מה עושה נער בשם מוחמד בבית ספר קהילתי כנסייתי?

השביתה המתמשכת בבתי הספר הכנסייתיים היא חלק ממאבק בין המדינה לציבור הערבי על אופיו של דור העתיד שלנו. אחרי עשרות שנים של הזנחת החינוך הממלכתי הערבי, לא פלא שהקהילה מתגייסת למען החינוך המצוין של הכנסייה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

יש לי בן שקוראים לו מוחמד. הוא נער בן 15, שאמור ללמוד בכיתה י' השנה בבית הספר האורתודוקסי ברמלה.

מה עושה ילד בשם מוחמד בבית ספר קהילתי-כנסייתי? למעשה, רוב תלמידי הכיתה שלו הם מוסלמים, וכך גם ברוב בתי הספר ששייכים לכנסיות. הם מעניקים חינוך לילדים ערבים באשר הם, עם קצת העדפה לתלמידים נוצריים שאין להם מקום חלופי כלל.

עד כיתה ו׳ למד מוחמד בבית הספר הדו-לשוני דו-לאומי בכפר שלנו, נווה שלום וואחת אל סלאם. בכיתה ז׳ חיפשנו מסגרת מתאימה מבחינה חברתית, תרבותית, לאומית וכן – גם הישגית, כדי להקל על קבלתו לעולם ההשכלה הגבוהה ולשוק העבודה הישראלי, כמו שאומר בנט.

במועצה האזורית מטה יהודה, אליה אנחנו שייכים, הציעו לנו תיכון יהודי גדול ומוצלח, שמתפאר באחוזי קצונה גבוהים, שיש בו קומץ תלמידים ערבים בין מאות תלמידים יהודים. עם הידרדרות מצב היחסים בין ערבים ויהודים, ונוכח השנאה והגזענות הגואה בחוץ, החלטנו לחסוך מנער מתבגר שעונה לשם הכי מוסלמי שיש את החוויה הקשה.

> כולם בבית הספר חוץ מ-33 אלף נוצרים, מוסלמים ודרוזים

ילדים ערבים ביפו בדרך לבית הספר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ילדים ערבים ביפו בדרך לבית הספר (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כמנהגו מימים ימימה, בית הספר האורתודוקסי ברמלה פתח את שעריו בפנינו. הצוות סבל קצת מתלמידים דעתניים, בוגרי הכפר שלנו, שמדברים כל הזמן על זכויותיהם במסגרת שחוזקה מושתת על משמעת הדוקה, כבוד וסדר.

אף על פי כן ועם כל הקושי בהסעות ובהבדלים בין מה שנקרא "הגישה החינוכית" של שתי המסגרות השונות, האמנו שמוחמד ייקלט שם בצורה קלה יחסית לעומת בית ספר שבו הוא יהיה הערבי היחיד בכיתה, בלי לדבר את השפה שלו, יחגוג את חגי ישראל, יצום ברמדאן לבד, ופתאום יצטרך להיפרד מחברים שישרתו בצבא ויבדקו מוחמד אחר במחסום כלשהו.

במקום להגיד תודה

לפני שתשאלו "אז למה לא בית ספר ממלכתי ערבי?" כבר אענה לכם. אתם צודקים. זו שאלה טובה ותשובתי פשוטה עוד יותר: אין כזה דבר בשתי הערים רמלה ולוד. יש תיכון אחד לכל עיר (בלוד בכלל הוקם תיכון ממלכתי רק לפני חמש שנים, אחרי לחץ הורים ומאבק לא פשוט, ועשרות אלפי האזרחים הערבים בערים הללו, היו אמורים להסתפק בחצי תיכון ממלכתי לכל עיר). לא ארחיב פה על רמת הלימודים בבתי הספר האלה, כאשר ערים אלו מככבות בתחתית רשימת היישובים במדדי זכאות בבגרויות והשתלבות בהשכלה גבוהה. מה גם שעם מחסור כזה בכיסאות לימוד למקומיים לא העזנו להתקרב ולתפוס כיסא של נער אחר מהעיר.

שני בתי הספר הקהילתיים-כנסייתיים ברמלה (האורתודוקסי וטרה סנטה) נשאו על כתפיהם את עול החינוך הערבי בערים רמלה ולוד שנים רבות. כך היה בעיקר בתיכונים, עד שבתי הספר לא יכלו יותר לעמוד בעומס. בעקבות כך נפתח בית ספר ששייך לתנועה האסלאמית ברמלה, ואחר פרטי בלוד, ועדיין המלחמה על מקום לנער או נערה בבית ספר תיכון טוב היא אתגר קשה להורים שמבקשים עתיד טוב לילדיהם.

העמותה שמפעילה את המסגרות החינוכיות האלה בונה מבנים ומתחזקת אותם בסיוע הקהילה ותרומות מהכנסייה, שגם אלו מקורות שהתייבשו עם השנים. העמותה גם מעסיקה מורים ומגייסת תרומות לצד תקציב התמיכה שמשרד החינוך נותן כסבסוד לתלמידים. בעקרון, הם היו אמורים איכשהו להמשיך להסתדר ככה.

אחרי שמשרד החינוך והעיריות עמדו שנים ללא מעש וללא ההתערבות (תנו לי עיר אחת בישראל שלא נבנה בה תיכון שישים שנה), ובמקום להגיד תודה למי שלקח אחריות על יישום חוק חינוך חובה מאז קום המדינה, בעשור האחרון החליט משרד החינוך שבתי הספר האלה הם שק חבטות עמיד שאפשר להוריד עליו גזרות וקיצוצים, והתחיל לפגוע בתמיכתו הכספית בהם לאט לאט.

צריך להבין: מדובר בתקציב שמלכתחילה לא היה שווה לזה של תלמידי הישיבות, למשל, או לזה של בתי הספר של מעניין החינוך התורני. מעיין החינוך הכנסייתי סבל מייבוש מכוון שנים רבות. אחוז התמיכה הממוצע בתלמיד בבתי הספר הכנסייתיים היום עומד על 29 אחוז מזה של תלמידים אחרים בכל מגזר, כאשר לראשונה הודה משרד החינוך שהוא מפלה לרעה את החינוך המוכר ולא רשמי אליו שייכים בתי ספר מסוג זה.

> לימודי המתמטיקה מפלים תלמידיםבהתאם למעמד של ההורים שלהם

אלפי מפגינים מול משרד ראש הממשלה בירושלים במחאה על הפגיעה בתקציבי בתי הספר הכנסייתיים

אלפי מפגינים מול משרד ראש הממשלה בירושלים במחאה על הפגיעה בתקציבי בתי הספר הכנסייתיים

חשוב לציין שהאוטונומיה המדוברת של בתי הספר האלה לא ממש נחשבת אוטונומיה. תוכניות הלימודים כוללות כמובן לימודי ליבה ברמה גבוהה ומעל לדרישות של משרד החינוך, והן מפוקחות בכל התחומים והרמות. אז כן, יש דגש על הישגיות ומדעים, משמעת ומצוינות, ואין בזה פסול בעיניי. זו המדיניות המוצהרת שלהם וזה מה שיש להם להציע לחברה. וכן, יש הוכחות להצלחה: בתחום הכי מדיד בממשלה, שנבחן כל שנה מחדש על ביצועיו, בתי הספר האלו עושים את העבודה וגם מתמודדים עם פחות אלימות בית ספרית.

אבל במקום שמשרד החינוך יתגמל ויעודד את המערכת המוצלחת הזאת, הוא מעניש וחובט בה. הדבר שהכי צרם לי עם פרסום הידיעות שדלפו מהמשא ומתן המתנהל עכשיו עם מנכ"לית משרד החינוך, מיכל כהן, הוא שכל מה שהיא הציעה היה לבטל לבתי הספר את הקיצוצים האחרונים שנעשו.

תכלס, זה מה שהיא אומרת: לא תמכנו בתלמידים שלכם שנים רבות, ואז התחלנו לתמוך לפי החוק אבל עם פער עצום מתלמידים יהודים שלא ממש יש לנו שליטה מה הם לומדים אבל בכל אופן את כל הכסף הם מקבלים. קיצצנו לכם, חנקנו אתכם, הכנענו אתכם וירדתם על הברכיים. ועתה, כאשר אתם שובתים עשרה ימים, נוכל לתת לכם קצת אוויר לנשימה, רק כמה אחוזים שקיבלתם קודם, ותרגישו הקלה. איזה מין הצעה זו? ואיך אפשר לקבל אותה?

תנו שירות לאומי, קבלו חינוך

ועדי ההורים, שלא פעם מאבדים את הסבלנות כלפי שביתות כאלה, טוענים שהם לא שותפו באופן מלא במאבק מהתחלתו, ודורשים עכשיו להירתם לטובת המאבק בכל הכוח. זהו צעד חיובי בעיניי. למרות שלאורך השנים נשמעה ביקורת רבה על כך שבתי הספר מגבילים את המעורבות של ההורים רק לתשלום שכר הלימוד, הורים רבים הופיעו באסיפות כלליות שנערכו ברחבי הארץ כדי להתעדכן, לתמוך ולחזק את הנהגת המאבק.

אני מקווה שזה לימד את מערכת בתי הספר האלו לקח על חשיבותו של מאבק קהילתי חברתי אמיתי. אף פעם אנשי המקצוע, גם עם קומץ פוליטיקאים משופשפים ומחויבים ככל שיהיו, לא יצליחו בלי העם עצמו. ההורים והילדים הם הלקוחות האמיתיים של בתי הספר האלו והם חייבים להיות מגויסים.

בכל מקרה, כל החדשות והעיתונים הערביים מדווחים בעיתוני סופשבוע על מלחמה של ממש על זהות בתי הספר ועל ניסיון מכוון של המדינה לנצח בהורדת הידיים הזאת. מתחת לשולחן המשא ומתן נדחף נושא השירות הלאומי והעברת הבעלות על המבנים ההיסטוריים של בתי הספר למדינה, על ניתוק מהכנסיות ועוד הצעות נודפות ריח של כיבוש תודעתי לאומי של מה שנחשב בעיני הממסד כמפעל הייצור של מיטב המוחות של החברה הערבית. ״והון מרבט אל פרס״, אומרים אצלנו. פה נקשר הסוס ופה יימצא הפתרון.

> בגלל השביתה נאלצתי להביא את בני לכנסת להצבעה על מתווה הגז

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf