם ב-2009, תקציב הביטחון עמד על קצת יותר מ-17.5 אחוז מכלל התקציב, בתקציב 2019 הוא ירד ל-11.7 אחוז. נכון, מחקרים מראים שישראל תרוויח 120 מיליארד דולר מהסכם שלום עם הפלסטינים, אבל האזרחים לא מסתכלים כל כך רחוק. הם מסתכלים על מה שהם מרוויחים כאן ועכשיו, וזה נראה לא רע בכלל. המנטרה של שמעון פרס, "מזרח תיכון חדש" שיביא שגשוג לישראל, הפכה לבדיחה, לפארסה על הבטחת שלום ללא כיסוי. היא לא משכנעת כמעט יותר איש או אשה.

מחיר הכוח. אי אפשר להבין את השלום עם מצרים בלי מלחמת יום הכיפורים, וההכרה שהיא היתה מחיר עקוב מדם שישראל שילמה על סרבנותה לעשות שלום. גם את הנסיגה מעזה קשה להבין בלי האלימות של האינתיפאדה השנייה, שלא לדבר על הנסיגה מלבנון ומלחמת הגרילה נגד הצבא הישראלי שם. האירועים האלה הביאו רבים מאוד להאמין שישראל, וגם הערבים, יסכימו לפשרה רק אחרי שיסבלו אלימות ומלחמות. "השפה היחידה שהם מבינים", כשמו של הספר של החוקר האמריקאי נתן ת'רול על הסכסוך הישראלי-ערבי.

"מחנה השלום" הישראלי נזהר מלהשתמש יותר מדי באיום הזה. כלומר, אם לא ניסוג מהשטחים ונעשה שלום עם הפלסטינים, הפלסטינים יפנו לדרך האלימות, ויגררו איתם אולי מדינות אחרות כמו איראן או ארגונים כמו חיזבאללה. מפלגת גנרלים כמו "כחול לבן" בוודאי לא מוכנה להודות שהיא "מפחדת מהערבים". זה נראה לא פטריוטי. ובכל זאת, האזהרה הזו מפני התפרצות של אלימות מקננת כל הזמן מתחת לטיעונים בעד עשיית שלום עם הפלסטינים. כמה זמן הם יהיו מוכנים לסבול את הכיבוש הישראלי, היא שאלה שחוזרת על עצמה כל הזמן.

הפגנת השיבה גבול עזה, 14 במאי 2018. מה שהיה אמור להיות מחאה משפחתית בלתי אלימה, הפך למרחץ דמים. על פי נתוני האו"ם, מתחילת צעדות השיבה, ב-30 במרץ 2018, נהרגו 195 פלסטינים מירי ישראלי, מתוכם 41 ילדים. (אקטיבסטילס)

הפגנת השיבה גבול עזה, 14 במאי 2018. מה שהיה אמור להיות מחאה משפחתית בלתי אלימה, הפך למרחץ דמים (אקטיבסטילס)

גם הטיעון הזה נחלש מאוד בעשור האחרון, שנתניהו ציין בצדק שהיה השקט ביותר מבחינת ישראל בעשורים האחרונים, אולי מאז העשור שבין מלחמת סיני ב-1956 למלחמת ששת הימים ב-1967. לפלסטינים, בוודאי בעזה, זה לא היה עשור שקט: מצוק איתן עד הרג המפגינים על הגדר ב"צעדות השיבה". אבל הישראלים חווים אותו אחרת. בלי לזלזל בירי הרקטות על עוטף עזה, ב"אינתיפאדת הסכינים" ובפיגועים הבודדים שרובם מתרכזים בגדה המערבית, רוב הישראלים מרגישים שהפלסטינים איבדו את הרצון להילחם, ואם הם לא נלחמים, אין מה לפחד מהם. העובדה שלפחות בעזה, מארגני "צעדת השיבה" בחרו במודע בהפגנות לא-אלימות לא מחלחלת לתודעה היהודית-הישראלית. כך גם ההחלטה המודעת של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס לדכא כל ניסיון לפעול באלימות נגד ישראל. הן נתפסות כחולשה. זו אולי גם הסיבה ש"כחול לבן" לא ממש הצליחה לשחק על תחושת חוסר הביטחון של הישראלים אחרי ירי הרקטה למושב משמרת. אין איום, אין סיבה לעשות שלום.

להציל את המדינה היהודית. זה אולי הטיעון הכי אפקטיבי של תומכי ההסדר בציבור היהודי-ישראלי. גם בני גנץ, למרות כל העמעום בעמדות שלו, דיבר על שמירת אופיה היהודי של ישראל כסיבה לעשות שלום. המשך השליטה הישראלית בגדה המערבית, הולך הטיעון הזה, יביא בהכרח למדינה דו-לאומית, שבה היהודים יאבדו את הרוב, ישראל תחדל להיות מדינה יהודית, ובכך יגיע סופו של המפעל הציוני. סביב הטיעון הזה אפשר לגייס חלקים ניכרים מהציבור היהודי. התבוסה של "הימין החדש" ושל "זהות" ואי-ההצלחה של "איחוד מפלגות הימין" – שלוש מפלגות שתמכו בסיפוח של חלקים או כל הגדה המערבית – יכולים בהחלט להעיד שרוב רובו של הציבור היהודי אכן חושש שסיפוח יביא בהכרח למדינה דו-לאומית ולקצה של מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה.

אבל מעבר לבעיה המוסרית הגלומה בטיעון הזה, כפי שהשתקפה בקמפיין בעל האופי הגזעני של "מפקדים למען ביטחון ישראל", ומעבר לשאלת הייתכנות של היפרדות של ממש מהפלסטינים, כפי שתנועה כמו "ארץ לכולם" שאני חבר בה מצביעה עליה, יש בעיה אחרת עם הטיעון הזה: אין לו כמעט כל סיכוי לגייס את הציבור הפלסטיני בישראל מאחוריו. שכן איזה אינטרס אמיתי יש לפלסטיני אזרח ישראל לתמוך בהסדר שכל מטרתו היא לשמור על יהדותה של המדינה שהוא חי בה ולהתכחש לזהות שלו? בסיטואציה הפוליטית שבה לשמאל-מרכז אין שום סיכוי להגיע לרוב בלי תמיכת האזרחים הפלסטינים, פירוש הדבר שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לייצר מחנה מלוכד יהודי-ערבי סביב הרעיון הזה.

הפגנת "שלום עכשיו" בתל אביב בקריאה לפתרון מדיני (יותם רונן/אקטיבטילס)

הפגנת "שלום עכשיו" בתל אביב בקריאה לפתרון מדיני (יותם רונן/אקטיבטילס)

בקיצור, הנימוקים "התועלתניים" למען הסדר שלום עם הפלסטינים וסיום הכיבוש סובלים מחולשה גדולה, במיוחד בשנים של נתניהו. מהי, אם כן, המסקנה? מסקנה אחת היא, כפי שכתבתי קודם, לוותר לחלוטין על הניסיון לשכנע את החברה היהודית-ישראלית ולחכות להתערבות מבחוץ, נוסח BDS או יוזמות אחרות. מבלי להיכנס לאפקטיביות של הדרך הזו, שמוטלת היום בספק לנוכח התמיכה הבינלאומית שזוכה לה ישראל, אני חושב שזהו פתרון בעייתי מבחינה מעשית ואנושית. הוא מוותר על מנופי הלחץ – המעטים אבל הקיימים – שהחברה האזרחית יכולה להפעיל על השלטון, והוא מבקש ממתנגדי הכיבוש לסגת מהחיים הציבוריים בישראל ובכך לוותר למעשה על זהותם כאנשים חושבים ונאבקים.

ההצעה שאני מציע היא אחרת: אני מציע לחזור ולבסס את התמיכה בסיום הכיבוש ובהסדר שלום עם הפלסטינים על יסוד מוסרי. צריך לסיים את הכיבוש, צריך לסיים את המצב שבו ארבעה מיליון פלסטינים חיים ללא זכויות, משום שהוא לא צודק, לא אנושי, לא הגון. היהודים הישראלים צריכים לרצות לסיים את המצב הזה משום שהם בני אדם, בני אדם שאסור שינהגו בעוול כלפי האחרים, ינשלו אותם, ישללו מהם את זכויות היסוד שלהם כבני אדם, יתייחסו אליהם כאילו הם יותר טובים מהם. אינני מציע להפסיק לחלוטין להשתמש בנימוקים "תועלתניים", אבל לא לעשות מהם מרכז, לא לאפשר להם לכסות את הליבה המוסרית של הטיעון.

זה אולי נשמע נאיבי. ייתכן. אבל אני מאמין שכוח פוליטי אפשר לצבור רק כאשר אומרים אמת. הציבור היהודי-ישראלי שהצביע למפלגות הימין איננו טיפש. הוא מבין שסיום הכיבוש וזכויות אזרחיות שוות הוא המטרה האמיתית של כל הסכם שלום עם הפלסטינים. לכן היה קל להאשים את "כחול לבן" ואת הגנרלים בכך שהם מתחזים לימין בשעה שהם באמת בשמאל. נתניהו אומר בדיוק מה הוא רוצה: שלילת מדינה פלסטינית והמשך העליונות היהודית. מול העקרון הזה, הפשוט כל כך להבנה, צריך להעמיד עקרון נגדי. בלי להתנצל, בלי להתבייש.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

יונתן פולק, במרכז, בעת מעצר קודם שלו (אקטיבסטילס)

צו מעצר לפעיל שמאל בעקבות קובלנה פלילית של ארגון ימין

באופן נדיר, ארגון הימין הקיצוני "עד כאן" הגיש קובלנה פלילית נגד שלושה פעילי שמאל. בית המשפט החליט על "צו הבאה" המאפשר לעצור את יונתן פולק, אחד הפעילים, המסרב להגיע לדיונים בקובלנה מאחר והוא לא מוכן להשתתף ב"תיאטרון האבסורד" של הכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf