בואנוס דיאס ישראל, הגיע הזמן להיגמל מסמי ההזיה

לא משנה כמה פעמים נשנן לעצמנו שישראל היא מדינה ככל המדינות ושירושלים לא במחלוקת, המציאות לא תשתנה. אם יש לקח מפרשת מסי וארגנטינה זו קריאת ההשכמה שעולה ממנה לתושבי ישראל: תתעוררו מהחלום ותתחילו להתמודד עם המציאות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ישראל אינה מדינה ככל המדינות. וירושלים נמצאת בלבה של מחלוקת עמוקה. לישראל אין מפה וגבול פיסי ברור. אין הסבר שמבהיר לאזרחי המדינה איפה מתחילה ישראל ואיפה היא נגמרת. היא קיימת בגבולות 67' אבל עוד כ-400,000 איש חיים באזורים שהיא מעולם לא סיפחה לעצמה. מזה 70 שנה עומדת בעיית הפליטים הפלסטינים ללא פיתרון. אנשים ונשים שנולדו בערים ובכפרים שהיום נמצאים בישראל ממשיכים לדרוש את זכותם לשיבה או לפיצויים.

הסכסוך נותר ועומד. וכך גם בעיית הפליטים. וכך גם חוסר רצונה של ישראל לעסוק בכך. ישראל כובשת מבחינה צבאית ומנהלתית את שטחי הגדה המערבית מזה 51 שנה. כל בית שנבנה בגדה עבור אזרח יהודי צריך לקבל את אישור מפקד צה"ל בשטח. רשת של מחסומים וכבישים-עוקפים חוצים את הגדה המערבית, ויותר מ-50% ממנה מוגדר שטחי C השייכים להתנחלויות ולאזורים סביבן. רצועת עזה נמצאת תחת מצור מזה 12 שנה. 2 מיליון איש חיים שם ברצועה הצרה בתנאי דוחק ומתוכם רק אחוז מזערי הצליח לצאת – רובם בשל מצב רפואי או היתר מיוחד.

בעשור האחרון תקפה ישראל פעם אחר פעם אחר פעם את רצועת עזה, בשל הניסיון הבלתי-אפשרי שלה למצוא פתרון צבאי לבעיה פוליטית. רק במבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 נהרגו מעל 1,400 בני אדם בעזה ו-14 ישראלים. הסכסוך עם עזה לא פסק. רק בחודש האחרון נהרגו מעל 100 מתושבי עזה בהפגנות ליד גדר הגבול, כשהפקודה שהצלפים בגבול קיבלו היא לירות באש חיה לעבר המפגינים. רוב מכריע של מדינות אירופה ראה בכך שימוש מופרז בכוח ואירועים שיש לחקור.

חובשים נושאים עיתונאי שנפצע במהלך הפגנות השיבה בגבול עזה. (עבד רחים ח'טיב / פלאש90

יותר ממאה הרוגים בתוך חודש. חובשים נושאים עיתונאי שנפצע במהלך הפגנות השיבה בגבול עזה. (עבד רחים ח'טיב / פלאש90

בינתיים, בירושלים, שחלקה המזרחי נכבש בשנת 1967, חיים כ-900,000 איש. כמעט 400,000 מהם פלסטינים. רוב הפלסטינים שחיים בירושלים ב"בירת ישראל הנצחית לנצח נצחים" אינם אזרחי ישראל. הם בעלי תעודת תושב וכשהם יוצאים לחו"ל הם מסתובבים עם תעודת מעבר או מסמכים ירדניים. מזרח ירושלים נמצא במחלוקת עמוקה. ישראל כבשה ב-1967 את החלק הירדני ("מזרח ירושלים") שכלל 6 קמ"ר, סיפחה אותו לשטחה, וסיפחה אל "ירושלים המאוחדת" עוד 70 קמ"ר אשר מעולם לא היו חלק משום ירושלים. גם הפלסטינים רואים במזרח ירושלים את בירתם. העיר נמצאת בלב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובעשור האחרון כששינתה ישראל את הסטטוס-קוו בהר הבית/מתחם אל-אקצה, והחלה לדון בכנסת בעליית יהודים להר הבית, עלה מפלס האלימות בעיר. רוב מדינות העולם אינן מקבלות את צעדי ישראל החד-צדדיים וקובעות כי סוגיית ירושלים חייבת להיפתר ביחד עם שאר השאלות העומדות וקיימות במסגרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ליאו מסי לא צריך להיות בקיא ברזי הסכסוך הישראלי-פלסטיני; הוא גם לא צריך לעבור מבחן שמברר כמה הוא יודע על המלחמה ב-1948 או על זו של 1967, או זו של 1973 או 1982, או שטחי הגדה המערבית או על האינתיפאדה הראשונה או השנייה או על המתקפה הישראלית הראשונה על עזה או השניה או השלישית או הרביעית. הוא כן יודע, אולי במעומעם ואולי בצורה יותר טובה, שבפיסת האדמה הקטנה של ארץ הקודש – שרוחבה המקסימלי, 114 ק"מ, הוא בדיוק מחצית מרוחבו של שפך נהר בארגנטינה (רוחבו המקסימלי של ריו דה לה פלאטה הוא 220 ק"מ) – במקום הקטן הזה שבלב המזרח התיכון מתקיים סכסוך מתמשך, ושלצד ישראל שזכתה למדינה ישנו עם פלסטיני שעדיין מבקש לעצמו חירות ועצמאות.

ישראל קונה תומכים כדי למחוק הסכסוך

ישראל, מנגד, מבקשת להגדיר את ישראל כמקום נורמלי. כמדינה ככל המדינות. ולכן, במקום להתמודד עם אותן הסוגיות שהופכות את המקום הזה ללא-נורמלי – למקום שראש הממשלה בו מבטיח לאזרחיו שהם לנצח יאכלו חרב ולמקום בו ההפרדה בין תושבים ובין אוכלוסיות ובין מעמד-משפטי הוא זועק, ולמקום בו אין אפילו תחושה של רצון או יכולת של הממשלה הנוכחית או של קודמותיה להביא לפתרון צודק והגון של הסכסוך המתמשך – במקום כל אלו בוחרת ישראל באסטרטגיה אחרת: לקנות לה תומכים שיבואו וידוושו באופניים ויתמסרו בכדור וישירו שירים כדי להוכיח לאזרחי ישראל שהכול בראש של האירופאים, ושבעצם ב"מציאות" אין שום סכסוך שצריך להטריד את מנוחתנו.

כך צריך וכך יש להבין את התשלום הנדיב שהועבר לפדרציית הכדורגל הארגנטינאית שבעבור בצע-כסף קיבלה החלטה לא הגיונית בעליל: לקחת נבחרת ערב תחרות הספורט הבינלאומית החשובה ביותר שלה, שצריכה להתרכז בהכנות למונדיאל, להטיס אותה בטיסה מברצלונה לישראל, לשחק משחק נגד נבחרת המדורגת 93 בעולם, לעשות את זה תוך הסכמה לשמש ככלי פוליטי של ממשלת ישראל, לשחק בישראל בלבד, להעביר את המשחק לירושלים, עיר שרק טראמפ ועוד כמה מדינות המונהגות כיום בידי ימין קיצוני תומכות בביטול מעמדה בקרב בפלסטינים, ולהיות בובה של ראש הממשלה ושרת התרבות ושרי הביטחון והאסטרטגיה ושרי ירושלים והתפוצות ושר הציונות ושר ההסברה והחינוך ושר המלחמה בחרם ושר ההסתה ועוד כהנה וכהנה – ומשם להמשיך בטיסה לרוסיה כדי להגיע למשחקים "בראש שקט".

אם יש מדינה שלא יכולה לטמון את ראשה בחול ולומר "לא מערבים ספורט ופוליטיקה" הרי זו ישראל, שמבקשת שוב ושוב – דרך הספורט או דרך אמצעים אחרים – להסיט את המבט מהבעיות האקוטיות העומדות לפתחה ושנמצאות באחריותה

כך צריך וכך יש גם להבין את המאמצים של ישראל להכשיר את ישראל כמדינה שבה אין סכסוך. כך יש להבין את אירוח אליפות אירופה לג'ודו ואת המעורבות של חברת קומטק שם; את הרצון לארח את האירוויזיון בירושלים – כעיר בירה שאינה שונה בדבר מפריז, רומא או לונדון; וכך יש גם להבין את התשלום הנדיב לג'ירו דה איטליה שהגיעו לדווש בארץ מבלי להביא שום מסר לפלסטינים או רצון לשנות משהו מהסטטוס קוו, ושכללו אפילו קבוצת רוכבים מאיחוד אמירויות ערב, שעשו יחד את מה שישראל הכי רוצה שיעשו כאן: ידוושו, ישחקו, יזרקו, ישירו – אבל לא יגידו כלום.

האסטרטגיה הישראלית: לקנות תומכים שיבואו וידוושו באופניים ויתמסרו בכדור וישירו שירים כדי להוכיח לאזרחי ישראל שהכול בראש של האירופאים, ושבעצם ב"מציאות" אין שום סכסוך שצריך להטריד את מנוחתנו. מירי רגב (צילום: הדס פארוש/פלאש90)

רג'וב והכדורגל כמשל

מאוד יכול להיות שהמרוויח הגדול של האירועים שהתרחשו כאן הוא יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית, ג'יבריל רג'וב. ניתן בנקל להבחין שהתפקיד הזה הוא הרבה יותר מיו"ר התאחדות כדורגל. הרי גם הדרגים שמתמודדים מולו בישראל אינם יו"ר ההתאחדות הישראלית, אלא שרת התרבות וראש הממשלה. בכך, במהלך משלים לתהליך שהחל לפני כעשור עם כניסתו לתפקיד ההתאחדות, הצליח רג'וב – שוב פעם – לאתגר את מי שיושב במוקטעה – יו"ר הרשות אבו-מאזן, ולהצליח הרבה יותר ממנו לשים את פלסטין על המפה ואת ישראל בפינה. שכן ההחלטה הפלסטינית לבנאם את הסכסוך, למצוא עוד ועוד אתרים בהם המפגש והמתח הישראלי-פלסטיני לא יהיה ישיר אלא במסגרת בינלאומית, הוכיח את עצמו הרבה יותר בפיפ"א מאשר באונס"קו, באו"ם או בקרן אנה לינד, וזה קשור גם לכדורגל, אבל גם ובעיקר לרג'וב.

"אם המשחק היה מתקיים בחיפה לא היינו מתנגדים לו", אמר רג'וב, ובכך בעצם אותת משהו לעולם, וגם משהו לישראל. ראשית, שאם יש מדינה שלא יכולה לטמון את ראשה בחול ולומר "לא מערבים ספורט ופוליטיקה" הרי זו ישראל, שמבקשת שוב ושוב – דרך הספורט או דרך אמצעים אחרים – להסיט את המבט מהבעיות האקוטיות העומדות לפתחה ושנמצאות באחריותה. שנית, שאולי אפשר להתעלם מאבו-מאזן, אבל דווקא מיו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית כדאי מאוד שלא להתעלם, לא עכשיו ולא בעתיד. שכן בציטוט שלו לגבי חיפה – עיר שבה חיים ערבים ויהודים, כולם אזרחי המדינה –רג'וב בעצם אומר לישראל לחשוב היטב לפני שהיא מתקדמת בתיאוריית האין-סכסוך שלה, ואם אפשר – גם שתתחיל לקחת בחשבון את הפלסטינים אם היא אי פעם רוצה להיהפך ל"נורמלית". עד אז, אפשר להתעלם, אבל גם מסי יודע: יש סכסוך פוליטי אדיר בישראל ופלסטין, יש אי צדק משווע, ירושלים נמצאת במחלוקת עמוקה, ויותר מכל אנחנו זקוקים כאן לליאו מסי. לא לדונאלד טראמפ.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
המחאה נכנסה לה לחיים. רפקת רוסק עמינח על דוכן העדים בבית משפט השלום בתל אביב (צילום: מוטי מילרוד, הארץ)

המחאה נכנסה לה לחיים. רפקת רוסק עמינח על דוכן העדים בבית משפט השלום בתל אביב (צילום: מוטי מילרוד, הארץ)

רוסק עמינח: אני לא פושעת. ברק כהן: הבנקאים עומדים למשפט

משפטם של קבוצת "באים לבנקאים", הפך להתנצחות אישית בין מנכ"לית בנק לאומי רוסק עמינח לעו"ד ברק כהן. "אתה שואל אותי שאלות אזוטריות", אמרה רוסק עמינח. "אני נאשם באשמות אזוטריות", ענה לה כהן

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf