בית קפה בבתיר: סיפור של התעמרות ישראלית

מאז 1948 ישראל מאפשרת לתושבי הכפר בתיר בגדה המערבית לעבד את אדמותיהם משני צידי הרכבת לירושלים, והם שומרים על ביטחון הנסיעה. זה עבד. עד שבשבוע שעבר באו פקחי עיריית ירושלים והרסו בית קפה ליד המסילה. למה? כי הם יכולים

א א א

ביום רביעי, כשאנשי ח'אן אל-אחמר נאבקו להגן על מגוריהם והותקפו באגרסיביות בידי כוחות מג"ב, ביקרתי במקום פסטורלי בהרבה. הכפר בתיר שגובל בירושלים מדרום.

לכפר הזה, שנמצא בגדה המערבית, הגיעו יומיים קודם לכן כוחות האכיפה של עיריית ירושלים והרסו אוהל ששימש כבית קפה ומקום מנוחה למטיילים. בתמונות אפשר לראות את המקום שהיה יפה כל כך ושוקק חיים עד לפני שבוע. התמונה השלישית מראה מה שנשאר ממנו אחרי ה"ביקור" של עיריית ירושלים. נכון, בהשוואה למתרחש בח'אן אל-אחמר מדובר בסיפור קטן. אבל מסתתר כאן משהו שלוקח את היגיון ההרס הישראלי אל הקצה.

כי רגע! מה לעיריית ירושלים ולכפר שנמצא בגדה המערבית? כפי שאפשר לראות בתצלום האוויר (למטה), הכפר נמצא בדיוק מחוץ לקצה הדרום-מערבי של ירושלים. מי שיודע להסתכל בתצלומי אוויר יבחין גם, שבפועל העיר נגמרת הרבה לפני שמגיעים לבתיר ושבינו לבין השכונות הירושלמיות הראשונות מפרידים כמה קילומטרים. יותר מכך, מסילת הרכבת מירושלים לבית שמש עוברת באדמות בתיר ומסמנת גבול פיזי בין ירושלים לכפר, ובין שטחי המדינה לשטחים הכבושים שבהם חיים תושביו. יש שם אפילו גדר לא גבוהה לאורך המסילה. מה לעזאזל היה לכוחות ההרס של העירייה לחפש מהצד הלא נכון של פסי הרכבת?

בית הקפה בבתיר. מבט מקרוב, מבט מלמעלה ומבט אחרי ההרס (צילומים: אביב טטרסקי)

בית הקפה בבתיר. מבט מלמעלה, מבט מקרוב ומבט אחרי ההרס (צילומים: אביב טטרסקי)

קצת היסטוריה. היא מעניינת. הסכמי שביתת הנשק ב-1949 בין ישראל לירדן שרטטו את קו הגבול כך שמסילת הרכבת (בזמנו היה מדובר ברכבת בין יפו לירושלים) תהיה בתחומי ישראל. באזור ירושלים הצבא הירדני אפילו הסיג לשם כך את כוחותיו ממקומות שבהם נמצאו מעבר למסילה.

WIN WIN בבתיר

בעוד שהכפר בתיר נמצא מדרום למסילה ובשטח שנשאר בשליטת ירדן, חלק מהאדמות החקלאיות שלו נמצאו מהעבר הצפוני של מסילת הברזל. לכן לפי ההיגיון של ההסכם הישראלי-ירדני, הכפר היה עלול לאבד אותן לטובת השליטה הישראלית על פסי הרכבת. מצד שני, לישראל לא היה יוצא שום דבר טוב מלהפעיל רכבת שעוברת בצמוד לכפר פלסטיני שאת אדמתו גזלה. לכן נחתם הסכם יוצא דופן: הקו הירוק יעבור מהצד הדרומי (הירדני/פלסטיני) של פסי הרכבת כדי שישראל תוכל להמשיך ולהפעיל את הרכבת. בתמורה, ישראל תאפשר לחקלאי בתיר גישה חופשית אל אדמותיהם, כולל אלו שמהצד הצפוני (הישראלי) של פסי הרכבת. בתמורה נוספת, הכפר בתיר יהיה ערב למעבר הבטוח של הרכבת ולא יאפשר לבצע נגדה תקיפות משטחו.

ההסכם הזה עבד יופי במשך 19 שנה עד 1967 ובעצם גם מאז. מקרה מבחן מדהים של win-win. עד היום חוצים חקלאי בתיר – תושבי גדה נטולי אישור כניסה לישראל – את פסי הרכבת אל השדות החקלאיים שמצפונה. ועד היום, כולל בתקופות של אלימות, הרכבת ונוסעיה חולפים בבטחה על פני הכפר.

הרצועה הצרה שמדרום לפסי הרכבת – זו שלכאורה נמצאת בתחומי הקו הירוק ולכן היא כביכול חלק מירושלים – תפקדה מאז ומתמיד כחלק אינטגרלי של בתיר. לא רק שדות חקלאיים וכביש גישה שמחבר בין חלקים שונים של הכפר יש בחלק הזה, אלא גם בתי מגורים ואפילו בית ספר של הכפר. על המפה זה אולי חלק מישראל, אבל מלכתחילה המפה שורטטה כך הודות לרצון הטוב של בתיר. בפועל היה ברור שלישראל אין מה לחפש ברצועה צרה מרוחקת מהעיר, שגם מופרדת ממנה בפסי הרכבת.

בתיר הוא גם כפר עם מורשת חקלאית עתיקת יומין, שלתושביו יש רוח יזמית יוצאת דופן. שני אלו הובילו לשלל פרויקטים של תיירות אקולוגית ששיאם בהכרה של אונסק"ו בטראסות של בתיר כאתר מורשת עולמית.

לפני כשנה הקים אחד vתושבים אוהל גדול על שטח אדמה ששכר מבעלי הקרקע לא רחוק מפסי הרכבת. הוא הפעיל שם בית קפה קטן שמשך אליו את התיירים שמגיעים לכפר. סביבו הוא גם טיפח ערוגות ירק יפות.

הפקחים במשימה נועזת מעבר לפסי הרכבת

בחזרה אלינו. בשבוע שעבר יצאו פקחי עיריית ירושלים למסע נועז. הם יצאו אל פאתי העיר, מקום בו העירייה מעולם לא טרחה לתת שירותים או להשקיע שקל. בנחישות הם חצו את פסי הרכבת אל צידם הדרומי וחדורי מטרה הם הרסו את האוהל. הם גם הגדילו ראש ונוסף על הריסת האוהל חרשו לחלוטין את הטראסות שסביבו תוך השמדת גידולי הירקות. במקום אתר פורח ופעיל, הם השאירו אחריהם עיי חורבות. ואז שבו בשלום לבסיסם. אחר כך שהם גם פרסמה הודעה המתגאה בהרס "מאהל לא חוקי ליד הכפר בתיר".

מפה של בתיר ומסילת הברזל

מפה של בתיר ומסילת הברזל

בתצלום האוויר, האוהל מסומן בעיגול האדום, 200 מטר צפון מזרח ממנו העיגול הצהוב מסמן את בית הספר של הכפר ומסביבו כמה בתים – כל אלו נמצאים גם הם בתוך השטח הכאילו ישראלי-ירושלמי.

ביום רביעי פגשתי את האדם שיזם וניהל את הפרויקט היפה של בית הקפה וגינות הירק שסביבו. הוא סיפר שהעסיק שתי נשים וגבר ויחד הם פרנסו 16 נפשות. כעת הם יצטרכו למצוא מקור פרנסה אחר. והוא? הוא רוצה להבין מה הוא צריך לעשות כדי שיוכל לבנות מחדש את המקום ולחזור ולהפעיל בו את המיזם היפה שיצר. לא היה לי מה להגיד לו. הוא גם סיפר שבכל מקרה הוא יצטרך לשקם את הטראסות שעיריית ירושלים הרסה כי הבעלים של השטח לא צריך לספוג את הנזק ומגיע לו לקבל בחזרה את השטח כפי שהיה.

מה מוסר ההשכל של הסיפור הזה? סיפור קטן. כמו שתושבי ח'אן אל-אחמר יודעים יש מקרים הרבה יותר קשים ממנו. ובכל זאת, מה זה אם לא טירוף להשקיע את משאבי העירייה בהרס חסר תכלית זה במקום שאין בו שום ענין לרשויות הישראליות ושבעצם הוא נתון לסמכותן רק הודות לגילוי של רצון טוב ערבי?

האסימון נופל כשמבינים שטירוף או לא יש כאן מדיניות סדורה ועקבית. מח'אן אל-אחמר דרך סילואן וולאג'ה לבתיר; ומשם לאום אלחיראן ואל עראקיב ובקעת הירדן – ימה וקדמה צפונה ונגבה נפרוץ ונהרוס כל דבר פלסטיני. אם לא היום אז מחר. ואם לא מחר אז מחרתיים. ואפילו אם 50 או 70 שנה מקום כלשהו חמק מנחת זרוענו זו לא סיבה לא להסתער עליו כשפתאום דווקא כן מתחשק לנו.

את כל הסיפור הארוך הזה החכמה הפלסטינית מתמצתת למשפט אחד: "כשהשופט הוא האויב שלך, אל מי תלך לבקש צדק?".

אביב טטרסקי חוקר בעמותת עיר עמים

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"לא ייתכן שהאחוז העליון של האנושות מחזיק בבעלות על מחצית מעושרו של כדור הארץ, בעוד 70 האחוזים התחתונים של האוכלוסיה בגיל העבודה מחזיקים ב-2.7 אחוזים בלבד מההון". ברני סנדרס (צילום: Gage Skidmore, פליקר CC BY-SA 2.0)

"לא ייתכן שהאחוז העליון של האנושות מחזיק בבעלות על מחצית מעושרו של כדור הארץ, בעוד 70 האחוזים התחתונים של האוכלוסיה בגיל העבודה מחזיקים ב-2.7 אחוזים בלבד מההון". ברני סנדרס (צילום: Gage Skidmore, פליקר CC BY-SA 2.0)

מול הציר הימני החדש צריך להציב חזית פרוגרסיבית בינלאומית

מארה"ב ועד למזרח התיכון, מדובר במגמה: תנועות המונהגות על ידי דמגוגים שמנצלים פחדים, דעות קדומות ומצוקות, צוברות כוח. הסנטור ברני סנדרס קורא להקמת תנועה בינלאומית שתציע סדר עולמי חדש ותתנגד לכוחות שמנסים להפריד בינינו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf