בג"ץ לא הגן על החלשים, עכשיו החלשים לא מגנים עליו

אחרי שנים ארוכות של ניכור מצד קבוצות רבות בחברה, אין זה מקרי שהמחנה הליברלי מוצא את עצמו בודד בשמירה על מערכת המשפט. זה לא אומר שלא צריך להיאבק למען על בג"ץ, אבל המאבק הזה חייב להיות עממי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בכלי התקשורת פורסם שבכוונת נתניהו לקדם שורה של מהלכי חקיקה, ובהם מניעת יכולתו של בית המשפט העליון לפסול חוקים שמחוקקת הכנסת, החלטות שמתקבלות על-ידה, או החלטות שמתקבלות בממשלה, ושינוי חוק החסינות כך שימנע את העמדתו לדין. הצעדים האלה הם חלק ממתקפה מתמשכת ששלטון הימין מנהל נגד המרחב הדמוקרטי בישראל, תוך כוונה לצמצם אותו באופן קיצוני. נתניהו פועל בהשראת מהלכים סמכותניים דומים בארצות אחרות, דוגמת ויקטור אורבן בהונגריה, נרנדרה מודי בהודו, ז'איר בולסאנרו בברזיל, ושלטון מפלגת "חוק וצדק" בפולין.

הפרסומים על חבילת החקיקה החדשה של נתניהו גררו שורה של תגובות קשות מצד פוליטיקאים ממחנה המרכז-שמאל. גם עמותות החברה האזרחית, העושות שימוש תדיר במערכת המשפט, מביעות חשש מצעד זה, שהן מבינות היטב שהוא מכוון גם נגדן. אולם באיזו מידה הצליחה אווירת "מצב החירום", המורגשת ללא ספק בלשכות הח"כים ובמשרדי העמותות, לדבוק גם בציבור הרחב? התחושה היא שתחושת החירום הזו לא מתפשטת.

הסיבה לכך, בין היתר, היא שחלקים גדולים בציבוריות הישראלית לא רואים במערכת המשפט גוף המגן על האינטרסים שלהם, ולכן לא רואים בהחלשתו כפגיעה בציפור הנפש שלהם. בין הקבוצות הנפגעות באופן תדיר ממערכת המשפט ניתן למנות, למשל, את הציבור הערבי בישראל, הסובל מאפליה מתמשכת שזוכה פעמים רבות לאישור בתי המשפט, את דיירי הדיור הציבורי ותושבי השכונות המוחלשות המנהלים מאבקים נגד פינוי מבתיהם ומגלים שמערכת המשפט פוסקת שוב ושוב בעד כרישי הנדל"ן, ואת ועדי העובדים שאפילו בתי-הדין לעבודה פוסקים לעיתים קרובות נגדם ולטובת המעסיקים.

המחנה הליברלי לבדו לא יוכל להגן על בג"ץ. מבט מבחוץ על אולם דיונים בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

המחנה הליברלי לבדו לא יוכל להגן על בג"ץ. מבט מבחוץ על אולם דיונים בבית המשפט העליון (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

העובדה שמערכת המשפט בישראל לא נוטה, ככלל, להגן על זכויות חברתיות, או להתערב בצורה משמעותית לטובתם של נכים, קשישים, עובדים שכירים, תושבי הפריפריות, וכו' מביאה לכך שציבורים אלה לא ממהרים להגן עליה כאשר היא נתונה תחת מתקפה.

אל מצב עניינים זה מצטרפת ההסתה שהימין נוקט מזה שנים נגד בג"ץ. באמצעות זיהוי של השמאל עם מערכת המשפט, מבקש הימין להעתיק את הסנטימנטים השליליים שרבים חשים כלפי בתי המשפט ולהשליך אותם על הצד השמאלי של המפה הפוליטית. למרבה הצער, לא אחת המחנה הליברלי בישראל (המכונה "שמאל" בידי מתנגדיו מימין) מתנדב להעמיד את עצמו בדיוק באותה המשבצת בה נמצאת מערכת המשפט, ובכך לשחק לידי הימין.

אי אפשר לבנות על המחנה הליברלי לבדו

מכיוון שכך, הסנטימנט הקורא לאתרג ולחבק את בג"ץ מפני האיומים עליו מצד הימין, והרואה בהחלשתו כ"חיסול הדמוקרטיה" – הוא סנטימנט מצומצם מאוד מבחינת משקלו המספרי בחברה הישראלית. הוא רווח בעיקר בקרב המחנה הליברלי. הפוליטיקאית הארכיטיפית של המחנה הליברלי – ציפי לבני – בטרם החליטה שלא להתמודד בבחירות האחרונות לכנסת, העמידה את ההגנה על בג"ץ במוקד תעמולת הבחירות קצרת-הימים שניהלה וטענה שהיא "היחידה להגנת הדמוקרטיה".

המאפיינים הסוציולוגיים של המחנה הליברלי בישראל הם ידועים: הוא ברובו יהודי, ורק במיעוטו הוא ערבי; הוא ברובו מרוכז במרכז הארץ, ורק במיעוטו הוא בפריפריות הגיאוגרפיות; הוא ברובו חילוני, ורק במיעוטו הוא דתי או מסורתי; הוא ברובו אשכנזי, ורק במיעוטו הוא מזרחי, יוצא ברה"מ או יוצא אתיופיה; הוא ברובו נמנה עם העשירונים הגבוהים מבחינה חברתית-כלכלית, ורק במיעוטו הוא נמנה עם העשירונים הנמוכים (כך עולה, למשל, ממחקרו של ירון הופמןדישון ממרכז אדוה, על האופי המעמדי של דפוס ההצבעה בבחירות לכנסת שנערכו בחודש שעבר).

כל עוד זו החלוקה הפוליטית שהימין מצליח לקבע, שבה המחנה הליברלי מוגלה למשבצת של מיעוט שמתואר כמי ששונא את החברה בה הוא חי, המחנה הליברלי נידון להפסיד

ואכן, השלטון מנצל את המתקפה על מערכת המשפט כדי להעמיק ולבסס את המיסגור הפוליטי של עם-מול-אליטה, שבה הוא מלהק את עצמו לתפקיד מי שמדבר בשם ומדבר את האינטרסים של העם ופועל כדי ללהק את המחנה הליברלי לתפקיד האליטה. כלומר, להציג את המחנה הליברלי כולו בתור מי שבז להמונים, חושש מפני הדעות והפעולה הפוליטית של האנשים הרגילים ברחוב, מטיל ספק ברציונליות שלהם ומעוניין להדיר את העם ממוקדי הכוח.

ההסתה המתוכננת מימין חיברה את ההתנגדות לבג"ץ אל השמאל. הפגנה נגד בג"ץ סביב הפפסיקה על הפליטים (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ההסתה המתוכננת מימין חיברה את ההתנגדות לבג"ץ אל השמאל. הפגנה נגד בג"ץ סביב הפפסיקה על הפליטים (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

כל עוד זו החלוקה הפוליטית שהימין מצליח לקבע, שבה המחנה הליברלי מוגלה למשבצת של מיעוט שמתואר כמי ששונא את החברה בה הוא חי, המחנה הליברלי נידון להפסיד. וכל עוד המחנה הליברלי מקבל את המיסגור שמציע הימין, ובוחר לצייר עצמו בתור "הנאורים שמגינים על הדמוקרטיה מול החשוכים", בתור "מדינת תל-אביב", בתור "החילונים היצרנים הנושאים בנטל, משרתים במילואים ומשלמים מיסים" – לא ניתן יהיה לייצר הבקעה ולזכות בניצחון מול השלטון.

אפשר גם אחרת: המאבק בעד דרום תל אביב

 דוגמא למיסגור חלופי לזה של הימין, הצליח לקרות במאבק נגד גירוש מבקשי המקלט, לפני יותר משנה. שם הייתה הצלחה בשינוי האופן בו מאורגן המגרש, שהושגה במאמץ משותף שכלל ארגוני זכויות האדם, ובהם א.ס.ף ומוקד הסיוע לפליטים ומהגרים, וקבוצת "דרום תל-אביב נגד הגירוש", שהוקמה ביוזמת הפעילה החברתית ומנכ"לית ארגון "אחותי", שולה קשת, לצד תנועת "עומדים ביחד" שאני חבר בה.

במרוצת המאבק, באמצעות קמפיין שלא ביטל את החששות, הפחדים והמצוקות של תושבי שכונות דרום העיר, אלא העמיד אותם במרכז – הצלחנו לפגוע בבטן הרכה של הימין, ולשמוט את הקרקע מתחת לטענה שהקו הפוליטי שהוא מציג הוא ביטוי אותנטי של האינטרסים של תושבי דרום תלאביב. את החלופה שלנו ביטאנו הן בסיסמאות שקידמנו ("דרום תל-אביב נגד הגירוש", "תכנית הפיזור והקליטה"), והן בצורת העבודה שלנו, שכללה פעילות שטח, נוכחות ברחוב, מפגש בלתי-אמצעי עם אנשים. וזאת בשונה מארגז הכלים של המחנה הליברלי, המצומצם ברובו לכלים המדלגים מעל הציבור: הגשת עתירות לבית המשפט, כתיבת ניירות מדיניות ושליחתם לשגרירים זרים המוצבים בישראל, פרסום מודעות בעיתון "הארץ" ובה עצומה של אישי רוח, וכו'.

האסטרטגיה של תנועת "עומדים ביחד" במאבק נגד הגירוש ובעד דרום תל-אביב הייתה אסטרטגיה של שמאל עממי, שנשענה על ערכים סוציאליסטיים, וששונה באופן יסודי מהקו הליברלי. הימין מנצח משום שבחלוקה של עם-מול-אליטה הוא מצליח ללהק עצמו לתפקיד העם. שמאל עממי בישראל צריך לאמץ את החלוקה הזו, אבל בהיפוך תפקידים: במקום שנתנהל על בסיס קביעה ש"העם בישראל הוא נגד מיעוטים" (נגד מבקשי מקלט, נגד פלסטינים מהשטחים…), עלינו להתנהל על בסיס הקביעה שהשלטון בישראל הוא נגד העם, ואנחנו העם.

המאבק למען דרום תל אביב ונגד גירוש הפליטים הצליח כי הפך עממי. הפגנה בכיכר רבין נגד הגירוש (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

המאבק למען דרום תל אביב ונגד גירוש הפליטים הצליח כי הפך עממי. הפגנה בכיכר רבין נגד הגירוש (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

"המפה הפוליטית הנוכחית, שבה השתייכות פוליטית חופפת במידה רבה לזהות אתנית, מעמדית, דתית וגיאוגרפית, משרתת רק את הסדר הקיים. היא מאפשרת לימין לטעון שהוא העם, למרות שהוא פועל נגד העם. לכן תפקידנו הוא לאתגר את המפה הפוליטית הזאת ולפרק את המשוואות המבססות אותה", נכתב בתיאוריית השינוי של תנועת "עומדים ביחד", המנסה לגבש תשובה שמאלית-עממית, בין היתר לשאלת המתקפה על מערכת המשפט.

אם מערכת המשפט תיפגע, גם החלשים ייפגעו

העובדה שבג"ץ הוא מוסד שלעיתים קרובות מקבל החלטות העומדות בסתירה לאינטרסים של השכבות המוחלשות, והעובדה שמרבית הציבור בישראל לא ממהר להתייצב להגנתו, אין פירושה שעלינו להיות אדישים לניסיון של נתניהו להחליש את מערכת המשפט.

נתניהו הרי מבקש לפגוע בבית המשפט לא משום שהוא רוצה להגן יותר על העובדים, הפריפריות, הנשים, האזרחים הערבים, וכו', אלא משום שהוא מעוניין להחליש את כל המוסדות שמגבילים אותו (הגבלה רפה ככל שתהיה). במצבה הנוכחית של המערכת הפוליטית הישראלית, עם יחסי הכוחות כפי שהם כרגע, מי שירוויחו מהחלשת מערכת המשפט הם לא מי שטובת האנשים לנגד עיניהם, אלא הימין שבשלטון.

ברור, שהמחנה הליברלי לבדו לא יצליח לעמוד בפני המתקפות של הימין הקיצוני בישראל. הליברלים לבדם – אף שהם בעלי-ברית שלנו, ואין לוותר על שיתוף פעולה עמם – לא מסוגלים להעמיד בכוחות עצמם התנגדות למגמות הפאשיזציה המסוכנות.

לכן, מי שרואה עצמו מחויב לפרויקט של שמאל עממי נדרש למלא תפקיד קשה ומסובך: להתייצב נגד הכוונה של נתניהו לחוקק שורה של חוקים להחלשת מערכת המשפט, אולם מבלי להצטייר כמי שמקדש את בג"ץ; לבטא עמדה ביקורתית כלפי פגיעה במערכת המשפט (פגיעה שנכון לעכשיו, בעת הפוליטית הזו, לא מיטיבה עם האינטרסים של העם), אולם תוך הבנה שחלקים גדולים בעם אדישים או עוינים למערכת המשפט הזו; לשתף פעולה עם הליברלים בניסיון לייצר מאבק שימנע מהחקיקה הזו לעבור, אולם מבלי לאמץ את הסיסמאות שלהם, שרק תורמות לבידוד שלהם מהעם ומכשילות את האפשרות שהמאבק הזה יצליח.

אורי וולטמן הוא חבר הנהגת תנועת "עומדים ביחד"

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
השינוי המשמעותי ביותר שהם יכולים להציע הוא לגדל זקן אופנתי או לצבוע את השיער. אהוד ברק כשר בטחון לצד רוה"מ בנימין נתניהו מכריזים על הפסקת אש במהלך המתקפה על עזה ב-2012 (עמוד ענן). (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

שניהם יודעים היטב שהפלסטינים ידחו את הצעותיהם. נתניהו וברק (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

נתניהו רוצה להעמיק את האפרטהייד, ברק רוצה להמירו בכיבוש צבאי

בעוד "עסקת המאה" של ציר נתניהו-טראמפ מציעה לפלסטינים מדינה-מינוס תוך ביתור המרחב הפלסטיני, ברק מאמץ את העמדה הביטחונית שמדגישה את השליטה על השטח והאוכלוסייה. לאף אחת מהן אין סיכוי להתקבל ברמאללה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf