בשטחים לא אופטימים, אבל יש הסכמה: הכל עדיף על נתניהו

יש בגדה המערבית מי שעדיין מאמין בפתרון שתי המדינות, יש מי שרוצה מדינה אחת, ויש מי שחושבת ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהבחירות בישראל. אבל על דבר אחד אין ויכוח: הסטטוס קוו רע, ונפילת נתניהו עשויה להזיז אותו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אחמד, קצין בשירותי המודיעין של הרשות הפלסטינית, פרש מתפקידו לפני שנתיים. במשך 23 שנה, מאז שהוקמה הרשות, נסע מדי בוקר למשרד שלו ברמאללה ועסק בביטחון. את התהפוכות הפוליטיות של שני העשורים האחרונים הוא חווה מהשטח: קריסת הסכמי השלום, האינתיפאדה השנייה, שלטונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הקמת גדר ההפרדה, שלטון אבו-מאזן, התרחבות מפעל ההתנחלויות ועוד. אני מתקשר אליו כדי לשמוע מה דעתו על תוצאות הבחירות בישראל. הוא מסכים לדבר, "אבל בלי שם משפחה".

"בכנות, שמחתי מתוצאות הבחירות", הוא אומר לי, "כי יש סיכוי שנתניהו לא ירכיב את הממשלה הבאה. אם תהיה ממשלת אחדות, אני אתאכזב. עדיף, לדעתי, לצאת שוב לבחירות. הכל עדיף מנתניהו בשלטון. אתה יודע, אנחנו מרגישים ברשות, בשנים האחרונות, שהאיש הזה מנסה להכשיל אותנו, להוביל לכך שנקרוס מבחינה כלכלית ופוליטית".

אני שואל למה. "נתניהו אמר, באופן גלוי, שאם ייבחר שוב הוא יספח את בקעת הירדן", הוא משיב, "מדובר ב-35% משטחי הרשות. הוא יודע שאנחנו נתנגד לסיפוח הזה, ולכן הוא מנסה להחליש אותנו. כבר שמונה חודשים שאין לעובדי הרשות משכורות. אחת מהסיבות היא שישראל, שגובה את המס על סחורות שנכנסות ויוצאות מהגדה, לא מעבירה לנו את כל הכסף שמגיע לנו. המס הזה, בערך 150 מיליון דולר בשנה, הוא חלק משמעותי מהכלכלה הפלסטינית. הרשות נמצאת בעצם תחת סגר כלכלי, פוליטי ותקשורתי – בהובלת בנימין נתניהו".

"גנץ עדיף על נתניהו, כי העמדה של הגנרלים הישראלים שוללת את הסיפוח שנתניהו מנסה לקדם". צעירות פלסטיניות בגדה עוקבות אחרי דיווחים על תוצאות הבחירות בישראל (נאסר שתייה / פלאש90)

תיאום ביטחוני על בלימה

מאז הבחירות ב-2005, אבו-מאזן, מחליפו של יאסר ערפאת, מכהן כנשיא הרשות הפלסטינית. אחמד מכיר אותו באופן אישי. "מאז שאבו-מאזן נבחר, הוא עושה הכל כדי לפנות לציבור הישראלי ולהראות לו שפני הרשות לשלום, אבל נתניהו פועל בכיוון ההפוך, במיוחד בשלוש השנים האחרונות".

אני שואל אותו מה הרשות עשתה "למען השלום", והוא משיב: "אני הייתי חלק מהצוות שניסח את תוכנית השלום של אבו-מאזן. העמדה שלו היתה נחרצת מאד. הישראלים מפחדים מביטחון? נעשה מאמצים אדירים על מנת לשמור על ביטחונם. בתקופת האינתיפאדה למשל, היו הרבה אנשים בגדה שהיה להם נשק בבית. אחת מההחלטות הראשונות שלו עם כניסתו לתפקיד הייתה לאסוף את כל הנשק הזה. ממש כך. היום המצב הפוך מכפי שהיה אז: למתנחלים יש נשק, ולנו אין".

"אבל זה לא רק רובים", הוא מוסיף. "בשנת 2008 אבו-מאזן פיטר את רוב הדרג המקצועי שעבד עם יאסר ערפאת. זה היה מסר לקהילה הבינלאומית ולישראלים, שזהו זה – הדור שנלחם בישראל באינתיפאדה השנייה יצא לפנסיה, ועכשיו הגיע דור חדש. דור שבראש מעייניו הפחתת האלימות וקידום שיתוף פעולה עם ישראל. הדרג המקצועי החדש הזה, במודיעין ובמשטרה, אומן על ידי אנשי ביטחון אמריקאים. אני בעצמי נכחתי בהכשרות של אנשי ביטחון מארה"ב".

"והצעד הכי משמעותי שאבו-מאזן קידם", הוא ממשיך, "זה התיאום הביטחוני מול ישראל. אבו-מאזן נהג לומר: התיאום הביטחוני קדוש. קדוש. כשאמרו לו המתנגדים 'למה אתה עוזר לכיבוש?' הוא ענה שישראל תמיד משתמשת בתירוצים שקשורים לביטחון, והנה, עכשיו כשיש לה ביטחון – אין יותר תירוצים. אני חושב שהצבא הישראלי, בניגוד לנתניהו, יודע להעריך את התיאום הביטחוני הזה".

אני שואל את אחמד מה זה בדיוק אומר בפועל. איך התיאום הביטחוני השפיע על העבודה שלו כקצין מודיעין. "אתה עובד, ויודע שכל ההחלטות והמידע שאתה אוסף מגיעים למתאם האמריקאי, שמעביר אותם לישראל", הוא משיב. "בנוסף, ישראל שולטת על קווי הטלפון והאינטרנט שלנו. כל מידע שעובר שם, בינינו הקצינים, מגיע ישר לישראל. אנחנו יודעים את זה. אני הייתי קצין ביטחון וכתבתי אינספור דו"חות. לפעמים אתה ניצב מול דילמה, אולי להשמיט משהו מהדו"ח, כי אתה יודע שהכל בסוף יגיע לממשלה בירושלים".

"הסיבה שמספר הפיגועים פחת לא קשורה לכישרון של הצבא הישראלי או לגדר שנבנתה, אלא לתיאום הביטחוני הזה", הוא מוסיף. "אם הרשות אכן תיפול, ויכול מאד להיות שזה יקרה, המאבק האלים בגדה יחזור להיות כפי שהיה. תשמע, הסכמי אוסלו בלי תיאום ביטחוני לא היו קורים. בלי התיאום – ישראל מחר מבטלת את הרשות הפלסטינית. זה ברור. זו הסיבה שהיא קיימת. הוא יודע את זה, אבו-מאזן. אני אומר לך בכנות".

"אם הרשות אכן תיפול, ויכול מאד להיות שזה יקרה, המאבק האלים בגדה יחזור להיות כפי שהיה". הפגנה בגדה המערבית (צילום: נאסר שתייה / פלאש90)

"נכשלנו כישלון מוחלט"

בשלב הזה אנחנו חוזרים לדבר על הבחירות, וכעת סיבת התמיכה שלו ביו"ר כחול לבן, בני גנץ, בהירה לי יותר. "גנץ עדיף על נתניהו, כי העמדה של הגנרלים הישראלים, לפחות אלה של מפלגת העבודה, שוללת את הסיפוח שנתניהו מנסה לקדם. נכון, הם לא מעוניינים בפתרון הסכסוך או בפינוי התנחלויות, אבל הם מעוניינים ביציבות ביטחונית. מה שנקרא – שימור הסטטוס קוו. לכן הם מעדיפים לשמר את התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית ומתנגדים לסיפוח השטחים, מהלך שעלול להוביל לקריסת הרשות. אם גנץ וחבורת הגנרלים שסביבו ייבחרו, אנחנו נחזור במובן מסוים לדרך הזאת, ומעמד הרשות הפלסטינית יתייצב".

כיום אחמד מבלה עם הנכדים שלו, מרבה לצייר ולכתוב, וממש לא מתגעגע לעבודתו במודיעין. "החיים רגועים יותר כך", הוא אומר לי בסוף וצוחק. רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני שואל אותו איך הוא מסכם, במבט לאחור, את שנותיו ברשות. האם בדיעבד צריך היה לעשות דברים אחרת? בזמן שהוא מהרהר, כמעט אפשר לשמוע את המחשבות שלו, את השנים העמוסות שהוא מריץ לאחור. השתיקה ממושכת, אבל התשובה שלו, בסוף, קצרה: "נכשלנו כישלון מוחלט".

קל מאוד לחוש בכישלון הזה של הרשות כאשר משוחחים קצת עם צעירים מהגדה המערבית או מעזה. העמדה הרווחת בציבור הפלסטיני היא שמדובר בבובה על חוט שמשרתת את האינטרסים של ישראל. "שלטון בלי לגיטימיות". ידידה אקטיביסטית, מדרום הר חברון, סיפרה לי שבשנה שעברה הרשות עצרה את אביה לחקירה. הוא כעס עליהם, והם עיכבו אותו במשך שבועיים. "תלו אותו הפוך מחבל ועינו אותו במכות חשמל. הוא הראה לי סימנים", היא אומרת. "כל מי שצובר קצת כוח בחברה הפלסטינית, שהוא אקטיביסט כמו אבא שלי, מפחיד אותם. אבו-מאזן הוא רודן שיעשה הכל למען כוח ושררה. הם גרועים יותר מישראל".

"רק לא נתניהו". הצתת תמונות של בנימין נתניהו במהלך הפגנה בגדה המערבית (וסים השלמון / פלאש90)

המטרה: סוף עידן הציונות

פרופסור מאזן קומסייה, מדען ואינטלקטואל פלסטיני, מתנגד נחרצות לדרך שמובילה הרשות. אני מתקשר אליו כדי לשוחח על הבחירות בישראל, והוא עונה לי מ"מוזיאון הטבע והקיימות" שהקים בבית לחם. "כל שינוי שיבוא מהבחירות – יהיה חיובי לדעתי", הוא אומר, "העיקר שיהיה שינוי, שתהיה תנועה, כי הסטטוס קוו רע לנו. תנועה, מכל סוג שהיא – ימינה או שמאלה, מקדמת אותנו אל עבר הבלתי נמנע: סוף עידן הציונות".

מה זאת אומרת? אני שואל, והוא משיב: "כחול לבן, הליכוד, אביגדור ליברמן, כולם חולקים את אותה אג'נדה. במשפט אחד: ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ. הם מתכחשים לקיום שלנו. לכן, אני חושב, צריך להשתחרר מהאשליות שיש אפשרות לדו-קיום עם התנועה הציונית. אם רוצים שלום בארץ הזו, בלתי נמנע להחליף את הציונות במשהו אחר".

"כחול-לבן, הליכוד, ליברמן, כולם חולקים את אותה אג'נדה. במשפט אחד: ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ. הם מתכחשים לקיום שלנו. לכן, אני חושב, צריך להשתחרר מהאשליות שיש אפשרות לדו-קיום עם התנועה הציונית"

אבל מה לגבי מפלגה כמו מרצ, אני שואל אותו, שתומכת במדינה ציונית לצד מדינה פלסטינית, על בסיס גבולות 67'. "זו אשליה", הוא משיב בפשטות. "זה לא יכול לקרות. הציונות לא תקבל את זה. ההיגיון של הקולוניאליזם, שטבוע עמוק בממסד הישראלי, יסרב לקבל שליטה של העם הילידי אפילו על חלק קטן מהאדמה, כי ההכרה בקיום שלנו כפלסטינים, במובן העמוק של המילה, מערערת את הפרויקט כולו. אם יכירו בזכות שלי לחיות ברמאללה, למשל, אז מדוע שלא אחיה גם ביפו, חיפה, או נצרת? זה מפחיד אותם".

"אני אתן לך דוגמה אחרת", הוא ממשיך. "בשנת 1993, הסכמי אוסלו, נערך משא ומתן על חלוקת המים בגדה המערבית. הנציג הישראלי ראה שהכותרת של אחד מהדיונים היא 'זכויות המים של הפלסטינים'. הוא עצר את הכל, ואמר: 'לפני שנדבר על המים, צריך לדבר על השפה. הדיון הזה הוא לא על הזכות של הפלסטינים למים, אלא על הצורך שלהם במים. אנחנו לא יכולים לכתוב את המילה 'זכות' לצד המילה 'פלסטינים'.

"ההבדל הזה, בין צורך לזכות, הוא בדיוק הסיבה שפתרון שתי המדינות, לדעתי, לא יכול להתממש. ביום שיכירו בזכות שלנו, אפילו על נביעת מים אחת בגדה המערבית, המשטר כולו יקרוס".

אז מה אפשר לעשות, אני שואל. איך הולכים קדימה? "הפתרון הפרקטי היחיד שיש לו סיכוי להתממש הוא שנחיה כאן כולנו יחד במדינה אחת. בשוויון מלא, עם אג'נדה סביבתית וכלכלה ירוקה. שאר האפשרויות הן אסון – גירוש כל היהודים, גירוש כל הפלסטינים, או שימור משטר האפרטהייד. יש אלטרנטיבה אמיתית, כמעט בלתי נמנעת: חיים משותפים, בין האוכלוסייה הפלסטינית לאוכלוסייה הישראלית, בין הנהר לים, עם משטר אחר, שוויוני, לא ציוני, או פוסט-ציוני אם תרצה, שיוכל להכיל את הזכות של שני העמים להתקיים כאן".

באופן מעניין, קומסייה סבור שהחלפת המשטר יכולה להתרחש, בין היתר, עקב החלטה שתגיע מתוך הכנסת הישראלית. כלומר שהצבעה בבחירות והמאבק על השפעה בתוך הכנסת אינם חסרי תוחלת לחלוטין. "בדרום-אפריקה, בסופו של דבר ממשלה ימנית היא זו שקיבלה החלטה לסיים את משטר האפרטהייד", קומסייה אומר. "זה יכול לקרות בישראל, אבל חייבים שיהיה במקביל לחץ בינלאומי רב. במובן הזה, אני לא בטוח שגנץ עדיף על ראש ממשלה מהימין. כקצין בכיר לשעבר, נדמה לי שהוא אוהב את המדינה ומחובר למשטר הציוני יותר מאנשים כמו נתניהו, למשל, שבעיקר דואגים לעצמם".

"לא בטוח שגנץ עדיף על ראש ממשלה מהימין". בני גנץ ובנימין נתניהו (חיים צח / לעמ)

מאבק אנטי-קולוניאלי

מרים ברגותי היא סופרת ועיתונאית מרמאללה. לעומת קומסייה, היא לא מאמינה ששינוי יכול להגיע מהכנסת, ומתנגדת להשתתפות של פלסטינים בבחירות. "נתניהו או גנץ, מנהיגים ציוניים תמיד יקדמו מדיניות שמשרתת את הפרויקט הקולוניאלי בארץ. גנץ אמנם משתמש ברטוריקה ובאלימות עדינה יותר – אבל זו עדיין תהיה אלימות", היא אומרת.

כשאני שואל אותה מה חשבה על ההחלטה של רוב חברי הרשימה המשותפת (מלבד בל"ד) להמליץ על גנץ להרכבת הממשלה הבאה, היא משיבה שזו לדעתה טעות חמורה: "פלסטינים ניסו בעבר לנהל משא ומתן דיפלומטי למען שינוי מדיניות בתוך המסגרת הציונית, אבל המציאות מוכיחה שזה כשל. החברה הפלסטינית התפרקה ונחלשה, והכיבוש נעשה פשוט וזול יותר עבור ישראל. חבל שהמנהיגים הפלסטינים (של 48'; י"א), מוסיפים לצמצם את המאבק הפלסטיני לעניין של 'זכויות אזרחיות', כאשר מדובר במאבק אנטי-קולוניאלי. הפחד להכיר בכך פוגע ביכולת שלנו לשנות את המציאות ולזכות בחופש".

נאסר נוואג'עה, פעיל מהכפר סוסיא שבדרום הר חברון, מחזיק בעמדה שונה. הוא עונה לשיחה שלי בזמן שמחריבים בית מול עיניו. "רגע, אני אשלח לך תמונה בווטסאפ", הוא אומר. מדי יום שני ורביעי המנהל האזרחי מגיע להרוס מבנים בשטחי סי, ונאסר תמיד שם, מתעד. הפעם זה קרה בכפר קטן, ת'ואר, צפונית לעיר יטא. אם יש מישהו שחווה, יום יום, את 'המדיניות הקולוניאלית' עליה דיברה מרים – זה נאסר. ובכל זאת, הוא חושב אחרת.

"אני מת מפחד", נסר אומר. "נתניהו מדבר כל הזמן על סיפוח צפון ים המלח, בקעת הירדן, דרום הר חברון. זה מבחינתי יהיה אסון, כי הוא רוצה את האדמה הזאת בלי האנשים שעליה. לכן הורסים כאן בתים כל הזמן – הכל בעצם הכנה לסיפוח. לוחצים עלינו כדי שנעזוב, וכך כשיספחו, לא יאלצו לתת לנו אזרחות. אני חושב שנתניהו החליט בשלב מסוים שהוא הולך על הסיפוח, ולכן הגביר את מאמץ ההריסות. לפני חמש-שש שנים היו הורסים כאן פחות".

ההריסה בכפר ת'ואר. "אני מת מפחד" (צילום: נאסר נוואג'עה)

אני מספר לו על השיחה שלי עם ברגותי, ועל הטענה שבסופו של דבר – גם גנץ וגם נתניהו יקדמו את אותה מדיניות. "זה נכון", הוא משיב, "השמאל הציוני הוא זה שהקים את ההתנחלויות כאן מלכתחילה, ו'תוכנית אלון' משנת 1967, דומה מאד לתוכנית הסיפוח של נתניהו. אין ספק – יש פוליטיקה ישראלית אחת. עם זאת, קיימים הבדלים בדרך שלה. גנץ שונה מנתניהו. הוא למשל, פחות מושפע מהלחצים של עמותות מתנחלים כמו רגבים, שדורשים להגביר את ההרס באזור. אני לא יכול להתעלם מההבדלים האלה", הוא אמר.

"לכן, דרשתי מהחברים היהודים שלי, שמחרימים את הבחירות, ללכת ולהצביע לרשימה המשותפת", הוא מוסיף, ואני חושב שזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי על פלסטיני חסר זכות בחירה ששיכנע ישראלים להצביע. "אסור לנו לבזבז כוח שמסוגל להשפיע על המציאות", נוואג'עה הסביר, "הערבים יכולים להיות באופוזיציה, ולנסות למנוע מחוקים גזעניים לעבור, ביחד עם מרצ. אם הפלסטינים מחליטים להשתתף בבחירות, אז שיעשו את זה עד הסוף. ואם לא, אז שכולם יחרימו ביחד, ויציעו אלטרנטיבה. אין טעם להיות רגל בפנים ורגל בחוץ."

עיסא עמרו, פעיל פלסטיני ותיק נגד ההתנחלויות בחברון, מסכים עם נאסר, אבל מסיבות שונות. לדעתו, ניסיון אמיתי של פלסטינים להשתתף בבחירות מועיל, בסופו של דבר, למאבק הפלסטיני כי הוא חושף את פניה האמיתיות של מדינת ישראל.

"ראית איך גנץ התנער בפומבי מהתמיכה של הרשימה המשותפת?" הוא שאל אותי. "בעבר, הפלסטינים היו אלו שסירבו להשתתף בבחירות, אבל היום, כשהם דורשים לקחת חלק מלא, זה מעורר מבוכה גדולה מאד בישראל. המבוכה הזו, הסירוב לתת להם להשתתף, דחייתה של היד המושטת, עוזרת לנו לחשוף את האופי הגזעני של המשטר. זה לא גורם לישראל להיראות 'דמוקרטית יותר'. בדיוק להפך".

ומה לגבי קץ המלחמות? אני שואל אותו. מה עושים לטווח הארוך? איך מפסיקים את הסבל? האם הבחירות יכולות לשנות משהו? "זאת שאלה מורכבת", הוא אומר, "לא יודע. זה לא באופק, לצערי. אין באמת שמאל בצד הישראלי, ואנחנו, הפלסטינים, מפוצלים בתוכנו. עד שהחברה הפלסטינית לא תתאחד ותחליף את ההנהגה הנוכחית שלה עם ארגון שחרור לאומי מתפקד, שיש לו אסטרטגיה ברורה – המצב הזה יימשך. וזה כבר לא קשור לבחירות בישראל".

גם את נוואג'עה אני שואל לגבי העתיד, והוא עונה: "אני עדיין מאמין שיש אפשרות להגיע להסכם שלום עם הרשות הפלסטינית. אבל אני אומר לך – אלו נשימותיה האחרונות של האפשרות הגוססת הזו. אם זה לא יקרה, יהיה כאן אסון. המלחמה תימשך. הפלסטינים ידרשו לחזור גם אל שטחי 48'. הישראלים יתנגדו. דם מיותר ימשיך להישפך. זה יהיה אסון. אני רוצה להגיד לציבור הישראלי שיש עדיין הזדמנות להגיע לפשרה. צריך לפעול מהר. ומישהו חייב להפסיד. אנחנו, הפלסטינים, הפסדנו ראשונים. שילמנו מחיר ענק, איבדנו קרקעות. עכשיו צריך לפנות את ההתנחלויות ולהקים מדינה פלסטינית על גבולות 67'. אין ברירה".

יובל אברהם הוא סטודנט לצילום ולבלשנות

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

ישראל מציגה שוד אדמות פלסטיניות כגן לאומי ומקום בילוי. צעיר מתרחץ במעיין עין חניה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

עין חניה: מעיין של כפר פלסטיני הפך לפינת נופש לתושבי ירושלים

אתמול זה קרה: מעיין עין חניה, ששימש במשך דורות את הכפר ולאג'ה, הופקע אתמול סופית מתושביו והפך לפארק לרווחת תושבי ירושלים. התושבים הפלסטינים יצטרכו להביט עליו מרחוק

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf