שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

להכיר שהיד: שלום, באסל אל אערג׳

מאת |

המעבר של באסל לאורך שבע שנים, מפעיל במאבק עממי למי שאחז בנשק ונהרג מוות אלים, הוא עוד תבוסה בשבילי. פרידה מ״השהיד המשכיל״, שהיה חלק מקבוצה מרשימה של פעילים

כותב אורח: אביב טטרסקי

באוטו, בבוקר, אני שומע בחצי אוזן שחיילים הרגו פלסטיני שבאו לעצור באל-בירה. שעה אחר כך אני רואה שעיסא העלה לפייסבוק תמונה של באסל. "מוזר", חשבתי, "לא ידעתי שהם מכירים". קצת אחר כך ראיתי את הכיתוב שמודיע על עוד שהיד.

וואוו. באסל אל-אערג' מת. באסל אל-אערג' נהרג ״מאש כוחותינו״. הלם. הגוף שלי לא בדיוק רעד אבל ההלם הדהד בתוכו זמן ארוך. ניסיתי להמשיך לעבוד אבל התקשיתי להתרכז. כל כמה זמן התנשמתי. מלמלתי לעצמי. בסופו של דבר יצאתי מהמשרד להתאוורר קצת.

הופתעתי מעוצמת התגובה שלי. הכרתי את באסל מהביקורים התכופים שלי בוולאג'ה, כפר מגוריו, אבל הוא לא היה מהאנשים שהתיידדתי איתם. אני לא חושב ששוחחנו אי פעם, לא פנים אל פנים וגם לא בפורום רחב יותר. לכל היותר "סלאם עליכום" כשדרכנו הצטלבו במקרה בכפר. אולי – יכול להיות שאולי אני רק ממציא – בילינו פעם כמה שעות במעצר יחד אחרי עוד הפגנה נגד הגדר בכפר. מסתבר שמספיק להכיר אדם היכרות שטחית מאוד כדי להזדעזע ממותו האלים.

> שהיד הגזענות: מלקולם אקס והרצח של החבר הכי טוב שלי

באסל אל אערג׳ מציג כרטיס אוטובוס אותו קנה, מתו פעילות של Freedom Riders- פלסטינים עולים על אוטובוס מתנחלים העובר בתוך הכפרים הפלסטינים למרות האיסור על כך (צילום: אלמה ביבלש)

באסל אל אערג׳ מציג כרטיס אוטובוס אותו קנה, מתוך פעילות של Freedom Riders- פלסטינים עולים על אוטובוס מתנחלים העובר בתוך הכפרים הפלסטינים, למרות האיסור על כך (צילום: אלמה ביבלש)

אילו רק המאבק בוולאג׳ה היה ממריא

כהרגלי, ברחתי לציניות. "ההרוג הפלסטיני הראשון שלי", אמרתי לעצמי. "באמת האקטיביזם שלך כבר מזמן לא סיפק לך חוויות מוזרות. עכשיו תוכל להוסיף לרשימה זעזוע ממותו של פלסטיני חמוש שרצה להרוג ישראלים".

לפי הדיווח ברדיו, באסל ארגן קבוצה חמושה ותכנן לתקוף ישראלים. כשהחיילים הגיעו למקום המסתור שלו כדי לעצור אותו הוא ירה והם ירו (לאו דווקא בסדר הזה). End of story. זה הדיווח הישראלי. בצד הפלסטיני מדווחים על הוצאה להורג. הגרסה הישראלית בהחלט יכולה להיות נכונה.

ובכל זאת, ההריגה שלו מטלטלת אותי. ואחרי ההפתעה הראשונית ברור לי גם למה זה כך. ברור לי שהנה עוד תהום נפערה ביני לבין רוב הישראלים. שלא אצליח להסביר להם איך זה שההזדהות הלאומית הבסיסית כל כך לא מצליחה לטשטש ולהעלים את ההיכרות האישית. היכרות אישית שטחית על רקע הסולדריות של המאבק המשותף.

"המאבק המשותף?! אתה אומר שאתה וה׳מחבל׳ הזה שותפים יא חתיכת בוגד?!", עלולים לשאול אותי. "המאבק שלנו היה לא אלים", אני אענה.

"בטח לא אלים. בגלל זה הוא רצה לרצוח ישראלים", בטח יענו לי.

באסל נהרג בגיל 31. אז, כשהיינו יחד בהפגנות נגד הגדר בכפר, הוא היה בן 24. בחור צעיר שהחייכנות שלו ושפת הגוף שלו תמיד נתנו לי רושם של בחור עדין אבל מבולבל. זו כמובן ההשלכה שלי עליו, הרי לא באמת הכרתי אותו. וגם הרבה ממה שאכתוב להלן הם הניחושים והדמיונות שלי.

המאבק נגד הגדר בוולאג'ה היה צריך להיות אחד המאבקים המפוארים של ההתנגדות העממית והלא אלימה לכיבוש. חמש דקות מבית לחם ועשר דקות מירושלים, ההפגנות שהחלו בשנת 2010 היו יכולות לסחוף אליהן כמויות גדולות של ישראלים ופלסטינים. הכפר הקטן היה יכול לקבל תמיכה מהערים הגדולות שלידו, שהיתה מעצימה את כוחו המוגבל. אבל תושבי ולאג'ה לא הצליחו להתמיד בהפגנות סטייל בלעין והמאבק דעך די מהר. וכך בניית הגדר סביב הכפר התקדמה, אדמותיו שנותרו מצידה השני נגזלו לטובת גן לאומי והכיבוש שחונק את תושביו המשיך באין מפריע. נוכח הכישלון הצורב והמציאות החונקת מובילי המאבק היו צריכים להחליט מה הם עושים עכשיו.

באסל המשיך במאבק הלא אלים. הוא השתתף בפעולה שחיקתה את מעשיהם של ה- Freedom Riders האפריקאים-אמריקאים: הם עלו לאוטובוס למתנחלים בלבד, הורדו ממנו בכוח ונעצרו. מה שאמור היה להוכיח שישראל היא מדינת אפרטהייד. אבל מה שבארצות הברית של שנות ה-60 היה מאבק אסטרטגי, המוני וארוך טווח, נעשה בשטחים הכבושים כפרובוקציה חד פעמית של פחות מעשרה פעילים. קצת רעש ברשתות החברתיות, ותו לא.

האם זה מה שקרה עם באסל? האם חוסר היכולת הזמנית- תאמינו לי שהיא רק זמנית – של הפלסטינים לקיים מאבק עממי אפקטיבי הוביל אותו צעד אחר צעד אל עבר המאבק המזוין, לכאורה? אני כאמור מנחש.

כשמאבק לא אלים נכשל

במשך כמה שנים, לא נתקלתי בבאסל. עד שלפני כשנה שמעתי שהרשות הפלסטינית עצרה אותו יחד עם מי שנטען שהם חבריו לחוליה שתכננה לפגוע בישראלים. אחרי שישה חודשים בכלא הם שוחררו. מאז, ראיתי מספר פעמים בדף הפייסבוק של הכפר שחיילים ישראלים פרצו לבית משפחתו של באסל בוולאג'ה באישון לילה. מאחר שלא מצאו אותו שם היו מסתפקים בלהפוך את הבית. ככה זה נמשך כחצי שנה עד שלשום בלילה.

לבאסל היתה לפחות חצי שנה להוציא לפועל התקפה חמושה על ישראלים. הוא ידע שבמוקדם או מאוחר ישראל תגיע אליו. אם כך, למה חיכה? או שאולי הסיפור יותר מורכב מהפשטנות של מבוקש פלסטיני פתח באש על ״כוחותינו״ שבאו לעצור אותו ונהרג? זה לא באמת חשוב.

לבאסל היו כמה וכמה שותפים בוולאג'ה שכמוהו נאלצו להמשיך הלאה, כשהמאבק שניסו להוביל בכפר נכשל. שירין המרשימה והנהדרת הצליחה לקבל עבודה בחו"ל וכבר כמה שנים לא נמצאת כאן. פעיל אחר שאני אוהב אהבת נפש הפך לגבר מריר ועייף שאשתו סונטת בו שמאחר שהוא לא מביא כסף הביתה, אין בו תועלת. כמה בחורים צעירים שהיו הכי עזי נפש בהפגנות ובוטים מאוד בשיח האנטי נורמליזציה שלהם, מסתפקים כרגע – עד שאישור העבודה ישלל מהם בשרירות כזו או אחרת – בלהיות פועלי בניין בישראל. ופעיל אחר משתמש בהכרה שזכה לה בשנות המאבק כדי לדאוג לביתו. עליהם לא ידווחו ברדיו הישראלי. ודאי שלא יסבירו שזה מה שקורה כשהצד החלש נכשל במאבקו הלא אלים: חלק יסתלקו, חלק יתעייפו, חלק יסתאבו וחלק יאחזו בנשק.

גם בלי להגיד את הדברים במפורש, ישראל הרי נוהגת על פי אמירתו של אידיאולוג הימין (ממנהיגי ארגון טרור בשעתו) ישראל אלדד: "הרוצה להשלים יישב איתנו בשלום. הרוצה לעזוב יקום ויילך. הרוצה במלחמה – כל הכבוד וכל הכדורים". ("שלום" בתנאים ישראלים כמובן).

דפי הפייסבוק של חבריי הפלסטינים הוצפו אתמול בתמונותיו של "הגיבור", "הפידאא׳י" (לוחם חופש), "השהיד המשכיל" באסל אל-אערג'. הצעיר פזור השיער והחולמני, הפך בשבע השנים האחרונות לגבר מרשים עם מבט עמוק. החיוך נשאר גם נשאר.

המעבר של באסל לאורך שבע שנים, מפעיל במאבק עממי למי שאחז בנשק ונהרג מוות אלים, הוא עוד תבוסה בשבילי. כמו גל הסכינאות בירושלים והענישה הקולקטיבית הקשה בחורף 2015, כמו המלחמות בעזה- כל העשייה והפעלתנות שלי נשטפת כקליפה ריקה בשיטפון האלימות הזה. בוולאג'ה, הכפר שנפשי נקשרה בו, יש עכשיו פצע פעור שאני לא יכול להתקרב אליו. אני חצי פוחד, חצי משתוקק, להגיע כבר לכפר ולראות את הכרזות עם פניו של באסל. מחייך.


הכותב הוא פעיל בקבוצת ״דהרמה מעורבת חברתית״. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> חוק איסור הכניסה לתומכי החרם: עונש קודם כל לפלסטינים

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf