האם החוק הפולני החדש כל כך שונה מחוק הנכבה?

כפלסטינית אני מרגישה קרבה מיוחדת לקורבנות השואה ומתקוממת נגד החוק הפולני המבקש לשכתב את ההיסטוריה ולהעלים את חלקם של השותפים לפשע. כפלסטינית אני גם תוהה במה זה שונה מחוק הנכבה, המבקש להעלים את ההיסטוריה שלי

א א א

כותבת אורחת: חנין זועבי.

הנה הפרדוקס שחושפות התגובות לחוק הפולני החדש, האוסר לדבר על פשעי העם הפולני בתקופת השואה: בה בעת שמדינת ישראל – על הממסד, הימין וגם השמאל בה –  מתכחשת לזהותם של הפלסטינים, להיסטוריה שלהם, לנכבה שלהם, היא נוזפת באלה שמתכחשים לאחריות שלהם בנוגע לגורלם של יהודים בשואה.

השואה, הטרגדיה המפלצתית של רצח עם שיטתי ומתוכנן היטב, התאפשר לא רק בשל הביצוע הקפדני עד אימה על-ידי הגרמנים, אלא גם בשל הפניית העיניים לכיוון השני מצד מי שעמדו מנגד. ולגרמנים היו שותפים נמרצים, בניהם פולנים רבים, שלקחו חלק פעיל ברדיפה וברצח. ספרי ההיסטוריה מדברים על "ציד היהודים" בפולין שגרם לרצח של מאות אלפי יהודים, באופן ישיר או עקיף, במלחמת העולם השנייה.

> מה יש למעורבים בפשעי מלחמה לחפש ביד ושם?

שר החוץ הפולני מניח זר ביד ושם, 14 ביוני 2015 (צילום: אייזק הררי/פלאש90)

נשיא פולין – וצריכים להדגיש: הנשיא, ולא פולין המדינה – ממפלגת "חוק וצדק" הימנית, מתכחש היום להשתתפות המוני פולנים ברצח יהודים ומנסה לקדם "אסטרטגיה חדשה במדיניות ההיסטורית". ואכן, החוק שמפליל כל חוקר שיעז לכתוב דברי אמת, למעשה מבקש לשכתב את היסטוריה. אין ספק שהנאצים, מתכנני הפתרון הסופי,  הם היוזמים, אך רבים מבין העם הפולני שיתפו פעולה בחדווה.

עד כמה  אותם פולנים היו שונים מעמים אירופים אחרים? עד כמה באמת אפשר היה לעשות משהו מול המכונה הנאצית המשומנת היטב? בסופו של דבר רק מעטים, תוך סיכון עצמי אדיר, נתנו הגנה ליהודים הנרדפים. כמה אנשים באמת נתנו מסתור, מזון, או סיפקו עזרה כלשהי לנרדפים במשך שנות מלחמת העולם השנייה? רוב האנשים עמדו מנגד, התעלמו, חלק אולי מתוך חוסר אונים ואחרים מחוסר רצון. ועדיין, יש הבדל גדול בין "לא לעזור" ולא להושיט יד, לבין הצטרפות לציידים. ולכן החוק הפולני החדש בעייתי כל כך, כי מדובר בניסיון לשכתב את ההיסטוריה על-ידי הפללת כותבי אמת. התרעומת כנגד החוק הזה, על כן, היא מוצדקת בהחלט.

מדינה בהכחשה

אבל במה חוק זה שונה מחוק הנכבה? האם חוק הנכבה לא מנסה לשכתב את היסטוריה באותה מידה? להסתיר ולהכחיש חלקים בה? נכון שחוק הנכבה לא מדבר – עדיין – על הפללה אלא שלילת תמיכה כספית מטעם המדינה למוסדות תרבות וחינוך שמנסים לתת ביטוי כזה או אחר לזוועות הנכבה. אבל במהותו, חוק זה משתיק לא פחות ולמעשה מאפשר את הכחשת אסון הנכבה באופן יעיל.

להבדיל מפולין, שחוקקה את החוק הנואל הזה בהשראת הנשיא הימני שלה, המדינה הציונית קמה כולה על התכחשות ועל הכחשה: התכחשות לזהות שלי, התכחשות לקשר שלי עם המולדת שלי. ביטוי להתכחשות הזאת הוא ההפרדה המלאכותית והמגוחכת שעושה השיח התקשורתי בין "ערביי ישראל" לבין פלסטינים. "אתם צריכים לדאוג ל'ערביי ישראל' ולא לפלסטינים", אומרים לנו שוב ושוב. המושג הזה, "ערביי ישראל", הוא מושג של ביות, כלומר של הכחשה, ועוד מצפים ממני להזדהות איתו, ולאמץ את אותה הפרדה.

אין ספק שהחוק הפולני פסול. פסול לא פחות מחוק הנכבה. אך החוק הפולני לא מתכחש לשואה, בעוד שהחוק הישראלי מתכחש ממש לקיום הנכבה. החוק הפולני מתכחש לאחריות חלק מהעם הפולני לזוועות השואה, כלומר יוצר ניתוק בין הפשע לבין האחראים לביצועו וזהותם. הפושעים הם "האחרים", הרעים, הנאצים. הפולנים היו "בסדר" ואפילו קורבנות של הנאצים, ממש בדומה ליהודים.

חוק הנכבה, לעומת זאת, מתכחש להיסטוריה עצמה, כי על פי חוק זה לא היתה בכלל נכבה. נכון, היו כפרים פלסטינים ותושביהם דחו את החלטת החלוקה ועזבו את כפריהם "מרצון, תוך ציפייה לחזור אחרי מספר ימים". לא היה גירוש, לא היה רצח ולא היו הריסות. אירועי דיר יאסין היו יוצאי דופן (אם בכלל היו, היום יש גם טענה כזאת). בפועל מדובר בשכתוב מוחלט של מה שבאמת התרחש.

> ללמד על השואה בבית ספר ערבי-יהודי

מפגיני אם תרצו בטקס יום הנכבה, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

התכחשות ממוסדת להיסטוריה. מפגיני אם תרצו בטקס יום הנכבה, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

חוק הנכבה הוא תוצר טבעי של תהליך שהתחיל מזמן, ולא המחולל  של תהליך זה. יתרה מזו: השימוש שהמדינה עושה בשואה, אינו פחות מכוער מאשר הכחשת השואה. השואה נהפכה בידי המדינה לכלי פוליטי בידי כל מי שרוצה להשתיק ולבקר אותה. האנטישמיות נהפכה לכלי להגנה על הפשעים שעושה ישראל, המתיימרת להציג את יהדות העולם, גם אם איש לא מינה אותה לכך.

אנחנו, יליד הארץ הפלסטינים, מאשימים את החברה הישראלית על גווניה השונים באטימות ובעיוורון היסטורי. אנחנו מאשימים אותה בהכחשת קיומנו, זהותנו, והפשעים שהמדינה הזו ניהלה נגדנו עד עצם היום הזה, משני צדדי הקו הירוק.

אני כפלסטינית מרגישה קרבה מיוחדת לקורבנות השואה. אני מרגישה סלידה וכעס עצום כלפי כל אלה שהסתכלו, ראו, שמעו, שתקו והמשיכו. אני מרגישה כעס על כל אלה שממשיכים לרצוח וממשיכים לשתוק, אלה שמכריחים אחרים לשתוק גם.

ישראל מגרשת, מוקיעה ורודפת לא רק פלסטינים, אלא גם כל מי שמזדהה איתם: אנשי זכויות אדם, פרלמנטריים, פעילים למיניהם, חברי תנועות הצדק והחרם. ישראל זקוקה לעולם פחדני, שרואה ושותק. בדיוק כמו פולין וכמו אחראים לפשעים באשר הם.

חנין זועבי, חברת כנסת מטעם הרשימה המשותפת (בל"ד).

> גירוש, נישול וסחר בנשק: ישראל ויום השואה הבינלאומי

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
חסן אל קורד

חסן אל קורד

מרוסקים בגוף ובנפש, בעזה עדיין מאמינים במאבק לא אלים

ראיון מיוחד: חסן אל כורד, ממארגני צעדת השיבה, על ההלם נוכח מספר ההרוגים והפצועים, התערבות חמאס ופת"ח במחאה, אבדן השליטה על מפגינים בודדים, התעוררות הצעירים, והחלום ליום שאחרי המצור

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf