בין ייאוש לתקווה: מבט על המצב בחוץ

רצח, אבל, אוטובוסים, ריקודים, עיתון, וגיבורים מעטים מדי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

זה התחיל עם הפוסט של אינה מיכאלי. אחרי שבועות של עריכת אתר במצב חירום, בחדשות ועדכונים ותמונות ומידע שאסור בפרסום ותפילות ואבל מול הזוועה והשטף הבלתי פוסק של פייסבוק – אינה עשתה לי קצת סדר בראש. הזכירה לי שאנשים מתים כל הזמן, בכל מיני נסיבות מחרידות, ושרק מסיבות פוליטיות ולאומיות ומהונדסות על ידי תקשורת וחברה אנחנו מתאבלים נורא על שלושה / ארבעה נערים לא מוכרים אלה, ולא על מותם של המוני מתים אחרים. נשים שנרצחו במסגרת המלחמה המתמשכת של גברים נגדן, למשל.

הפוסט של אינה עזר לי לנשום עמוק, להתאפס קצת, לעשות רי-סטרט.

ואז ראיתי את הסרטון הזה. במשך שתיים וחצי דקות (ומי יודע כמה שלא צולמו) תוקפים אנשים באוטובוס צעיר ערבי, מנסים (ולפעמים מצליחים) להכות אותו, מקללים אותו בלי הפסקה. מחריד. והדבר היחיד כנראה שמונע מהמצב להדרדר הרבה יותר הוא שני קציני צבא, שאין לי דרך להגדיר אותם חוץ מגיבורים, שמתעקשים להגן על המותקף. בהתחלה במלים, בניסיון להרגיע, ואז פיזית בעמידה מול קבוצת התוקפים, עמידה של "כדי להגיע אליו תצטרכו לעבור דרכי", ואז גם אותם מקללים, וגם אותם מכים, אבל בטוח שפחות משהיו מכים את הצעיר אם היו תופסים אותו.

הדם רותח והלב פועם בעוז מול הסרטון הזה. ומתמלא גאווה ואושר על כך שבשעה האפלה הזאת עדיין נמצאים אנשים כל כך טובים, כל כך אמיצים, שפשוט קמים לעשות את הדבר הנכון. פעולה כזאת צריכה להיות מובנת מאליה, אבל היא כל כך לא. כי ברוב האוטובוסים והרחובות אין את האנשים האלה. בסיפור הזה, למשל, כשהמון גזעני תוקף את הרכבת הקלה, מישהי בתוך הרכבת מבקשת להקריב אם פלסטינית ואת בנה בן החמש ולזרוק אותן להמון. וכמה עוד מקרים יש כאלה.

עברתי פעם כמעט-לינץ'. אני יודע איך זה מרגיש. אי אפשר לתאר את האימה הזאת. זה יותר נורא מטילים נופלים, יותר נורא מחיילים שיורים בך מרחוק כדורי גומי. משהו באופי הזה של עמידה מול המון זועם, לראות את העיניים שלהם, את האופן שבו השנאה והאלימות מכוונת ישירות ואישית כלפיך, ומצד אנשים שלא פגשת מעולם – זו תחושה שלא שוכחים.

והלילה ירד, והלכתי לחגוג יום הולדת של חברה. חוגגים באנה לולו, ביפו. כולם מגיעים מצולקים מהעולם בחוץ, אבל זה מקום אחד שפוי שבו כבר שנים, בהתמדה, קהילה של חברים פלסטינים ויהודים יכולים לבלות ולחגוג ולשתות ולצחוק ולשמוע ולרקוד למוזיקה של המזרח התיכון, בעברית ובערבית. ולרגע קל אפשר היה לשכוח מכל מה שרע בחוץ (חוץ מההפסד הארור של קולומביה לברזיל, שהוקרן שם).

ואת הבוקר פתחתי עם הטור השבועי של סייד קשוע, והכל חזר. לקשוע לא קרה שום דבר באופן אישי. אף אחד לא התקיף אותו באוטובוס בימים האחרונים. אבל כמו כל כך הרבה פלסטינים, אווירת ה"מוות לערבים" מורגשת ואופפת מכל כיוון. ואחרי שנים – הוא ויתר. וכאב לי לקרוא שהוא רוצה לברוח מפה ולא לשוב. אבל כאבו יותר מכל השורות האחרונות של השיחה עם בתו. שם כבר בכיתי. ורציתי להגיד לו שיישאר, שלא יגיד לה את המלים שאמר, שנצליח להתגבר על כל זה, ושגם אם מישהו ירצה לפגוע בהם – יהיו מלא גיבורים מסביב שיגנו עליהם. אבל אני לא יכול להגיד את זה.

כמה פחד וחרדה יש פה. כמה צלקות נחרטות בכולנו בסכין מדממת ברגעים האלה ממש. בירושלים ובשדרות וביפו ובעזה ובכל מקום. כמה קשה יהיה לרפא אותן. כמה שהן מרחיבות צלקות קודמות, ניזונות ומזינות את הדמוניזציה ההדדית המטורפת שמדיניות ההפרדה הקיצונית בארץ (בעיקר בעשרים וארבע השנים האחרונות) יצרה אצלנו.

ועדיין, אני בטוח שיש גם סיבות לתקווה. שיש גם אפשרות לשינוי. לעזאזל, רק לפני שלוש שנים (פחות שבוע) הפתענו את עצמנו כל כך עם היכולת של מאות אלפים, יהודים וערבים וגברים ונשים ומכל חלק בארץ, לצאת ולהתאחד סביב מה שבאמת חשוב. חייבים להאמין שדבר כזה, ויותר טוב, עוד יכול לקרות. חייבים.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית, 9 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית, 9 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

נתניהו הימר על ציר הרשע העולמי. מה יקרה לישראל אחרי שיילך?

מה יהיה מעמדה הבינלאומי של ישראל אחרי שנתניהו יירד מהבמה? לא בטוח שיורשו יצליח לשקם את הקרע שנפער עם יהודי ארה"ב בשנים האחרונות. וגם ביחסים עם ציר הרשע של מנהיגי הימין החדש לא צפוי להשתנות הרבה, חוץ אולי מהסגנון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf