בלב אני מקווה שהשחקנים הערבים יבקיעו, ושנבחרת ישראל תפסיד

כילד הייתי אוהד מכבי חיפה ועד היום כשהיא משחקת נגד סכנין, אני מצוי בדילמה רגשית. אין לי שום סימפטיה לנבחרת ישראל, אבל כל שער של שחקן פלסטיני הוא סוג של ניצחון

מאת:
השאירו תגובה
א א א

איך אני מרגיש כששחקן ערבי מבקיע בנבחרת?

אל תגידו לי ״זה לא קשור לפוליטיקה״. הרי הכל אצלנו קשור בפוליטיקה. וכמה שהשדרנים או הפרשנים בערוץ הספורט יתאמצו כדי לא להראות זאת, תאמינו לי שגם מבחינתם זה די ביג דיל שבנבחרת ישראל משחקים כל כך הרבה פלסטינים, או מה שנקרא בישראלית תקנית: ערבים.

בירם כיאל, טאלב טוואטחה ומואנס דאבור, כולם שחקנים מצליחים ומשחקים באירופה, הם באנקר בהרכב הפותח. במשחק של נבחרת ישראל אתמול נגד נבחרת אלבניה במסגרת "ליגת האומות", קיבלנו גם שני חילופים שהכניסו בלם וקשר ערבים: עאיד חבשי ודיא סבע, שגם כבש את השער השני לזכות הנבחרת. המבשל, אגב, היה הקפטן הצ׳רקסי של נבחרת ישראל, ביברס נאתכו. כלומר עם שריקת הסיום, מחצית מתוך עשרת שחקני השדה של הנבחרת שהיו על המגרש היו ערבים. תוסיפו לכך את היותו של הקפטן מוסלמי צ׳רקסי, וקיבלתם רוב מוסלמי בהרכב.

אז איך אני, פלסטיני פעיל ובעל תודעה פוליטית, מרגיש עם זה? למען האמת, הרגשות די מעורבים. וניחשתם נכון, לא קשה לדעת למה.

קפטן נבחרת ישראל, ביברס נאתכו. כל שער הוא ניצחון קטן (Дмитрий Голубович ויקיפדיה CC3.0)

ברקוביץ' כמשל

לפני שיקפצו וימחו כל סניגורי הדו קיום שחושבים שזה מעולה שערבים ויהודים משחקים ביחד במקום להיות אויבים, או ישראלים שחושבים שתקוע לי מקל בישבן ושאני רואה הכל רק בעיניים פוליטיות ושאני בכלל מחבל וכדאי לי ללכת לעזה או לאחת מ-22 המדינות שלא ידעתי שהן שלי, אקדים ואומר שכילד, ממש אהבתי כדורגל. וכמו כמעט כל בני גילי אז, במיוחד כדורגל ישראלי.

אני זוכר איך זה היה להיות אוהד מכבי חיפה אחרי ה-5:0 המפורסם על מכבי ת"א ב-1994. איך קמתי בבוקר, וכל הדרך לבית הספר תכננתי איך אלעג לחבריי בכיתה, אוהדי הצהובים. כמה אהבתי אז את ראובן עטר ואייל ברקוביץ׳. כן כן, ההוא שעכשיו שובר שיאי וולגריות וטמטום ברדיו ובטלוויזיה. יותר מזה, באירופה, הייתי אפילו אוהד אייאקס – הקבוצה שבכל משחק שלה מונפים דגלי ישראל. כבר אז ידעתי שזה מפריע לי, אבל איכשהו זה לא מנע ממני לאהוב את הקבוצה הזו.

אנשים גדלים ומשתנים, ונהיים גם מודעים פוליטית. היום ממרומי גילי, חסר לי שלא אדע להבדיל בין כמה שברקוביץ׳ היה גדול כשחקן וכמה שהוא מאכזב אותי כבנאדם. ובכל זאת, ואת זה יגיד לכם כל אוהד כדורגל ותיק, אהבות ילדות וקבוצות אהודות – זה בחיים לא ישתנה. נותרתי אוהד מכבי חיפה.

מצד שני, הפלסטיני שבי גם אוהד את בני סכנין. יכול להיות שאם לא הייתי ערבי, לא הייתי אוהד אותה כלל. כשחיפה וסכנין משחקות, אני באמת שלא יודע מה להרגיש. במפגשים בין השתיים, מפתיע אותי כל פעם מחדש איך הצביטה בלב כואבת יותר עם כל שער של סכנין, דווקא. זה די מביך אותי האמת.

דילמת הנבחרת

מה שמביא אותנו אל דילמת הנבחרת. למען האמת, כאן העניינים ברורים יותר. הנבחרת משחקת תחת השם "ישראל", ועל חולצות השחקנים מופיע הדגל. משחקים של נבחרות לאומיות אחרות נגדה נותנים לגיטימציה לישראל ומנרמלים את הכיבוש ואת סבלו של העם הפלסטיני. מהסיבה הזו, שמחתי מאוד כשארגנטינה ביטלה את משחק ההכנה שלה נגד ישראל בירושלים לפני המונדיאל האחרון. מהסיבה הזו, התבאסתי ביחד עם חבר אתמול כשצפינו בשער הראשון של ישראל. בשער השני, של דיא סבע, הרגשתי צביטה בלב כי בכל זאת מדובר בערבי שהבקיע לנבחרת ישראל הלאומית, אבל אשקר אם אומר שלא הרגשתי גם גאווה פלסטינית קטנה.

אנחנו חיים פה אתכם מתחת לרדאר. מתהלכים ביניכם, עובדים אתכם – אבל איכשהו לא ממש חברים שלכם ואתם כמעט ולא יודעים כלום עלינו. לנו, ואפילו לשחקני הכדורגל הפלסטינים שלנו, קראתם "ערבים ישראלים". הזהות הלאומית שלנו נוכחת, גם אם היא מהולה במעט ישראליות. היא קיימת ובועטת, גם אם היא מודרת מן המיינסטרים הספורטיבי, בין היתר. וכששחקן ערבי מבקיע, גם אם אתם לא יודעים זאת, מבחינתנו מדובר בשער שהוא "שלנו" – בנבחרת הדמיונית והווירטואלית שלא באמת קיימת ושמשחקת בתוך נבחרת ישראל. לאחר שתסיימו לחשוב על כל בדיחות "הגיס החמישי" שעלו לכם לראש (ואם לא עלו לכם כאלה, אתם כנראה לא מקוראי "שיחה מקומית"), תחשבו עד כמה מדכא זה יכול להיות. הצורך הזה, כל הזמן להמציא קיום דמיוני שלנו, הפלסטינים, בתוך המיינסטרים.

נבחרת פלסטין מייצגת את הגדה ורצועת עזה, וחבל שכך. הייתי רוצה לראות את כל הכישרונות שלנו בשטחי 48' מפסיקים לייצג את ישראל ומייצגים את פלסטין. יודעים מה? הייתי אולי מעדיף ששחקני כדורגל פלסטינים ויהודים ישחקו באותה נבחרת, שלא אכפת לי איך יקראו לה, ובלבד שייגמר כבר הכיבוש. אבל בוקרא בלמישמיש, זה לא הולך לקרות בקרוב.

עד אז, אאחל לנבחרת ישראל רק הפסדים, ובלבד שהשחקנים הערבים יכבשו בכל המשחקים. בשביל ישראלים הם יהיו סתם גולים. לנו, הערבים, הם יהיו ניצחונות.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

סרי נוסייבה: טעיתי, אולי הציונות לא מסוגלת לעשות שלום

עשרות שנים היה סרי נוסייבה מעורב בשיחות עם ישראלים. עכשיו הוא עושה חשבון נפש. ערפאת, וגם אני - אומר נוסייבה - האמנו שדו קיום בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית אפשרי. אני כבר לא בטוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf