newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"בישראל הצדק תמיד נדחה" – גזר הדין בתיק בן דרי נדחה פעם נוספת

בני משפחת נוארה ציפו לשמוע את גזר דינו של בן דרי שהרג את בנם נאדים לפני שלוש וחצי שנים. במקום זאת הם הוכרחו לשבת בשקט ולשמוע את עורך דינו של דרי טוען כי האשם בפשע הוא נאדים עצמו

מאת:

מאת יהושע (ג'וש) לייפר

השימוע שהתקיים ביום שלישי האחרון בבית המשפט המחוזי בירושלים התחיל ברגל שמאל. סיאם נוארה ניצב על דוכן העדים, מעיד במה שהיה אמור להיות משפטו של שוטר המג"ב שהרג את בנו. שמש צהריים חדרה בינות לפסי העץ שבחלונות בית המשפט בירושלים והאירה על חדר לבן וחד-גוני. ברחוב צאלח א-דין שבחוץ נשמעו קולות עגלות ומכוניות. נוארה דיבר ערבית. מולו ניצבה מתרגמת שמינה בית המשפט. הנרגנות באולם העידה בבירור על איכותה הירודה של מלאכת התרגום.

אדם בשם חאתם, חבר של משפחת נוארה, הניד ראשו בכעס. "היא מתרגמת אותו ממש לא נכון", אמר לי. השופט, שסימני תסכול כבר ניכרו בו, דרש מהקהל, שרבים בתוכו הביעו כעת את התנגדותם לתרגום, להיות בשקט. "אדוני", אמרה לשופט המתרגמת, אישה צעירה בשיער קצר, "חוששני שאינני יודעת לתרגם את דבריו". המתרגמת עזבה את חדר בית המשפט ומתרגמת שנייה, אישה מבוגרת יותר, תפסה את מקומה.

כישלון המתרגמת עורר את חרדתם של הפלסטינים הנוכחים בשימוע: הפחד מלהיות מתורגם ומיוצג לא נכון; התחושה של להיות לא מובן או לא רצוי; התסכול שבכורח לבטא את עצמך בשפת הכובש, או להפקיד את מלאכת התרגום של מלותיך וכוונותיך לעובד בממשלת הכיבוש.

נוארה החל לדבר שוב. כעת הוא הופסק פעם אחר פעם בידי עורך הדין של ההגנה, ציון אמיר, שהתנגד לקריאתו של נוארה למרשו, בן דרי, "רוצחם של ילדים פלסטינים". עבור נוארה, מכל מקום, בוודאי כך היה. הבעיות בתרגום העדות והתנגדויותיו של אמיר גזלו מזמן הדיבור שהוקצה לנוארה. השופט ביקש ממנו "לקצר בדברים".

"רציתי רק לומר דבר מאוד חשוב", פתח נוארה, "שבמהלך השימועים הקודמים לא הרשו לי לדבר." הוא המשיך, "החייל לא מילא פקודות, הבן שלי נהרג, קיווינו למיצוי מלוא חומרת הדין".

"נאדים נהג לחבק ולנשק אותנו בכל פעם שיצא מהבית. עכשיו חדרו ריק והוא איננו. קשה מאוד לאדם לאבד את בנו". לאחר שהשווה בין הטיפול העדין של בית המשפט כלפי דרי לבין גזרי דין כבדים שניתנים לפלסטינים שנמצאו אשמים בפשעים קלים יותר, סיים נוארה את עדותו. "למשפט הזה, כל עוד נמשך, השפעה שלילית על משפחתי" אמר. "אין לתאר את סבלנו".

> כרוניקה של טיוח: כך הריגת שני נערים התגלגלה להסדר טיעון על רשלנות

הלווית נדים סיאם נווארה, רמאללה (יותם רונן / אקטיבסטילס)

"למשפט הזה, כל עוד נמשך, השפעה שלילית על משפחתי". אמו של נדים נוארה נפרדת מגופתו. הלווית נדים נווארה, רמאללה (יותם רונן / אקטיבסטילס)

טווייתה של עלילת דם

נאדים נוארה, בנו של סיאם, ונער פלסטיני נוסף, מוחמד אבו דהר, מצאו את מותם במהלך הפגנה לא אלימה ביום הנכבה ב-15 במאי 2014, בעיירה ביתוניא שליד רמאללה. נאדים היה בן 16 ומוחמד בן 17. איש מהם לא היווה איום על הכוחות הישראלים בשעה שנורו.

בשעות שלאחר הירי הקטלני מיהרו הממסד הצבאי הישראלי, פעילי הסברה ופוליטיקאים, להכחיש כי הצבא השתמש באש חיה. אפילו לאחר פרסום התיעוד המצולם של מות הנערים ממצלמות האבטחה בכירים ישראלים ליבו תיאוריות קונספירציה לפיהן הסצנה המשודרת בויימה, הנערים לא באמת נהרגו, והתיעוד פוברק או זויף. מבלי לראות את התיעוד המצולם טען שר הביטחון בזמנו משה יעלון שהוא עבר עריכה. השגריר הישראלי לשעבר באו"ם, מייקל אורן, אמר לוולף בליצר מרשת CNN שמעט מדי דם נראה בסרט הווידאו מכדי להסיק שהנערים מתו. יונתן טובין, עורך מגזין האינטרנט Commentary, כתב ש"הסרטון הוא הונאה" והשווה אותו לעלילת דם.

עם פרסום הסיקור של רשת CNN, שתאם לזה של מצלמות האבטחה, לא ניתן עוד היה להכחיש שכוחות ישראליים הם האחראים לירי הקטלני ממרחק רב. כדור אחד חולץ מתיק הגב של נוארה – כדור שחורר את חזהו, יצא מגבו, ונעצר בין ספרי הלימוד והניירות שבתוכו. חקירת פלילית של המשטרה הוכיחה שבן דרי, בן 21 בעת שירותו במשמר הגבול, עמד מאחורי הירי הקטלני. גופתו של מוחמד אבו דהר לא עברה נתיחה שלאחר המוות. דרי מעולם לא הואשם בהריגת הנער השני.

בחודש דצמבר 2014 הועמד דרי לדין על הריגתו של נאדים נוארה. המשפט עדיין נמשך ומתארך עקב כחמישים דחיות בשימוע, ביטולים, התפטרות של השופט הראשון על-רקע קשר אישי עם אחד העדים, ומינוי מאוחר של השופט השני.

בינואר 2017 הגיעה התביעה לעסקת טיעון עם דרי ואמיר. דרי הודה בשימוש לא מכוון באש חיה במקום בכדורי גומי כדי לפזר את המפגינים בביתוניא. חומרת הפשע הופחתה להרג ברשלנות. בשימוע של יום שלישי צפוי היה השופט להודיע על גזר דינו של דרי, אלא שנוכח התנגדויותיו והפסקותיו הרבות של אמיר, תאלץ משפחת נוארה לחכות לפחות עד חודש אפריל כדי לשמוע זאת.

> אין שרץ מוסרי שהימין העמוק לא יכשיר

סחבת של שנים, עסקת טיעון מקלה והאשמת הקורבן. סיאם נוארה, אביו של נדים, רוכן על גופתו לפני מסע הלווייה. 16 במאי 2014 (צילום: יותם רונן/אקטיבסטילס)

"כל העסק הוא בדיחה"

עסקת הטיעון היא ויתור משמעותי עבור בני משפחת נוארה, וקשה שלא להסכים איתם. סרטוני הווידאו השונים מההפגנה והתנהגותו של בן דרי במהלך התקרית ואחריה (כגון תמיכתו הפומבית בפעילי ימין קיצוני) מעידים על משהו רע יותר. אפילו הטענה שדרי התכוון לפזר את קהל המפגינים ולא לירות כדי לפגוע בנערים פלסטינים מרגישה כמריחה, כשאך מפגינים מעטים נראו בזירת הארוע בשעת הירי. ההתרחשות העולה מהתיעוד המצולם של רשת CCTV רחוקה מ"סצנה מסוכנת" של חיילים העומדים תחת ממטר אבנים, כפי שתארה ההגנה במשפט. על רקע אירועים נוספים של פתיחה באש חיה שנרשמו באותו יום, עולה השאלה: כיצד טועה אדם ופותח באש חיה במקום להשתמש בכדורי גומי יותר מפעם אחת? "אם השופט מקבל את עסקת הטיעון הזו", אמר אביו של נאדים בחודש מרץ בשנה שעברה, "יוכח שאלה בתי משפט מדומים, שמטרתם לטייח ולהציג את ישראל כמדינה שמכבדת את שלטון החוק".

עסקת הטיעון מפחיתה משמעותית בסבירות למתן גזר דין כבד לדרי. "כל העסק הזה הוא בדיחה", אמר למגזין 972+ פיראס אסלי, עורך דינה של משפחת נוארה. "מההתחלה, התביעה לא מילאה את תפקידה", הוא ממשיך. "אין שום הצדקה לעסקת הטיעון". אסלי הוסיף שבמסגרת תנאי העסקה עלול גזר דינו של דרי להסתכם בעבודות שירות. "זהו אור ירוק לצבא להמשיך להתייחס לפלסטינים כמספרים וכמטרות, ולא כבני אנוש".

אירוע הירי בביתוניא הפך לדוגמא לאופן שבו ישראלים רבים, ובמיוחד כאלה הנחשבים לבעלי מקצוע המגנים על המדינה ומדיניותה, מסרבים להאמין שכוחות הצבא מסוגלים להרע, אפילו כשמוצגות לפניהם עדויות למכביר.

במסגרת המשפט זימן עורך דינו של דרי מספר עדי אופי לדבר בשבח לקוחו ולשכנע את השופט להקל בעונש. אמיר, עורך דין פלילי מוכר, בנה את הונו מהגנה על פעילי ימין קיצוני ועל כמה מהדמויות הבעיתיות בישראל: הנשיא לשעבר קצב שהורשע באונס; הנערים היהודים ששרפו למוות את משפחת דוואבשה בכפר דומה; והישראלים שהרגו את מבקש המקלט האריתראי, הבטום זרהום, בלינץ' שנערך לאחר הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע באוקטובר 2015. אמיר עבד עם ארגון הסיוע המשפטי "חוננו", שייצג את שלושת הישראלים ששרפו למוות את מוחמד אבו ח'דיר בן ה-16 ב-2015.

שלושה מתוך חמשת העדים שזימן אמיר לדוכן היו מפקדיו של דרי; הרביעי הנו קצין כוח אדם בצבא שהכיר היטב את הנאשם, והחמישי הנו מומחה בכיר לתחמושת במשטרה. נראה שאיש מהם לא הבין שבחתימה על עסקת הטיעון הודה דרי באשמת הריגתו של נאדים, ואיש לא הבין שלאשמת ההרג ברשלנות שני פנים: לא רק שדרי פתח באש חיה במקום להשתמש בקליעי גומי, אלא שמטרת הירי לא הציבה סכנה מיידית.

קציני הצבא דיברו על הירי כעל עניין תיאורטי. "איני מאמין שזה בכלל קרה", אמר אחד ממפקדיו של דרי. "בן היה החייל הכי מוסרי ביחידה", טען אחר והוסיף, "לא האמנתי לדברים שדווחו". "אם אחד מילדיי יגדל להיות כמו בן, אברך את אלוהים", אמר המפקד השלישי. "הוא עשה את עבודתו, הוא ירה קליע גומי. הצבתי אותו בחזית, והייתי עושה זאת שוב", סיכם הקצין השלישי. השופט התערב כדי להזכיר לעדים שדרי הודה למעשה שגרם למותו של נאדים. לרגע נראה אפילו ציון אמיר מובך.

אז עלה אל דוכן העדים המומחה לתחמושת. "אין דבר כזה זירה החפה מכל סכנה", ניסה לתאר את המצב מנקודת מבטו של החייל, לבקשתו של אמיר. "מהזווית שלנו, כל אדם בזירה [של ההפגנה] מציב איום". נדיר לשמוע את עמדת הצבא הישראלי על המפגינים הפלסטינים מנוסחת בצורה כה קרת רוח.

> בזמן שלחמתם בשחיתות, נערה פלסטינית סטרה לכובש שלה

עורך הדין ציון אמיר וקליינט. (עומר מירון/פלאש90)

מאשימים את הקורבן

לקראת סוף השימוע הציגה התביעה במהירות את המלצותיה: גזר דין כבד, הכולל מאסר, לא רק בגין הפשע שבוצע, אלא גם על-מנת להרתיע מרשלנות עתידית. התובעת הראשית, אישה גבוהה ושחורת שיער, הצביעה על כך שעדי ההגנה ודרי עצמו מיעטו להפגין חרטה או נכונות לקחת אחריות על מותם של הנערים.

במהלך הטיעונים המסכמים של ההגנה נתן אמיר הצגה: עטוף גלימה שחורה, בשיער לבן המגיע לצווארונו, נטל אמיר את תפקיד הנבל בסרט מצוייר. הוא כבר דרש מהשופט להורות לכתבת "הארץ" הותיקה עמירה הס לשבת בקצה החדר, משום שהקלדתה הפריעה לו, והמשיך לפזר לעברה מבטים מאיימים במהלך המשפט. כעת ביקש מהשופט להכריח את עורך הדין אסלי, שתרגם לאביו של נאדים את מהלך המשפט, לעבור מושב או לעזוב את אולם בית המשפט. אנשים המדברים מאחורי גבו גורמים לו לחוש מאוים, טען.

הערותיו המסכמות של אמיר נמשכו זמן רב. הוא ביקש "לבטא את זעקתם של חיילים המגינים על מולדתם", והדגיש ש"אנחנו במלחמה על חיינו כאן, אינני מגזים". הוא ביקש שפרוטוקול הדיון בבית המשפט יעבור עריכה, על-מנת שאבנר גבריהו, מנהל "שוברים שתיקה", לא ישתמש בו כנגד ישראל באו"ם. הוא איים לסגת מעסקת הטיעון. הוא ביקש מהשופט גזר דין קל שלא יכלול עונש מאסר, בכנותו את המלצת התביעה "קריאה לענישה שאי-הצדק בה זועק לשמיים". הוא דרש מהשופט לקבל חומרים חדשים שמחזקים לדעתו את הטיעון כנגד חובתו של דרי לרצות זמן מאסר או אפילו עבודות שירות.

בחצי הדרך לשטיחת הערותיו המסכמות, עבר אמיר מהגנה על לקוחו להטחת אשמה בנאדים. פניו של הנער היו מכוסות רעלה בזמן שנורה – מדוע, שאל אמיר, "אולי משום שרצה לבצע פשע?". "משהו בהתנהגותו של המנוח התכוון לאיים", טען. אמיר טען שנאדים יידה אבנים והוסיף שזהו פשע החייב ענישה מינימלית. " לא צריך לקרוא לנער בן 17 שהולך להפגנה ליידות אבנים ילד טוב", דקלם. כאילו היה זה נאדים עצמו שעמד למשפט בגין מותו.

צפיתי בתזוזותיו של סיאם נוארה בכסאו בזמן שאמיר הכפיש את בנו המת. מתחילת השימוע התייחסו השופט וההגנה למשפחת נוארה ותומכיהם בחוסר כבוד אגבי. תרגום עדותו של סיאם – ההזדמנות היחידה שניתנה לו לדבר על הרג בנו בבית המשפט – שובש. בית המשפט לא סיפק מתורגמן למשפחה בהמשך השימוע, ובזאת הכריח את אסלי לתרגם בלחישה לאוזנו של סיאם ממקום מושבו שמאחור. בעוד שציון אמיר הורשה לקרוא לנאדים פושע, סיאם לא הורשה להתערב בהליכים של משפט המתקיים במדינה שבה הוא איננו אזרח, אלא רק נתין החי תחת משטר צבאי.

כעבור חמש שעות הסתיים השימוע. המתנתי בחדר בית המשפט עם משפחת נוארה כאשר התובע הסביר באנגלית ובעברית, בתרגומו של אסלי, כי מועד גזר הדין נדחה – שוב.

יצאתי מחוץ לבית המשפט אל האוויר החשוך והקר. ברחוב צלאח א-דין עברו סטודנטים עם תיקי גב צבעוניים, כגון זה שנשא נאדים עם הרצחו, בינות לאורות צהובים של חנויות ודוכני אוכל. מכוניות וקטנועים פסחו על פנינו ברחוב. שאלתי את סיאם נוארה על מחשבותיו לאחר השימוע. "זה לא צדק", הוא אמר לי. "אין צדק בישראל. הוא תמיד נדחה".

יהושע (ג'וש) לייפר הוא עורך שותף במגזין 972+. הרשימה התפרסמה שם במקור ותורגמה לעברית על ידי ערן קמחי.

> לחיות בין המתים בעזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf