"הילדים צריכים לברוא ולעבד הכל מעצמם ואנחנו המורים צריכים רק להובילם"

סיפורו של איש החינוך דוד אידלסון שהבין כבר בשנת 1915: את בית הספר צריך להתאים להתפחות של הילדים ולחיים עצמם, והמורה הניצב מולם צריך להיות מודל לאדם חופשי עצמאי ויוזם. אז למה החינוך החופשי לא הפך למרכזי? אולי כי אנחנו מפחדים מהחופש

מאת:
השאירו תגובה
א א א

פה ושם אני פוגש, או שומע אודות, מורות ומורים, אמהות ואבות, המתלבטים כיצד לעצב בית ספר "אחר". אפיונו של ה-"אחר" אינו כה ברור להם, אבל ברור להם שהם נגד הנוקשות והאחידות של החינוך הרגיל: אותם ספרים, אותן דרכי הוראה, אותן דרישות ואותו "דמות בוגר רצוי" עבור כל הילדות והילדים. רבים מחפשים אחר פדגוגיה חדשנית שתופיע לפנינו, ותהפוך את בית הספר למקום נעים והוגן יותר כלפי הילדים, המורים וההורים. גם בתוך משרד החינוך יש חיפושי חדשנות מבורכים.

אלא שהחיפוש אחר חדשנות, אינו חדש כלל ועיקר, וכל הרעיונות הטובים נהגו כבר לפני מאות שנים. מצד אחד זה בהחלט מאכזב לגלות שלמרות אין ספור הניסיונות, עדיין לא חל שינוי של ממש בבתי הספר שלנו. מצד שני, אני מוצא בזה נחמה וחיזוק, לדעת שאנחנו לא מחפשים לבד, אלא aיש לשאיפתנו לחופש שורשים עמוקים במחשבת החינוך, לא פחות מאשר לבית הספר הכפוי "הרגיל".

הילדים צריכים ליצור, המורים צריכים לאפשר

לכל המחפשים, הנה סיפור חדשנות מופלא משנת 1915, שראשיתו בדברים הבאים:

הילד מוכשר לספוג לתוכו כל מה שנמצא בסביבתו ולכן העיקר להביאו לידי מצב כזה וסביבה כזו שמהם ירכוש לו בעצמו את הנחוץ. היוזמה צריכה להימסר כולה בידי הילד, ובית הספר רק מוביל את הילד הלאה, קדימה על דרך התפתחותו. הילדים צריכים לייצר, לברוא ולעבד הכל מעצמם ואנחנו המורים צריכים רק להובילם, להביאם לתוך חוג כזה, שממנו יינקו את הנחוץ להתפתחותם.

התובנה הזאת כתובה בכתב יד, במחברת נייר דקה, הנושאת את השם: "יומן שנת העבודה הראשונה של דוד אידלסון בהר-טוב". המחברת שמורה בארכיון לחינוך יהודי, המצוי בקומת המרתף של הספרייה המרכזית באוניברסיטת תל אביב, והיא מובאת בשלמות בספר: חינוך חדש בארץ ישראל, מאת שמעון רשף (ספירת פועלים, 1985). אידלסון היה אז צעיר משכיל בן 24, ובהר-טוב (כיום בקרבת בית שמש) התגוררו כמה משפחות יהודיות מבולגריה, לצד חווה חקלאית בבעלות פרטית, ולצד הכפר הפלסטיני ערתוף.

> אחרי למעלה מעשור: צה"ל הכיר בסרבנית כיבוש כסרבנית מצפון

דוד אידלסון

איש החינוך דוד אידלסון

בהר-טוב היו באותם שנים 32 ילדים בגיל חינוך – ארבע עד שבע. הם חולקו לארבע קבוצות על פי גילם, אולם אידלסון היה מורה יחיד בבית הספר. אידלסון, שלמד והשתלם בשיטות החינוך החדשניות באירופה, יישם בעבודתו שני רעיונות. האחד: "חינוך הילדים צריך להיות מיוסד על פרנציפ של עבודה עצמית". כלומר, למידה שבה הילד חווה את הדברים כפי שהם, ולא חווה את ההסבר של המורה אודות הדברים.

הנה דוגמה מתוך ראשית לימוד הקריאה (אידלסון העיד שלמד זאת ממריה מונטסורי):

חתכתי אותיות מניר זכוכית שחור, הדבקתים על קרטון לבן, ובשעה שהילדים עייפו את חושי הראיה והשמיעה, באה עבודה שקטה זו. הילדים היו צריכים על ידי חוש המשוש, בעיניים סגורות להוציא מהארגז את האותיות הנחוצות להם ולהניחן על השולחן. כיצד עשו זאת? סגרו עיניהם, אחזו באות והעבירו עליה בשתי אצבעות. האות,שהיא מניחר של זכוכית בולטת יותר, לכן קל להכיר על ידי המשוש הנאחז ביד. א"ב כזה ניתנה לכל ילד באקזמפלר אחד.

הרעיון השני היה שהתכנים הנלמדים בכיתות יבואו מתוך היוזמה של הילדים. בלשונו:

לא היו לי שעות קבועות למקצוע זה או אחר. עבדתי לפי ההזדמנות, כלומר על פי החומר שבא מהתלמידים עצמם. […] אני משוחח עם ילדי. השאלות מצדי מעטות מאוד, רק רמזים קלים, התחלות לשיחות. הדיאלוג השבור הנהוג עכשיו בין המורה והתלמיד ברוב בתי הספר משעמם את התלמיד. הן התשובה נכללת בשאלות המורה! והילד רוצה בעצמו לדבר מה שהוא חושב ולא מה שהמורה חפץ שיחשוב ויענה לו.

הנה דוגמה:

נזדמנתי עם הקטנים בחצר החווה על יד ברכת המים. האווזים שוטטו שם. הילדים דברו אודות אווזים שוחות, טובלות ראשן בים, גהוקן, מאכלן וכו' […] העיקר הם דברו ואני רק עוררתי אותם בשעת הצורך. למחרת רק אמרתי להם: "ומה היום?", ומכל צד באו הצעות: "אני אגזור את האווז שרצה לנשוך אותי", "ואני אכייר את האווזות השטות על המים", "ובעיני מוצא חן האווז בעל הצבעים היפים אותו אצייר" […] ככה אנו מעבדים לנו ספר תמונות בעבודה עצמית. ולבסוף, מה שאני עושה תמיד, לקשר את הכתיבה והספור עם העבודה. אני אומר להם שיספרו במחברת בכתב תחת המצויר, איך ראינו את האווזים? מה היה איתם וכו'. והקטנים יושבים לכתוב כל אחד כותב לפי סגנונו ושפתו. כל אחד שואל ממני ומשתדל לא להרבות בשגיאות כתיב. והחבור הקטן והקצר נקרא על ידי כל אחד מהחברים לפני חבריו.

החופש של התלמיד הוא גם מעמד המורה

הטענה הרווחת נגד גישת החינוך החופשי היא לגבי אותם דברים שהילדים צריכים לדעת, ולא בטוח שהיוזמה להוראתם תבוא מהילדים. אם כל ההוראה תתבסס על מה שמעניין את הילדים, כיצד הם יגיעו ללמוד את מה שהם לא מכירים? לשאלה הזאת יש שתי תשובות משלימות. ראשית, אין שום סיבה להניח שהילדים "לא יגיעו ללמוד" את כל הדברים. ככל שאנחנו לומדים יותר, כך אנחנו נחשפים לעוד ועוד דברים שאנחנו לא מכירים, ומבקשים לברר גם אותם. הלמידה היא המניע המרכזי ללמידה נוספת. נכון הוא שבשיטת החינוך הנהוגה כיום, הילדים אינם מגלים מוטיבציה ללמוד, אבל אי אפשר להקיש מכך על המוטיבציה של ילדים, שטופחה אצלם הלמידה כתכונת חיים טבעית.

> אדם שמפלגתו מובילה בחקיקה אנטי דמוקרטית לא יכול לשמש כשר חינוך

גם אם החינוך החופשי מרתיע אתכם, עדיין אין בכך הוכחה שהחינוך הכפוי מצליח. תלמידי כיתה י"ב רגע לפני בחינת הבגרות במתמטיקה. (אילוסטרציה: הדס פרוש/פלאש90)

גם אם החינוך החופשי מרתיע אתכם, עדיין אין בכך הוכחה שהחינוך הכפוי מצליח. תלמידי כיתה י"ב רגע לפני בחינת הבגרות במתמטיקה. (אילוסטרציה: הדס פרוש/פלאש90)

שנית, העובדה שהתכנים מובאים לכיתה ביוזמת תוכניות הלימודים וספרי הלימוד, אינה מבטיחה דבר לגבי הלמידה עצמה. אין אמת בטענה שהילדים אכן לומדים את הדברים שהם צריכים לדעת, רק משום שהמורים לימדו אותם. כלומר, אפילו שנושא מופיע בספרי הלימוד, ואפילו שהוקדש לו זמן הוראה במערכת השעות, ואפילו שהילדים נבחנו "על החומר" וקיבלו ציון "טוב מאוד" – אין בכל אלה הוכחה שהילדים באמת למדו משהו מכל זה. גם אם החינוך החופשי מרתיע אתכם, עדיין אין בכך הוכחה שהחינוך הכפוי מצליח.

הדבר החשוב ביותר בניסיון של אידלסון, נוגע למעמד המורה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, כיצד אנחנו רוצים לראות את המורות והמורים, שעה שהם מהווים דמויות מודל לילדינו. איזה דמות "בוגר רצוי" חשוב שתכנס לכיתה: מדוכא ונכה-רוח או חופשי, יוזם וממציא? אידלסון הבין בדיוק את זה: "העצמיות של המורה והילד צריכה לעמוד בראש החינוך. המורה הוא בית הספר, המורה הוא השיעור, רוחו מחיה את הכיתה. ואם המורה מקבל עליו להסתגל לתוכן של שיעור שסידר מורה אחר ברוח אחר, ולפני ילדים אחרים, הרי זו מיתה עצמית של המורה וילדיו. במקרה כזה המורה אינו יותר ממכונה פונוגרפית [רשם-קול] המוסרת עבודת אחרים, ורוחו הוא מדוכא לגמרי. מורה אמיתי, העובד מתוך הכרה פנימית, צריך להראות את עצמו כמות שהוא עם כל שגיאותיו וחסרונותיו שיש לו, ואינו צריך להסתגל לאחרים. אופני ההוראה הם רכושו הפרטי של המורה וצריך להתחשב בזה".

למה זה לא קורה?

שוב ושוב חוזרת השאלה: אם החינוך החופשי הוא כל כך נכון וטוב, הרעיונות מוכרים מאות שנים ונערכו ניסיונות רבים ליישמם, מדוע גישת החינוך הזאת נותרה תמיד בשוליים, ומעולם לא הייתה לשיטת החינוך המרכזית, לא בישראל ולא בשום מקום אחר? אני לא מכיר תשובה מחקרית לשאלה הזאת. דעתי היא שאנחנו (המבוגרים) רוצים לשלוט. אנחנו רוצים לעמוד בחזית הכיתה אל מול התלמידים, ולהכתיב להם את הפרשנות שלנו למציאות. אנחנו באמת חושבים שיש "דמות בוגר רצוי", וסביר שכל אחת ואחד מאיתנו יציג את עצמו כמודל לא רע של אותו בוגר, ואנחנו רוצים להוביל את כל הילדות והילדים בדיוק לשם.

נפתלי בנט הוא בהחלט הופעה קיצונית של האמת שלי היא האחת היחידה, אבל המחשבה הזאת קיימת במידת מה, בכולנו. בשל שאיפתנו לשלוט ולשכפל את עצמנו, אנחנו לא נכונים לתת לילדים את האפשרות להיות מה שהם עשויים להיות. אנחנו לא יכולים להיפרד מספרי הלימוד המוכתבים, מהמבחנים הממיינים ומהסטנדרטים המקבעים, כי אנחנו מפחדים מהחופש.

> למה התכוונה המשוררת? מומחים לשירה וערבית העידו במשפטה של טאטור

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
נתניהו לוחש לטראמפ. ההחלטה של הנשיא האמריקאי תחזק את הקיצונים באיראן (צילום: פלאש90/קובי גדעון)

הכרזה שמעניקה רוח גבית לפעילות התוססת של ממשלת ישראל, שנועדה לבסס את מעמדה הפוליטי כריבון ברחבי הגדה המערבית (צילום: פלאש90/קובי גדעון)

ארה"ב מתכחשת לחוק הבינלאומי לטובת הנצחת הכיבוש

הכרזתו של מזכיר המדינה לפיה ההתנחלויות אינן מנוגדות לחוק אינה סותרת רק את המשפט הבינלאומי, אלא גם את חובותיה של ארה"ב עצמה. הרציונל הפוליטי ברור: חיסול פתרון שתי המדינות, סיכול שיבת הפליטים וקידום ריבונות ישראלית בלתי הפיכה בשטחים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf