newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בבחירות בנצרת, "המזרחים" ניצחו את "האשכנזים"

תוצאות הבחירות בנצרת היכו בהלם את הפוליטיקה הערבית בישראל. למרות שכל המפלגות הפוליטיות התאחדו נגדו, עלי סלאם זכה בניצחון מוחץ. את ההסבר צריך לחפש ב"מלחמות מעמדות" על הון תרבותי וסימבולי

מאת:

מבחינת החברה הערבית, אין ספק שההתרחשות הכי מסעירה בבחירות המקומיות שנערכו השבוע היתה הניצחון הסוחף של עלי סלאם בבחירות בנצרת. למרות שכל המפלגות הפוליטיות בחברה הערבית יצאו נגדו, למרות שאיימן עודה וחנין זועבי, שהמפלגות שלהם לא תמיד מסכימות, הקליטו סרטוני תמיכה ביריבו וליד אל-עפיפי, סלאם זכה לניצחון סוחף – 65 אחוז מול 35 אחוז לאל-עפיפי, והשאיר יריביו הלומי קרב.

סלאם כבר הדהים את הפוליטיקה הערבית כאשר זכה בבחירות בפעם הראשונה ב-2013 וגזל את ראשות העיר הערבית הגדולה בישראל מידי חד"ש, שהחזיקה בה עשרות שנים והפכה אותה לבירה הפוליטית של הציבור הערבי. סלאם גם הרתיח את המעמד הפוליטי הערבי, כאשר יצא בגלוי נגד חברי הכנסת הערבים ש"חושבים שהתפקיד שלהם הוא לצעוק ולעורר מהומות", כפי שאמר בראיון ל"מקור ראשון", לא פחות, שבחר בו לאחד מאנשי השנה ב-2015, אחרי שתועד צועק על איימן עודה בכניסה לעיר: “לך תחפש לך עניינים במקום אחר, הרסתם לנו את העיר. לך, תעוף".

.ראש עיריית נצרת עלי סלאם. אוכלי "האורז והבשר" מול "אוכלי הסושי" (צילום: פלאש 90)

.ראש עיריית נצרת עלי סלאם. אוכלי "האורז והבשר" מול "אוכלי הסושי" (צילום: פלאש 90)

כמו ב-2013, גם הפעם מיד אחרי הלם התבוסה מתחילה "עונת ההסברים". חלק מהכאה על חטא או – לרוב – כחלק מתרפיה עצמית. יש מי שמסבירים לנו שהעניים ניצחו את העשירים, יש מי שאומרים, במפורש או במרומז, שהרוב המוסלמי בנצרת ניצח את המיעוט הנוצרי. אחרים מסתפקים בהסבר הזמין ביותר ולפיו "הרוב פשוט טיפש". גם את הטינה לחד"ש, הכוח הפוליטי העיקרי שעמד מאחורי המפסיד אל-עפיפי, מוציאים מהבוידעם כדי לתת תשובה לתעלומה. וכמובן, ההסבר הכמעט-אוטומטי בעידן זה: סלאם הוא מנהיג פופוליסטי, וזו שעתם היפה של מנהיגים מהסוג הזה.

ובכן, תושבי נצרת יודעים היטב שלסלאם ולקהל בוחריו הטיפוסי לא חסר כסף. הם יודעים גם שלא כל מצביעי עפיפי הם אנשים אמידים. גם ידוע שלא מעט נוצרים בעיר הצביעו בעד סלאם, אף שנכון שרוב הנוצרים תמכו בעפיפי. מה גם שאפילו יריביו של סלאם לא מאשימים אותו, לפחות לא ברצינות, שהוא מפלה לרעה את המיעוט הנוצרי בעיר, המונה היום כשלושים אחוז.

ברחוב הערבי סלאם נחשב לגרסה המקומית של טראמפ. הוא אף צוטט לא פעם מביע אהדה לנשיא האמריקאי ואף טוען - ברצינות או בהלצה, לא ברור - שטראמפ למד ממנו

הטענה ש"הרוב פשוט טיפש" מעידה בדרך כלל על הטיפשות של מי שטוען את הטענה הזו יותר מאשר על המציאות. אנשים הם לא טיפשים. הם לא בהכרח רציונליים, אבל זה לא אומר שהם טיפשים. לגבי הטינה לחד"ש, הסבר זה אולי היה יכול לעמוד בבחירות הקודמות ב-2013, אבל עכשיו, מול מועמד עצמאי כמו עפיפי, שנתמך אמנם על ידי חד"ש אבל גם על ידי כל המפלגות האחרות בעיר, ההסבר הזה פשוט לא מספיק.

לומר שסלאם נבחר משום שהוא פופוליסט זו עצלנות אינטלקטואלית, שכן מי שטוען טענה כזו צריך להסביר למה פופוליזם עובד טוב על רוב המצביעים במקום מסוים, אבל לא עובד עליהם במקום אחר. אין זה אומר שכל ההסברים שציטטתי שגויים לחלוטין, אלא שכל אחד מהם בנפרד, וגם כולם ביחד, לא מצליחים לספק תשובה משכנעת.

לפני שאציע השערה אלטרנטיבית, חשוב לציין שבשיח השגור ברחוב הערבי עלי סלאם נחשב לגרסה המקומית של טראמפ. הוא אף צוטט לא פעם מביע אהדה לנשיא האמריקאי ואף טוען – ברצינות או בהלצה, לא ברור – שטראמפ למד ממנו. שלא כמו ראש העירייה הקודם ראמז ג'ראייסי, שהפסיד לסלאם בבחירות 2013, את סלאם לא תשמעו מדבר בערבית סטנדרטית ("פוסחא" בעברית) ובוודאי שלא בערבית גבוהה. דיבורו פשוט, יש שיגידו אפילו עילג. סרטונים של סלאם פוצח בשירה בחתונות נתפסים על ידי הבוחרים שלו כהוכחה לחיבורו לעם.

לעומת סלאם, עפיפי, יריבו המפסיד, הוא ה"אשכנזי המחויט". השתייכותו למשפחה ותיקה ואמידה (אריסטוקרטית לפי תיאורו של סלאם) מחזקת, כמובן, את הפרופיל הזה. רוב הנצרתים לא יערערו על התיאור הזה. הם יחלקו אולי על המשמעות של ההתנהגות של עפיפי ושל סלאם, לא על עצם קיומה. כלומר, מה שנחשב לוולגרי ועילג בעיני האחד, נחשב כאותנטי ומחובר לעם על ידי השני. ומה שנחשב למאוזן, מנומס ומחושב בעיני השני, נחשב לפלצני, סנובי ומשעמם בעיני הראשון.

אני מבקש להציג כאן השערה אחרת לניצחון שומט הלסתות של סלאם – מאבק מעמדות. אני לא מתכוון ל"מעמד" במובן המרקסיסטי שלו, כלומר מעמד הנקבע לפי המרחק והיחס של האינדיבידואל כלפי אמצעי הייצור, אלא במובן הבורדייני (בייחוס לסוציולוג פייר בורדייה), המורכב והמתקדם יותר: שילוב בין הון תרבותי להון כלכלי-חומרי. המעמד במובן הזה מובחן על ידי אורח חיים המתבטא ונבדק בדפוסי צריכה של תרבות. במילים אחרות, "מעמד" הוא סטטוס, והמאבק בין מעמדות הוא מאבק על סטטוס גבוה יותר במרחב החברתי.

אותו מאבק מזמן מאבק נוסף על יצירת ערכים ועל אופן המדידה שלהם. מהו ערך? מי קובע מה הוא ערך חיובי או שלילי? בהקשר של שיח המוכר לחברה היהודית, למה לקרוא את צ'כוב נחשב למשהו טוב ולמה להאזין לאייל גולן נחשב למשהו פחות טוב? זה לא מאבק סימבולי בלבד. הוא קשור כמובן גם לחלוקת כסף, אדמות, מקומות עבודה ומשאבים "אמיתיים", שכן למי שיש סטטוס גבוה יותר, יש נגישות טובה יותר למשאבים האלה.

מבט כללי על נצרת. סלאם הבין שנצרת מחולקת לשני קולקטיבים נפרדים (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

מבט כללי על נצרת. סלאם הבין שנצרת מחולקת לשני קולקטיבים נפרדים (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

ואיך בורדייה קשור לסלאם?

ובכן את התשובה לאלה סיפק עלי סלאם עצמו שוב ושוב במהלך בחירות 2018, וגם בבחירות 2013. בתור פוליטיקאי כריזמטי וחד חושים, הוא זיהה מזמן את הגבול החוצץ בין ה"אנחנו" שהוא מבקש לייצר לבין ה"אחרים" – יריביו הפוליטיים וקהל בוחריהם. זהו גבול של אורחות החיים. באחד הסרטונים של סלאם הוא מעביר את המסר בצורה ישירה. "אנחנו", הבוחרים של סלאם, הם אוכלי "האורז והבשר", ואילו "הם", היריבים שלו, הם "אוכלי סושי". תמה זו, בסגנונות שונים, הופיעה כמעט בכל נאום של סלאם.

סלאם, כך אני משער, היטיב לפתח את האבחנה שכמעט כל נצרתי מכיר: בנצרת יש שני קולקטיבים, המובחנים לפי אורחות החיים שלהם: צריכת תיאטרון, דפוסי לבוש ואוכל, וכמעט כל היבט תרבותי אחר. יש בנצרת סגרגציה מרחבית, המתבטאת בשכונות הומוגניות לבני "מעמד" מסוים, בבתי ספר נפרדים המפעילים קריטריוני קבלה "מתוחכמים" ועוד שורה של "מסלולי סוציאליזציה" נפרדים, המשעתקים את ההבדלים בין שני הקולקטיבים. סלאם ידע ויודע לעשות להם פוליטיזציה אפקטיבית.

כלומר, אם נחזור לבורדייה, הבחירות האחרונות היו מאבק סימבולי בין מעמדות ובו ניצחה הקבוצה הגדולה יותר מספרית. בנצרת, אם להשתמש במקבילה בחברה היהודית, המזרחים ניצחו את האשכנזים.

שתי הערות לסיום: צריך עוד לנבור במידע הקיים או לאסוף מידע חדש כדי לתמוך בתזה הזו, אבל נראה לי שההסבר הזה הוא "קצה חוט" מהימן. חשוב יותר, המקרה הנצרתי צריך להוביל אותנו להיות קשובים יותר ל"מאבק המעמדות", המתחולל בלא מעט יישובים ערביים. אנחנו צריכים קשובים יותר לשסעים החברתיים הפנימיים, שהבחירות והפוליטיקאים עוזרים לחשוף. את ההקשבה זו צריך לגייס לטובת המאמץ הבלתי נלאה של כולנו לבנות חברה בריאה יותר, היודעת להכיל ולכבד את כולם.

אמיר פאחורי הוא עורך דין, פעיל פוליטי, דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה ומנהל מכון המחקר בביה"ס לשלום בנווה שלום.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf