newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בין פיכחון לחמלה: יונתן שפירא סוגר מעגל באלבום בכורה

האלבום 'נומו נומו' עוסק בפוליטי, אבל איננו אלבום מחאה במובן הקלאסי. יותר מכל, הוא מזכיר לנו אפשרות של חיים אחרים בין הירדן לים, חיים בהם אפשר לסלוח, לשכוח ולגדל ילדים בבטחה

מאת:

כותב אורח: אלדד ציון

יונתן שפירא, מיוזמי וחותמי מכתב הטייסים, מוציא את אלבום הביכורים שלו. לקח לו זמן להבשיל, ואני מאמין גדול שכל עכבה היא לטובה.

האלבום 'נומו נומו' עוסק בפוליטי, אבל אין זה "אלבום מחאה". זהו אלבום אישי, כמעט אינטימי, של נפש רגישה. אלבום העוסק בגבריות, ואיני מתכוון רק לקולו העמוק של שפירא החודר לנשמה, אלה לכך שהאלבום מתגבר על החביון הגברי ומתפכח ממנו – "ניסיתי בכוח לסגור את התריסים, בהיתי רק באור לא באבק שבפסים שחודרים ושורפים לי את הנשמה". פיכחון זה לא מעלים עין מהגבריות, מהציונות, מהצבא, אלא מקבל אותם כחלק מורכב אחד, אוהב מאוד, אוהב עד כאב. כאב הנובע בעיקר מהורדת השכבות המלוות התבגרות, המביאות עמן געגועים לאהבות ישנות, האהבות עמן גדל.

האלבום מציע סגירה של מעגל, ללא חנופה, לתהליך האישי והפוליטי ששפירא עבר בשנים האחרונות. תהליך שהדף את "לזכור ולא לשכוח/ איך שטפו לי את המוח/ בכל כך כל כך הרבה/ ציקלון בה/ שעזר לי לא לשמוע לעצום ולא לפקוח/ לסתום ת׳פה ולא לצרוח". להדחיק, להישיר מבט ולהיות גבר! להיות יהודי חדש. יהודי שבשם הגבריות שלו מפציץ את גטו עזה. שפירא לא מדחיק; הוא מסתכל בחן, משווה ומקבל את צדדיה החיובים והשליליים של הגבריות.

> להכיר שהיד: שלום, באסל אל אערג׳

לא אלבום מחאה. עטיפת אלבום הבכורה של יונתן שפירא

לא אלבום מחאה. עטיפת אלבום הבכורה של יונתן שפירא (עיצוב עטיפה: דנה ודן מעצבים)

שריפה אחים שריפה – גם בערבית

"זהות", אמר לי פעם הפעיל הפוליטי ג'אבר עסאקלה, "היא נמל שממנו מפליגים ואליו חוזרים". שפירא יוצא, חוזר ומטפל בזהות שלו, הן לירית והן מלודית. שפירא יצא להפלגתו מה"שדות בין גלילות להרצליה", הם עדיין מלווים אותו בדרכו. הוא זוכר שבאותם שדות חיו פעם אחרים, שגם להם הייתה זהות וסיפור, ושאותה מחקה המדינה ותקעה במקומם בסיסי מודיעין ומתקנים של המוסד והשב"כ, מתחם אולטרה-קפיטליסטי ומזבלה, ושלו, ליונתן, נתנה את הפריווילגיה לגדול כ-"ילד קטן, עם פנים חלקים, שיער חום בהיר, עם מבט רציני ותמים" מרמת השרון. אין מה לעשות, זה מי שהוא. להתחמק מזה יהיה מיותר, טיפשי ומזיק.

שפירא שילב בשיריו מחוות רבות ליוצרים אחרים. מחווה מרגשת היא למשורר הפולני אדם מיצקביץ, שהציטוט שלו "מולדת היא כמו בריאות, מרגישים בה רק כשהיא חסרה" פותח את השיר הרביעי באלבום. המולדת לא חסרה באלבום. היא-היא האלבום. אבל שפירא מתגעגע אליה, כמו שהוא מתגעגע לאהבות הישנות שלו, אהבה ישנה שעזבה ולא תשוב. אבל הוא גם לא רוצה לחזור אליה, הוא כבר התגבר והבין שאין הוא זקוק לה יותר. זו מולדת במובן הפשוט – המקום שבו אדם נולד, והיא מי שהוא, ללא כל הסרח הלאומי העודף.

שפירא מודה שהוא עדין "ילד הטקסים" (השיר השני). האלבום מעביר את המאזין חוויה טקסית העוברת מן הרצון לצרוח עד שהגרון כואב לרצון להתכרבל ולהיות מובס מול העולם. וכאן יש להוריד את הכובע בפני המפיק יהוא ירון על ההפקה הנקייה כל כך של האלבום, והבחירה הנכונה לשלב בחכמה את מקהלת פרחי אג'ליל -שזהו גם שמו של הכפר שהיה בין גלילות להרצליה – (אריאלה אברהמסון, אילת חן, כרמל אקמן, גיל שפירא וגיא אלחנן(, לאורכו של האלבום. במציאות אחרת, האלבום היה יכול לשמש ככלי עזר בהפקת טקסי פיוס בבתי הספר.

הבחירה האמנותית האמיצה המרתקת ביותר באלבום היא השיר החמישי, "חריק", ולדעתי הוא גם שיאו של התהליך הטקסי באלבום, שגם הוא מחווה, לאונדזער שטעטל ברענט! של מרדכי גבירטיג, ("שרפה אחים שרפה"). השיר מתחיל בשירה ביידיש ובערבית, ומסתיים בלחן ומילים מקורית של שפירא, שוב ביידיש ובערבית: "איפה הברז שמפסיק את הגז, איפה הוא? אני עדיין מחפש אותו מאז, איפה הברז?". הברזים המזינים את גז שרפת האדם רק גדלו מאז גבירטיג כתב את השיר ב-1936.

שיר הנושא "נומו נומו":

לא הכל אבוד

האבהות ויחסי הורים-ילדים, הם חלק בלתי נפרד מהאלבום. אלמלא הבנתי עברית, הייתי חושב שהאלבום הוא אוסף שירי ילדים שאותו אב מקדיש לבתו. יש בלבול בין היותו אב לבין היותו בן ובין התפקיד שהוא ממלא בשני המקרים. נראה לי שזהו אלבום המוקדש לבתו, "ולהספיק לקחת את אלה בארבע מהגן", ולאביו, "מה קרה לבן של שלמה?", יחדיו וכל אחד לחוד.

והרבה חמלה יש באלבום הזה. חמלה למי שאנו מנשלים, למי שאנו הורגים וגם לדור ההורים הציוני, אך לא כפרה, ולא השלמה עם מעשיהם, ויותר מכך לא לשקריהם, לא יורה-בוכה, אלא מתקן. זהו כוחו של האלבום. אלבום אוטוביוגרפי, הנע בין העבר לעתיד, מלא תבונות, המכיר בכך שהסובייקט הוא עברו וגם עתידו.

ישנם אנשים שפוגשים בצמתים. כששפירא יצא לתודעה הציבורית עם מכתב הטייסים, הייתי בשנת שירות והתלבטתי האם להתגייס. מכתב הטייסים היה בין הגורמים שעזרו לי להשתכנע שאפשר לוותר על החוויה הזו. שנה לאחר מכן, כשהייתי פעיל בחוגי הסרבנים, יונתן היה שם. ככה יצא לי לדעת אודותיו מרחוק. במהלך העשור המדכא פוליטית שחלף התרשמתי ממעלליו. הצומת האחרון שלנו היה בשנה שעברה. הוא בדיוק היה בתהליכי חזרה והשתקעות בישראל, ואני הייתי בתהליכי יציאה מישראל. הוא עם אהובתו מארצות הקור, אני עם אהובתי לארצות הקור.

דרכנו שוב משתלבת עם האלבום הזה. מקווה שהאלבום הזה יצליח לשחרר אותי ואחרים מן הייאוש מהאפשרות של חיים אחרים בין הירדן לים. חיים שאפשר לסלוח, לשכוח ולגדל ילדים בבטחה. לזכור שאפשר להרחיב את החזה ולאוהב. כפי שמציע השיר 'לא הכול אבוד' החותם את האלבום.

אירועי השקת האלבום יתקיימו בתמונע, תל-אביב 25.3, בסינקופה, חיפה 18.3 ובספריית השלום, נווה שלום 16.3

אלדד ציון, חי באמסטרדם. מנסה לא להיות מיואש. כותב דוקטורט על דפוסים עבריים המתארים את ארץ ישראל\פלסטין במאות ה-18-19.

> בין פטריארכיה לכיבוש: הדיכוי הכפול של נשות עזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf