"בעשר דקות הם הרסו מה שבניתי חיים שלמים"

מאת |

ביתה של משפחת רג'בי בשכונת בית חנינא במזרח ירושלים נהרס לפני שבועיים. מאז הילדים ישנים בבתי הדודים, ואבי המשפחה ישן בפחון ליד הריסות ביתו. "הם הרסו את הבית עם כל החיים שלנו בפנים. אני אמות לפני שאצליח להחזיר את כל מה שהיה לנו"

את הדרך לבית משפחת רג'בי בשכונת בית חנינא בירושלים המזרחית – או, ליתר דיוק, מה שהיה ביתם עד לפני כשבועיים – קשה מאוד לאתר, אפילו בעזרת תוכנת המפות של גוגל או וייז. אחרי שיורדים מהכביש הראשי, הסמטאות המצולקות והסלולות למחצה מתמזגות זו בזו במבוך של דרכי עפר. שלוש מהן נושאות את אותו השם בדיוק. אחרי כמה סיבובים מגיע לחלץ אותנו סמיר, אחיו של עיסאם רג'בי שאת הריסות ביתו אנחנו מחפשים. במזרח ירושלים, זה לא ציון דרך אפקטיבי במיוחד; תלוליות העפר ושאריות של בתים הרוסים נערמים לאורך כל הדרך כל כמה מאות מטרים, מפה ומשם.

על פי נתוני עמותת עיר-עמים, מאז אמצע 2015 חלה קפיצה בתדירות הריסות הבתים בירושלים המזרחית. ב-2016 נרשם שיא של 123 יחידות דיור שנהרסו. מאז תחילת 2017 נהרסו 96 יחידות דיור ו-59 יחידות אחרות. לצורך השוואה, הממוצע השנתי בעשור שקדם ל-2016 עמד על הריסת כ-50 יחידות דיור בשנה.

לפני כשבועיים, ב-22 בנובמבר, היה זה תורה של משפחת רג'בי. זוג הורים עם שמונה ילדים בגילאים 6 עד 21. כמו מרבית תושביה הפלסטינים של ירושלים המזרחית, גם הם לכודים במלכודת העדר התכנון המונעת מהם כל אפשרות לבנות את בתיהם באופן חוקי על אדמתם, והופכת אותם לעבריינים בעל כורחם. "אני מגיש בקשות דחיה להריסה מאז שנת 2010", אומר עיסאם רג'בי. "צו ההריסה אצלי היה רק על שלושים מטר מהמבנה. אמרתי להם כמה פעמים 'אני אהרוס בעצמי את השלושים מטר האלה', אמרו לי 'אל תעשה כלום'. ביום רביעי שעבר הם באו בלי להודיע שום דבר לפני כן, הגיעו והתחילו להרוס. אמרתי למנהל העבודה שלהם 'אבל צו ההריסה הוא רק על 30 מטר!', אמר לי 'אתה אל תדבר איתי בכלל, אני יודע מה לעשות', והרס את כל הבית".

> ביתו של תושב עארה בסכנת הריסה בגלל כביש שלא ייבנה

"אופניים. היו לי שם גם אופניים". בנות משפחות רג'בי ליד הריסות ביתן (צילום: אורלי נוי)

מי ישכיר בית למשפחה עם 8 ילדים

עיסאם, פועל בן 43, מספר שלקה בלבו אחרי ההריסה. אנחנו יושבים על כיסאות פלסטיק על מדרגת האבן ליד עיי החורבות שהיו ביתו. בייאושו הוא מראה לי עוד ועוד מסמכים אותם הוא שומר בקפדנות, בקשה אחר בקשה, דחייה אחר דחייה, הודעות, התראות, קנסות, וביניהם גם צילום הלב שעשו לו כשהובהל לבית החולים אחרי שראה כיצד הורסים את ביתו.

"אשתי עמדה ליד ובכתה, התחננה שיתנו לנו לפחות להוציא כמה דברים מהבית, אבל הם לא הסכימו. הרסו את הבית עם כל החיים שלנו בפנים. אני אמות לפני שאצליח להחזיר את כל מה שהיה לנו". ובאמת, אפשר עדיין לראות בין ההריסות את המקרר, את מכונת הכביסה, ובתוך הכאוס אפשר לזהות את מה שהיה פעם חדר הילדים: שברי ארונות, קרעי בגדים, ראש של בובה. כך מצאו הילדים את הבית כשחזרו באותו היום מבית הספר.

אני שואלת את עיסאם אם הילדים ידעו שסכנה כזו מאיימת על ביתם. "לא אמרתי להם על זה כלום", הוא עונה. "הרי כל שנה הצלחתי לדחות את ההריסה, חשבתי שבסוף אצליח להציל את הבית. וגם לא רציתי שהם יחיו כל הזמן עם הפחד הזה שיום אחד הם יחזרו והבית לא יהיה".

כעת, ילדיו של עיסאם מפוזרים בבתי אחיו בשכונה. עיסאם עצמו ממשיך לישון מתחת לגגון פח בסמוך להריסות ביתו. "אם היה קיץ, היינו ישנים כולנו פה בחוץ", הוא אומר. אחר הצהריים, כשהילדים שבים מבית הספר, הם משוטטים בין הריסות הבית לצד אביהם. "בשום מקום אני לא יכול למצוא דירה בשביל לשכור. אין אף אחד שמוכן להשכיר בית למשפחה עם שמונה ילדים. אף אחד". סמיר, אחיו הצעיר של עיסאם, מאשר את דבריו. "מאז שהרסו להם את הבית הפכתי את כל השכונות, חיפשתי מעטרות ועד הר חוצבים. איך ששומעים 8 ילדים הם סוגרים את הדלת".

אני מנסה להבין איך ילדים כל כך קטנים שחוזרים יום אחד מבית הספר ובמקום הבית שלהם מוצאים ערימת עפר ממשיכים בשגרת חייהם. "אני לוקח אותם כל יום אחרי בית הספר לגן בפסגת זאב, שישחקו קצת", אומר הדוד סמיר. "אין מספיק מיטות בבתים שלנו, אז בינתיים הם ישנים אצלנו ואצל האחים האחרים על הרצפה. לפעמים אני מוצא אותם בוכים בחדר".

"כל הבגדים שיש להם זה מה שהיה להם על הגוף באותו היום וקצת בגדים שלקחנו מהאחים", אומר עיסאם. "אז אנחנו מכבסים אותם כל יום כדי שיוכלו ללבוש אותם שוב מחר. בבית הספר ביקשתי שייתנו להם ספרים חדשים במקום מה שהלך, בינתיים עוד לא קיבלו".

> תיעוד ממזרח ירושלים: הריסות בתים בעיסאוויה

"שם בונים אלף בתים בלי בעיה ופה הורסים בית בשביל שלושים מטר". עיסאם רג'בי על רקע ההריסות (צילום מסך מתוך כתבה של רשת מען)

אלוהים גדול

ילדיו של עיסאם, חמש בנות ושלושה בנים, מאירי פנים וסקרנים. כשאני שואלת אותם מה הכי חסר להם מכל מה שנקבר תחת ההריסות, הם מחייכים במבוכה. "תקראו לדועאא'", מבקש עיסאם מילדיו. "היא הכי פחות ביישנית מכולם", הוא אומר לי בחיוך. ובאמת דועאא' בת השבע מגיעה ומתחילה למנות אחד לאחד את כל רכושה שאבד: עפרונות צבעוניים, הבגדים החדשים שלה, הבובה. ולאט לאט גם אחיה ואחיותיה מצטרפים לספירת המלאי העצובה הזו: הטלפון, הספרים של בית הספר, הצעצועים, החליפה שעוד לא הספיקו ללבוש. וגם את עצי הפרי שעמדו בחצר הבית ונגדעו בבולמוס ההרס: זית, תפוח, לימון. מאוחר יותר, כשנעמוד כבר בשער בדרכנו החוצה, תיגש אלי נור בת ה-6 ותגיד כמעט בלחישה "גם אופניים. היו לי גם אופניים שמה".

"עכשיו נצטרך לנקות פה", אומר עיסאם ומסתכל בייאוש על ערימת ההריסות. "הרבה אנשים טובים אמרו לי שהם רוצים לעזור לי לבנות 40-50 מטר, שיהיה לנו איפה לשבת עם הילדים שלנו. אבל אני פוחד שיהרסו עוד פעם". הערב מתחיל להחשיך לאט, וברקע אפשר לראות בבירור את המנופים העובדים במרץ בהתנחלות רמות. "תראי איך שמה בונים אלף בתים בלי בעיה ופה הורסים בית בשביל שלושים מטר". אנחנו שותים קפה שחור שעיסאם מוזג מתרמוס שהוא מחזיק איתו, ושותקים. מה אפשר לומר לאדם שכל מה שבנה במשך חייו הפך באחת לתלולית של עפר. פתאום הוא קם, ניגש לשיח מרווה ששרד את ההרס, ומבקש מאחד מילדיו להביא לו שקית. והוא ממלא לי אותה בענפי מרווה ריחניים, שניים עם השורש כדי שאוכל לשתול אצלי בבית.

"הבן הגדול שלי היה אמור להתחתן בעוד חודש", הוא אומר. "בינתיים דחינו הכל בשנה". ופתאום שוב מבטו נופל על ההריסות. "הנה הסלון שלי. הנה חדר השינה. בעשר דקות הם הרסו מה שבניתי חיים שלמים".

לפני שאנחנו נפרדים, אני לומדת שגם על אחיו של עיסאם, שבביתו מתאכסנים כעת כמה מאחייניו, מאיים גורל דומה: צו ההריסה שקיבל על ביתו הנמצא בסמיכות לבית אחיו מיועד להריסה בעוד חודש ימים. מה יהיה? אני שואלת כמעט רטורית. "אלוהים גדול", הוא מחייך ומלווה אותנו אל השער.

> "אנחנו לא הפולשים, עיריית תל אביב היא מי שפולשת לנו לחיים"

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

פעילה פוליטית, בעבר במסגרות כמו קואליציית נשים לשלום והקשת הדמוקרטית המזרחית, כיום חברת הנהלת בצלם ופעילה בבל"ד. עוסקת בקווים שחוצים ומעצבים את זהותי כמזרחיה, אשת שמאל, אישה, מהגרת זמנית שחיה בתוך המהגרת הנצחית, ובדיאלוג המתמיד ביניהם. עוסקת בתרגום של שירה ופרוזה מפרסית, חולמת להעמיד אם לא את ארון הספרים הפרסי בעברית אז לפחות את המדף, כחלק מעשייה פוליטית במאבק נגד ההדחקה של תרבות המזרח לשולי השיח הישראלי.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf