להסתכל על המקום ולא על השטח: בין מחנה יהודה לטורינו

לפעמים אין זמן לדון במארגים של עיר במקום כמו ישראל שבוחרת להישאר במצב מלחמה שוב ושוב. חשיבה על קימה בבוקר או על הליכה איטית, הופכים להיות למנותקים, פריבילגים אפילו. על חנויות קטנות, הגירה, זיכרון ונדידה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בקיץ של 1993 אבא שלי אמר לי שנח טרבלסי, המכונה חנינה, מבקש לראות אותי. חנינה הוא מין ג'רבאי עב כרס שהחזיק בשוק מחנה יהודה מה שנקרא דוכן יבשים. שקדים, פיסטוקים, תמרים וכל מיני. כולנו הסתכלנו עליו בהערצה כי היה לו דוכן בשוק, לא דבר של מה בכך עבור הקהילה שלנו שרק הגיעה לישראל. מעולם לא הרגשנו כמו העיראקים או הסורים שהכירו כל פינה בשוק וידעו איפה לקנות ירקות ואיפה דגים.

הגעתי לנח. עמדתי מאחורי הדוכן לידו, מרגיש חשוב, והוא כיוון אותי לחנות שלידו. החנות של יצחק המרוקאי. הוא סיפר לי שיצחק עומד לנסוע לבן שלו בקנדה והוא צריך מישהו שיחליף אותו לחודשיים. הסכמתי מיד. מעולם לא חלמתי אפילו על עבודה כזו בשוק. למחרת הגעתי בשמונה בבוקר ונכנסתי לחנות. חנינה אמר לי שאם מגיע מישהו לקנות ואין מחיר על אחד המוצרים, פשוט לשאול אותו. הוא בחנות הסמוכה.

בחנות היו שני שקי אורז, שני שקי חומוס ושק אחד של עדשים כתומות. על המדפים היו צפופים בקבוקי שמפו, משחות שיניים, אבקות כביסה ועוד דברים לא מזוהים. על הכל מחירים כתובים בלורד בכל מיני צבעים. הכל, הבנתי מהר, היה נתון להתמקחות. ישבתי על הכיסא וחיכיתי. למשך חודשיים, מדי יום, כמעט ולא נכנס אף קונה. היתה רק אישה עם שיער בהיר שעבדה בבית מרקחת ברחוב יפו ובקשה כל הזמן קופסאות טישיו דו שכבתי. היא גם לא התמקחה. חוץ ממנה הגיעו כל מיני אנשים שבקשו שמפו, הורידו שקל במחיר ויצאו מרוצים. בודדים ביום.

מלבדם הגיעו בכל בוקר כל המרוקאים הזקנים של ירושלים. אחד היה יושב על שק העדשים והאחרים על השקים האחרים. הם ישבו ופקדו עלי להכין להם תה. כך מדי יום. בכל שבוע הייתי מבקש מחנינה עוד קופסת מתכת עם תה שחור והייתי משתמש בסוכר מהחנות.

שום דבר כמעט ולא נמכר בחנות, אבל היא היתה מקום חשוב לשבת בו. לא יודע אם הם ראו אותי ממש, הייתי צעיר נורא והם מבוגרים כל כך. דברו במרוקאית מתנגנת ואני רק הכנתי להם תה. ממוכר בחנות הפכתי למלצר. ועדיין, המבט החוצה לשוק, זכור לי מאד.

אני כאן בטורינו ונתקל בהמון חנויות דומות. אחת כזו היא זו שמתחת הבית כאן, בונינו, סמוך לויה גריבלדי. בונינו היא חנות צעצועים ישנה והחנות מלאה בצעצועים מעץ ומתכת. בונינו יושב שם בפנים, בחנות חצי חשוכה וכל היום מדבר עם החברים שלו. אני כל הזמן מציץ פנימה ואתמול נכנסתי פנימה, התעניינתי במשהו, והם מיד הסתכלו עלי כאילו אני מפריע. אני שואל אם אפשר לקנות את המכונית הקטנה מפח והוא אומר לי שאין לו. אני מרים אותה והוא אומר, הא כן. סי סי. לא זוכר את המחיר.

בונינו, טורינו

בונינו, טורינו

כל מה שאני כותב הוא בגדר זיכרון בלבד. כי הוא הופך לכזה מהר מדי. לפעמים אין זמן באמת לדון במארגים של עיר במקום כמו ישראל שבוחרת להישאר במצב מלחמה שוב ושוב. חשיבה על חפצים פשוטים, על קימה בבוקר או על הליכה איטית, הופכים להיות למנותקים, פריבילגים אפילו.

יכול להיות שהדיון באפשרות של מקום כל כך מלחיץ אנשים עד שהם אינם מוכנים אפילו לחשוב על נורמליזציה לרגע. כשאנשים כן דנים באפשרות של מקום, הם הופכים ל"דתיים" ונלחמים את מלחמתה של השבת, רק מהצד השני, בעבור ליטר חלב. כמו בסיפור המכולות.

כי בעיני רבים יש רק נדנדה שאתה נמצא בה או למטה או למעלה.

כולנו מדברים את שיח הקיפוח. את הנשי, את המזרחי, את הפלסטיני. בכל אחד מהם נמצאת היסטוריה ויזואלית וחברתית פשוטה הרבה יותר מכל הצהרה. אין רע בטיסה, נסיעה ברכבת, ביקור, החזקה של חפץ. אלו דברים פשוטים ובמציאות הכאוטית כולם קבלו מין מעמד טמיר שמרחיק אותם מהמציאות.

אני נמצא במהלך פיתוח של עבודה הקשורה לשפה שבעיני היא החשובה מכל. השפה הערבית שנכתבה באותיות עבריות. אני נודד בין שונצינו לליוורנו ואחר כך יורד שוב לתוניס. וזה נדמה כאילו המהלך הזה הוא מנותק, למרות שהוא מתכתב עם סבא ואבא שלי, עם בתי דפוס לחופי הים התיכון ועם עופרת שעדיין צובעת לי את האצבעות, אותה עופרת שצבעה את האצבעות של סבא שלי.

אני משתדל שלא לעסוק ביומיום בחישובי שטח של היבוסים מול העמלקים, למרות שזה אולי נראה לכמה אנשים יותר רלוונטי. הפעולה הפשוטה הפכה להיות מורכבת והפעולה הזרה הפכה להיות נורמטיבית, ככה זה כשמדחיקים עד אין קץ את כל מה שרק נמצא מול העיניים.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

תלמידים בבית הספר סאלם בשכם משתתפים בקמפיין הסולידריות עם מעאד' עמארנה (נאסר שתייה / פלאש 90)

ממיטתו בביה"ח, הצלם שאיבד עין מירי מג"ב הפך לסמל

מעאד' עמארנה, שאיבד את עינו אחרי שנורה בזמן שסיקר הפגנה ליד חברון, מאושפז מאז יום שישי האחרון בירושלים. אשתו טרם קיבלה אישור לבקרו, אך עמיתיו הפלסטינים נמצאים ליד מיטתו מסביב לשעון. למרות שנפגע מירי חי, עד כה לא הגיע איש לגבות ממנו עדות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf