"מחויבות השמאל לערכים חשובה, השאלה איך לשכנע עוד אנשים"

אחרי 13 שנה בכנסת, דב חנין לא חושב שהשינוי הגדול יבוא ממנה. השינוי יבוא כשהשמאל ילמד לא לוותר על הערכים שלו, אבל גם לדעת לדבר עם האנשים ממקום רגשי ואכפתי. ראיון עם איש אופטימי שאם רק יתנו לו, הוא יחבר את כל המאבקים ויעשה מהפכה  

מאת:
השאירו תגובה
א א א

שבוע אחרי הבחירות, שבהן ספג השמאל תבוסה קשה והצטמק לכדי 20 מנדטים, דב חנין נראה אופטימי כתמיד. כמעט 13 שנים אחרי שנבחר לראשונה במסגרת חד"ש, הפרלמנטר המצטיין "מזדכה על הציוד" ופורש מהכנסת. ויש לו הרבה מה להגיד: על הסיבות לכישלון המחנה המתנגד לנתניהו בבחירות, על השמאל הרדיקלי שמצד אחד נותר נאמן לערכיו באופן מעורר השתאות ומצד שני הפסיק לנסות לשכנע אחרים להצטרף אליו, על ההתרגשות שמעוררת בו האפשרות של שותפות יהודית-ערבית וגם על המורכבות הגדולה שהיא מעלה, על היריבות הפנימית בתוך השמאל שמגיעה לפעמים לעוינות של ממש, ועל התקווה הצומחת שלו – תנועת "עומדים ביחד".

בבוקר הפגישה הודיעה לנו אלה ידעיה, יד ימינו המיתולוגית, שדב מבקש להעביר את הפגישה לפארק קרית ספר בלב תל אביב. השמיים התקדרו ונראה היה שעומד לרדת גשם בכל רגע. תהינו אם לא כדאי למצוא מקום חלופי עם גג, אבל חנין התעקש לקיים את הראיון הזה על ספסל בפארק שהוא היה שותף מרכזי במאבק של התושבים למען הקמתו. שם הוא מקיים פגישות עבודה בימים אלו, כשברקע ציוץ הציפורים וזיכרון הניצחון של התושבים ושלו על העירייה.

ביקשנו להיפגש איתו השבוע כדי לשמוע ממי שהיה אחד הנציגים הבולטים של השמאל בכנסת, בסיומה של תקופה מתישה ומורטת עצבים, האם הוא חושב שלשמאל יש תקומה. השיחה איתו מרתקת, מלווה בעשרות דוגמאות של חוקים ומאבקים שהיה שותף להם. "אני לא משאיר את החוקים שלי ללכת לבד בלילה", הוא מדגיש בחיוך אבל ברצינות מוחלטת, ומספר שהוא מנהל מעקב אחרי יישומם. חנין לא מתכוון "לעשות לביתו" ולא מתכנן לקחת רגע אחד של פסק זמן למנוחה, ואם רק יתנו לו הוא יחבר את כל המאבקים במדינה ויעשה מהפכה. אותה מהפכה שהוא מרגיש שלא ניתן לעשות מהכנסת. "הכנסת היא זירה מאוד משמעותית של שינוי במאבקים נקודתיים", הוא אומר. "הבעיה עם הכנסת היא שקשה לקדם משם את השינוי הגדול".

הטעות הקריטית של מתנגדי נתניהו היא שהם ויתרו מראש על הציבור הערבי. דב חנין השבוע (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

הטעות הקריטית של מתנגדי נתניהו היא שהם ויתרו מראש על הציבור הערבי. דב חנין השבוע (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

מה זה שינוי גדול?

"שינוי בכיוון של החברה שאנחנו חיים בה. אני כבר כמעט 13 שנים בכנסת, העברתי יותר ממאה חוקים, אחרי מאה הפסקתי לספור, אבל זה לא המספר, מה שחשוב זה התוכן. בכל שבוע אני יכול לראות לנגד עיני בן אדם אחד, שיש לו שם ואני זוכר גם איך הוא נראה, שעזרתי לו. זו זכות גדולה, זה דבר מרגש. אלו הדברים שמחזיקים אנשים בכנסת, אחרת אתה יכול למות רק מכמויות הרעל שיש שם מסביב. אבל הצד השני של המטבע הוא האם החברה הישראלית השתפרה בשנים האלה? לא. האם היא זזה בכיוון הנכון? לא, היא זזה בכיוון ההפוך".

מה המדד?

האם החברה יותר קרובה היום לשלום ממה שהיא הייתה ב-2006? היא יותר רחוקה. האם הכיבוש העמיק? המנגוגונים שלו התחזקו? כן. ההתנחלויות התרחבו מאוד. האם רמת הגזענות והשנאה כלפי אזרחים ערבים ובכלל בחברה הישראלית הצטמצמה? להפך, היא התרחבה ומקבלת לגיטימציה מהמקומות הכי גבוהים בתוך השלטון. האם המערכות הציבוריות, בריאות, חינוך, רווחה, התחזקו? להפך. תסתכלו מה קורה במערכת הבריאות שלנו. היא כמעט קורסת.

מתנגדי נתניהו לא הלכו לאופקים, לא דיברו עם יוצאי ברה"מ

מאז הבחירות כולם עוסקים בשאלה למה השמאל נכשל בבחירות. איך אתה רואה את הקריסה הזאת?

"אני מעדיף לדבר על 'המחנה של תומכי נתניהו' ועל 'מתנגדי נתניהו'. במובן מסוים, הבחירות האלו היו משחק כדורגל שבו רק קבוצה אחת שיחקה על המגרש. אני די מופתע שהתוצאה לא היתה עשר-אפס.

"היתה רק קבוצה אחת על המגרש בהמון מובנים. לדוגמה, מיליון אנשים בארץ הם יוצאי ברית המועצות. רק שתי מפלגות דיברו אליהם בצורה מאורגנת – ליברמן ששולט בתקשורת הרוסית והליכוד. מתנגדי נתניהו לא הלכו לאופקים, לא הלכו לשדרות, לא הלכו לנתיבות. לא דיברו עם יוצאי בריה"מ, והדבר הכי מוטרף שהם עשו – הם רבו עם הציבור היחיד שמראש היה נגד נתניהו, שזה הציבור הערבי, ועשו לו דה לגיטימציה. במקום להבין שהם יכולים להתחיל מפור של 20 אחוז, ואז נשאר להרוויח עוד 30 ומשהו אחוז ויש להם רוב.

"זו היתה שגיאה פוליטית קיצונית. הדה לגיטימציה לאוכלוסייה הערבית, החלישה אותם (את מתנגדי נתניהו – י.מ, א.ז.) בחברה בכלל, אבל גם החליש את המוטיבציה של אזרחים ערבים ללכת להצביע. האזרחים הערבים מסתכלים על הפוליטיקה ואומרים 'ביבי שונא אותנו, וגנץ לא סופר אותנו, ומתקשה בכלל להגיד את המילה ערבים, למה לנו כל הסיפור הזה'?"

אבל למה אנשים לא מזדהים עם איימן עודה, או אחמד טיבי, או תמר זנדברג? או סתיו שפיר ואיציק שמולי? זה הכל פרסונלי?

"אתם שואלים האם הפוליטיקאים שלנו פשוט לא טובים. אני חושב שהבעיה אחרת, שאנחנו יותר מדי ממוקדים בפוליטיקה הפרלמנטרית. אני רואה מה קורה בצד השני, את התשתית האזרחית האדירה שנבנית שם, תנועות נוער, עבודה עם צעירים, מוסדות תרבות, מכינות. בצד השמאלי יש מעט מאוד, וגם הדברים שישנם הם חסרי כיוון.

"גם מכינות שמחוברות יותר לזרם של תנועת העבודה, למשל. לוקחים אותם לשבוע לשטחים, ואחרי זה מביאים את דב חנין לשעתיים 'שיאזן'. אני נפגש עם חבר'ה שעברו חוויה רגשית מאוד משמעותית, היו במשך שבוע עם אנשים, בדרך כלל אנשים נחמדים, ראו שזה בסך הכל מקום נחמד ונעים, ההתנחלות. אנחנו לא עושים את העבודה הזאת. וזה הדבר שאנחנו צריכים לעשות, לבנות את הכוחות שלנו מלמטה.

"יש עם מה לעבוד. השדה לא ריק. יש במחנה שלנו הרבה כוחות שפזורים בשטח. יש יוזמות נהדרות של תקשורת אלטרנטיבית כמו 'שיחה מקומית', יש יוזמות של קבוצות ושל קומונות של אנשים שפעילים בחברה הישראלית, יש לנו אנשים נהדרים שפעילים בארגוני חברה האזרחית ועושים עבודת קודש, ויש לנו אנשים טובים שנמצאים במפלגות. אבל המסה הגדולה של אנשים שנמצאים לצידנו, יותר מ-95 אחוז, לא מוצאים את מקומם בעמותות או במפלגות, ובשביל האנשים האלה אנחנו צריכים לייצר פלטפורמה. צריך ליצור לאנשים את המקום שדרכו יוכלו לפעול במציאות 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה ולהשפיע".

 הדברים שלומדים מנסיעה באוטובוסים

בכל השנים הסתובבת ברחבי הארץ, עשית חיבור מאבקים ברגליים שלך, האם אתה לא חושב שהתפיסה הזאת אולי נכשלה, המצביעים היהודים לא נהרו לחד"ש למרות עבודת השטח המטורפת שעשית?

"התזה הזו פשוט מעליבה אותי באופן אישי. אני לא משתתף במאבקים כדי להשתמש באנשים כדי שיצביעו אחרי זה בשבילי. אני נמצא במאבקים כי אני חושב שהם צודקים. האם ההפגנה שהייתי בה בשדרות היתה הפגנה נכונה? האם מאבק העובדים היה נכון? אם זה נכון, תצטרף לזה, אם זה לא נכון – לא. זה המבחן היחיד.

נשים בצד את ההצבעה בקלפי, אם אתה עובר ממקום למקום, ואתה לא מגיע לבד, יש פעילים איתך, יש תנועה, הדבר הזה בסוף אמור לאסוף כוח קטן ועוד כוח קטן ועוד כוח קטן.

"אני בעד".

 אבל זה לא קורה.

"ניקח למשל את הסיבוב האחרון במאבק נגד גירוש מבקשי המקלט. נקודת ההצלחה הגדולה בו היתה המאבק בדרום תל אביב והיוזמה של 'דרום תל אביב נגד הגירוש'. זו היתה יוזמה שלא באה רק מתוך מקום סולידרי, אלא מתוך מקום של אינטרס משותף. כשאמרנו ביחד 'דרום תל אביב נגד הגירוש', לא התכוונו רק נגד גירוש מבקשי המקלט, התכוונו נגד הגירוש של התושבים בשכונת הארגזים, ונגד הגירוש באבו כביר, וגבעת עמל וכפר שלם. הטענה המרכזית היתה שגירוש מבקשי המקלט יהיה רק המערכה הראשונה בשינוי האופי של שכונות דרום תל אביב. לטובת פרוייקטים נדל"ניסטים ודברים רעים נוספים".

מה אתה חושב שבשמאל הרדיקלי עושים לא נכון? לא מבחינת מפלגות ועמותות. מה בתפיסה שלנו אנחנו עושים לא נכון?

"בואו נתחיל קודם כל במה כן נכון. גם כאשר לפעמים החברה שלנו הולכת למקומות רעים ומסוכנים, בשמאל הרדיקלי יש אנשים שנשארים מחויבים לערכים שלהם. זה מעורר התפעלות וזה מאוד מרגש אותי לראות אנשים שמוכנים לפעול ולשלם מחיר אישי. אבל מחויבות ערכית היא לא סוף הדרך. השאלה הגדולה היא איך לקחת את הערכים שלך ולדבר עם אנשים ולשכנע אותם בערכים האלו. פה אני חושב שיש חולשה גדולה בשמאל. אני חושב שאנחנו לא מבינים שאנחנו צריכים לעשות את שני הדברים ביחד – להיצמד לערכים ולהיצמד לאנשים. לא לוותר על הערכים ולא לוותר על האנשים".

מה שהיה חסר למחאת האוהלים זו תנועה שתוכל לארגן את הכוח. מחאת 2001 (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

מה שהיה חסר למחאת האוהלים זו תנועה שתוכל לארגן את הכוח. מחאת 2001 (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

איך עושים את זה?

קודם כל מעמדה רגשית. אני אספר לכם סיפור אישי. נבחרתי לכנסת ב-2006. אבל הייתי חבר כנסת אלמוני. נוסע באוטובוס ואף אחד לא רוצה ממני שום דבר רע וגם לא אומר לי שום דבר טוב. עד שב-2008 הייתי מועמד לראשות עיריית תל אביב ופתאום כולם בעיר הזאת הכירו אותי. מה עושה הגורל הרע? חודשיים אחרי זה פורצת מלחמה בעזה. וביום הראשון של המלחמה בעזה אני כמובן מפגין נגד המלחמה, אבל ממשיך לנסוע באוטובוסים, ואז כל נסיעה באוטובוס הופכת למהומת אלוהים. אנשים נורא נורא כעסו.

"מצד אחד אפשר להגיד – נסיעה באוטובוס היא הזדמנות טובה לחוג בית, הקהל שבוי. הוא לא יכול לקפוץ מהחלון. מצד שני, להגיד לכם את האמת – אנשים כל כך כעסו שזה היה באמת קשה. לא הצלחתי לשכנע בשום דבר אצל אף אחד. כולם אמרו לי 'יורים עלינו טילים, ואנחנו מחזירים להם. מה הסיפור שלך?', ואני התחלתי להגיד 'לא, לפני זה היה ככה', ואז הבנתי שלכל אחד יש בכיס המון עובדות, שהן חלקן מדויקות וחלקן פחות מדויקות, והוא יוציא את העובדות האלו כדי להתווכח איתך כי הוא לא מוכן לוותר על העמדה. העובדות הן רק הוכחות לזה שהוא צודק.

"אנשים האלו הסתכלו עלי ואמרו לעצמם 'וואלה, הנה בן אדם, שבסך הכל סימפטנו אותו, אולי אפילו הצבענו בעדו בבחירות לעיריה, ומסתבר שלאיש הזה לא אכפת מאיתנו'".

כי הוא אוהב ערבים?

"כי יורים עלינו טילים ולא אכפת לו. כשהבנתי את הנקודה הזאת השיחות התחילו להתנהל אחרת. אמרתי לעצמי שאי אפשר לנהל ככה ויכוחים. הבנתי שהשאלה החשובה היא השאלה הרגשית. נקודת המוצא שלי היא דאגה לך. אני רוצה שלך ולילדים שלך יהיה טוב. ברגע שהשיחה התחילה מהמקום הזה, היא התנהלה אחרת. אני לא אומר שאנשים אמרו 'עכשיו אני מצטרף להפגנות של חד"ש נגד המלחמה בעזה', אבל אחרת. ואני חושב שאפשר לנהל את השיח שלנו עם הציבור בצורה שתבוא ממקום של אכפתיות, של התעניינות. בסך הכל החיים כאן די קשים, די מוטרפים, די מתוחים, די עצבניים, עם מעט מאוד ביטחון".

או די טובים אם רואים את כמות האנשים שהצביעו לכחול-לבן והליכוד ורוצים לשמור על הסטטוס קוו. יכול להיות שאנחנו מתבלבלים, ולאנשים טוב? אולי ביבי לא כזה נורא כמו שאנחנו עושים ממנו?

"זה נכון, יש קניונים, ואפשר לקנות, אבל תסתכלו על דברים בסיסיים בחברה שלנו – תחבורה ציבורית, למשל. עומס פנטסטי של פקקים שיהיה עוד יותר גרוע בעתיד. מערכת בריאות ציבורית קורסת. מערכת החינוך סובלת ממצוקה קשה, כל העובדות במערכות הציבוריות – פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות, איזה תנאים יש להן? איך הן יכולות בכלל לסגור את החודש?

"ומעל הכל יש פה מתח מתמשך. החיים פה מתוחים. תשאלו כל מי שחי שנה או שנתיים באיזשהו מקום אחר בעולם – יכול להיות שהיה לו קשה, אבל לא היה לו את המתח הזה באוויר".

ב-2011 לא היתה תנועה, היום יש את "עומדים ביחד"

"עומדים ביחד" היא אולי התנועה הכי מסקרנת כיום, אתה אחד המייסדים, וגם חבר. מה זה עומדים ביחד בשבילך? ואם אפשר גם ללכת אחורה – איך הוקם. מי הקים?

"הסיפור של 'עומדים ביחד' מתחיל בירושלים. היה גל קשה של גזענות נגד ערבים, והתארגנה קבוצה של אנשים כדי לפעול במרחב הציבורי בירושלים, כדי לעמוד ביחד עם אותם ערבים שאיתרע מזלם ועברו ברחוב יפו וחטפו מכות. מזה, אגב, הגיע השם 'עומדים ביחד'. כל מיני אנשים אמרו שאנחנו צריכים לפעול במרחב הזה, ולהחזיר אותו לעצמנו. שהוא יהיה מרחב שאנשים יכולים ללכת בו, גם אם הם ערבים".

ההצלחה של המאבק נגד הגירוש היתה בחיבור לדרום תל אביב. הפגנה נגד הגירוש בתל אביב (חגי מטר)

ההצלחה של המאבק נגד הגירוש היתה בחיבור לדרום תל אביב. הפגנה נגד הגירוש בתל אביב (חגי מטר)

"מאז הקבוצה עברה התפתחות במובן הזה שזה לא רק עומדים ביחד יהודים וערבים, זה עומדים יחד בכלל כל מיני אנשים שיכולים וצריכים לעמוד ביחד בחברה הישראלית. מה שהתחיל כקבוצה התפתח להיות לתנועה שמנסה לחבר כוחות, אנשים, אנרגיות, מאבקים, קבוצות, מכל מיני מקומות, מכל מיני השתייכויות פוליטיות, על בסיס של ערכים משותפים. למלא את המרחב העצום, הריק, שבין המפלגות הפוליטיות לבין עמותות החברה האזרחית.

"יש לי נכדה צעירה, וכשהיא תהיה גדולה, היא תשאל אותי: מה עשית בימים המטורפים האלו? ואהיה מסוגל להגיד לה - אני והחברים שלנו עמדנו ביחד וניסינו לשכנע את שני העמים שיש אופק, שיש תקווה"

"בשנתיים האחרונות אני פחות מעורב. לפני שנה וחצי נבחרו צוות תיאום ארצי ומוסדות ארציים. לא הצגתי מועמדות ולא נבחרתי למוסדות הנהגת התנועה, אבל אני עוקב אחרי ההתפתחות שלה מאוד בעניין. מאוד הייתי רוצה שבסופו של דבר 'עומדים ביחד' תצליח להפוך למקום שהוא מחנה אוהלים גדול ומגוון, שאנשים ירגישו – גם אני יכול להקים בתוכו את האוהל שלי. וזה שהאוהל שלי יעמוד בתוך המחנה לא יבוא על חשבון העמדות שלי, הזהות שלי, המסורת שממנה אני בא".

אם נחזור ל-2011. זה לא ממש הצליח. התאוריה לא הוכיחה את עצמה, שכל אחד יביא את המאבק שלו ואת הצורך שלו.

"ב-2011 זה בדיוק מה שהיה חסר לנו. לא היתה לנו תנועה. לא בנינו תנועה. ב-2011 היתה מחאה אדירה ברחוב, אבל אף אחד לא לקח יוזמה לארגן אותה לתנועה עם צורת עבודה, עם דמוקרטיה פנימית, עם מוסדות נבחרים. לבנות אירגון. לא עשו את זה".

זה אומר גם לארגן את המפלגות ביחד, כמו שהיו קריאות השבוע? זה יהיה הדבק למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שבכל מקום מדברים עליה מאז הבחירות?

"מה שקורה בשדה של המפלגות זו דינמיקה אחרת. אני לא חושב שלתנועה שאיננה מפלגה כשלעצמה יכולה להיות יומרה לארגן מחדש את המפלגות".

יכול להיות שנראה בעוד ארבע שנים את דב חנין מוסי רז ועוד כמה אנשים רצים במסגרת מפלגה שנקראת עומדים ביחד?

"לא".

לא יקרה?

"לא. 'עומדים ביחד' היא תנועה שהמטרה שלה היא לא לבנות עוד מפלגה".

שותפות יהודית-ערבית היא שחייה נגד הזרם

כולם מדברים על "שותפות בין יהודים וערבים", הדבר החמקמק הזה. סקר שלנו שעשינו ממש כמה ימים לפני הבחירות הראה יד מושטת מהצד הערבי, ויד מאוד קמוצה מהצד היהודי. מה זו שותפות? איך אפשר לבנות דבר כזה? אחרי שנים שבהן היית חלק משותפות כזאת, מה למדת?

"שותפות יהודית-ערבית זה דבר מאוד מרגש. בתקופה האחרונה אני מסתובב בסניפים של חד"ש לאירועי פרידה והוקרה כאלה, ואלו אירועים מרגשים בצורה יוצאת דופן. לראות אנשים עם דמעות בעיניים, בגלל שאנחנו ביחד. לא בגלל משהו ספציפי שעשיתי.

"זה לא פשוט כי המציאות בחברה שלנו מפרידה בין יהודים וערבים, בכל מישורי החיים, ומנגנוני ההפרדה מאוד חזקים. לכן במובן מסוים שותפות יהודית-ערבית היא שחייה נגד הזרם. היא שחייה נגד הזרם בחברה היהודית, בעיקר מכיוון שיהודים נורא מפחדים מערבים, ולמרות הסקר שלכם, היא גם שחייה נגד הזרם בחברה הערבית. כי ערבים די מיואשים מיהודים, ומישראל".

שותפות יהודית ערבית היא דבר מרגש. אירוע פרידה מדב חנין בוועידת חד"ש האחרונה (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

שותפות יהודית ערבית היא דבר מרגש. אירוע פרידה מדב חנין בוועידת חד"ש האחרונה (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"יש לי נכדה צעירה, וכשהיא תהיה גדולה, היא תשאל אותי: מה אתה עשית בימים המטורפים האלו? ואני אהיה מסוגל להגיד לה – אני והחברים שלנו עמדנו ביחד וניסינו לשכנע את שני העמים שיש אופק, שיש תקווה ושאפשר לחיות אחרת. זה מורכב, זה מסובך, זה להתגבר על הפרדה, זה להתגבר על מקומות רגשיים שונים, שאתה נמצא בהם אם אתה יהודי, ואם אתה ערבי. אני מאוד יהודי. וערבים שהם חברים שלי הם מאוד ערבים. וזה בסדר גמור. אני לא בן אדם קוסמופוליטי, אני חלק מהעם הזה, חלק מהתרבות, מהמסורת, אני מחובר פה. אני אוהב את השפה העברית את השירה העברית, את הספרות העברית, מחובר לזה. לאמנים עבריים. ואני גם מאוד אוהב את השפה הערבית, ואת המוסיקה הערבית, ומשוררים, וזמרות וזמרים ערבים. אני חושב שזה חיבור שיש בו משהו שהוא גם מאתגר, והוא גם מאוד יפה".

ובחיבור הזה, איך לא משמרים את יחסי הכוחות שבהם תמיד היהודים מובילים? להגיד "עומדים ביחד" או "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" יוצר איזו משוואה כאילו כולנו באותו מעמד. איך מתגברים על הקשיים האלו?

"קודם כל מכירים בהם. למשל, יש נטייה תמיד לדבר בשפה העברית. נטייה מובנת בגלל שיהודים לא מדברים ערבית וערבים כן מדברים עברית. אבל בנטייה הזאת יש משהו בעייתי. כי גם כשאתה יודע שפה אחרת, אתה תדבר הכי טוב, ותבטא את עצמך בצורה הכי מדויקת, בשפת האם שלך. אבל שותפות יהודית-ערבית זה בעיקר הבנה שאנחנו כולנו בסיפור הזה ביחד. כן, אנחנו צריכים לפרק את הפריבילגיות, וכן אנחנו צריכים לפרק את האפליה, אבל אנחנו צריכים לעשות את זה ביחד. זה לא הפרויקט של הערבים לעשות את זה, זה לא הפרויקט של היהודים לעשות את זה, זה הפרויקט שלנו ביחד לעשות את זה".

לאחרונה "עומדים ביחד" פרסמו מסמך שהם מגדירים כ"תיאוריית השינוי" של התנועה. מה שמעניין זה שישבה קבוצה גדולה של אנשים, משמעותית, של אנשים עם המון ניסיון ומחשבה, והם לא כתבו חזון. הם כתבו מסמך שהוא מאוד דומה לעקרונות של קמפיין. דרך זה נחמד, אבל מתי נדבר לא על הדרך ועל איך משנים את דעתו של אדם, אלא על לאן מגיעים?

"זו שאלה חשובה, וגם בה צריך עסוק. אבל אני חושב שהשמאל מתעסק בה המון. אתם יודעים שיש לנו בשמאל הרבה דקויות כאלה, לזה יש מודל כזה, להוא יש מודל אחר. ובשמאל יש גם אמנות של פיצולי שערות מאוד דקות, שאנחנו יכולים להתווכח עליהם לנצח. לכן, הדגש שקיבלו 'עומדים ביחד' הוא לחשוב איך יוצאים מהמקום שבו אנחנו נמצאים, ומתקדמים קדימה, כאשר הקדימה הזה הוא די ברור – ערכים של שלום, שוויון, צדק חברתי".

דווקא לא ברור.

"אנחנו נמצאים במצב כל כך הפוך למצב שאנחנו רוצים להיות בו, שאנחנו יכולים להתקדם יחד הרבה אנשים, שיש הבדלים בין החזונות הסופיים שלהם. אני חושב שאחת הבעיות שלנו, במחנה השמאלי, זו היכולת לשים בצד את התשעים אחוז שאנחנו מסכימים עליהם, ולרכז המון מאמץ, כוח ואנרגיה רגשית על העשרה אחוז שאנחנו לא מסכימים".

לא מתכוון לחזור לכנסת בראשות "עומדים ביחד". דב חנין (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

לא מתכוון לחזור לכנסת בראשות "עומדים ביחד". דב חנין (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"זה לא קורה הרבה, אבל לעיתים אני נכנס לוויכוחי פייסבוק, ואני אומר לכם, אני ממש מופתע. מופתע לראות את כמות האמוציות של אנשים, שאולי אני לא מכיר אותם מקרוב, אבל הם נראים לי כאנשים די קרובים בדעותיהם, והם מתייחסים אחד לשני בעוצמה כזאת של ויכוח, שהייתי אומר שהוא לפעמים נראה כמו סוג של עוינות כמעט, וזה חבל. אני בעד ויכוחים בשמאל. אני לא רוצה דעה אחידה. אני חושב שזה טוב שאנחנו מגוונים בינינו, אבל אני חושב שצריך לזכור גם את הפרופורציה. בואו נזכור תמיד שיש לנו אויבים רציניים מאוד ומסוכנים מאוד שנמצאים בצד השני".

ב-30 באפריל אתה הופך לאזרח. עושה טופס טיולים (אם נשתמש בעגה של גנץ). פרשת בפנינו אמנם בצורה רחבה מה אתה הולך לעשות, אבל.. מה אתה הולך לעשות ביום שאחרי?

"וואו. אני הולך לעשות המון המון דברים. האג'נדה שלי נורא צפופה. אז אני אתן שני דברים כדי לסבר את האוזן. קודם כל עומד לצאת הסרט של ברק היימן 'החבר דב'. ברק השקיע בסרט הזה שבע שנים מחייו, במסירות אינסופית. הוא הצליח לייצר סרט של שעה ועשר דקות ואני הולך להסתובב קצת איתו ועם הסרט, וזה הולך להיות מאוד מעניין מה אנשים יגידו על הסרט.

"ואני הולך להוציא ספר, יחד עם דני פילק. אנחנו מסיימים את כתיבתו בימים אלו בשעות הלילה המאוחרות אחרי שאני סופר קלפיות ומעטפות כפולות ורב עם הימין החדש. הספר אמור לצאת עוד חודש. השם שלו הוא "מה לעשות עכשיו", זה יהיה ספר אקטואלי. וגם זה הרבה עבודה – להסתובב עם הספר. חוץ מזה יש המון מאבקים שאני מחוייב להם, שלמרות שאני לא בכנסת, אני אמשיך ללוות אותם באופן מאוד הדוק".

לא נראה אותך באחת מעמותות השמאל כנשיא, יו"ר, מנכ"ל, מזכ"ל?

"לא. אבל אני רוצה להגיד שאני פנוי להתנדבות לחלוקת פליירים".

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הפרת הסדר צריכה לעמוד במרכז החינוך, לא קבלת ההגמוניה. ילדים בשיעור משחקי בבית ספר עין ים בחיפה (צילום: בית הספר עין ים)

הפרת הסדר צריכה לעמוד במרכז החינוך, לא קבלת ההגמוניה. ילדים בשיעור משחקי בבית ספר עין ים בחיפה (צילום: בית הספר עין ים)

מורים ומנהלים למדו לשתוק. הגיע הזמן שיכריזו עצמאות

המדינה עושה כל מאמץ להשתיק את אנשי החינוך. הבעיה שהם הפנימו את הדיכוי ומצנזרים את עצמם. זו טעות: הכוח נמצא בידיהם, הם צריכים לדעת לנצל אותו ולסרב למבנה הכוח הקיים. מנהל בי"ס קורא לשינוי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf