בלי עין הרע

אנשים בדרום תוניסיה מאמינים בכוחם של דגים להילחם בעין הרע. אחרי שהפכתי לצייר הדגים של האי ג'רבה, לקחתי את הדגים לייצוגים אחרים של אמנות עכשווית. ומה הקשר לנינט טייב ויאיר גרבוז?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בקיץ של 2006, בנסיעה לבית המשפחה באי ג'רבה שבדרום תוניסיה, ישבתי עם חבר שלי יוסף שבדיוק עמד להתחתן. סבא שלו, הרב בן ציון דעי, היה המוהל שלי ושל כל הקהילה היהודית הקטנה של ג'רבה, ואני קצת קשור למשפחה, בעיקר לאבא שלו, ברכיה. אנחנו גם קרובים רחוקים, כמעט כמו כל תושבי האי. אולי חוץ מההוא הנזיר, שלא מסתפר, לא מתגלח ומסתובב עם צמה עצומה, שר לעצמו שירים בקול עבה.

ישבנו על כמה בקבוקי וויסקי והוא ביקש ממני לצייר דגים מחוץ לבית החדש שלו, נגד עין הרע. עין הרע, יש להבין, אינו מושג ערטילאי שהשאלה לגבי קיומו רלוונטית. כמו כל דבר בחיים, הוא קיים אם אתה שם אותו אצלך בלב או בראש. בדרום תוניסיה, בשונה גם מהבירה טוניס, אנשים מאמינים בכוחם של דגים וביכולת שלהם לחיות עם עיניים פקוחות לחלוטין. אני מאמין בטעם המעולה שלהם וגם לפעמים בעין רעה.

אצלנו במשפחה תמיד אמרו לנו שאבא של סבתא מת בגלל עין רעה. עבר מספיק זמן מאז כדי שאומר שזה בדרך כלל לא מוות כל כך קשה. עין הרע עושים רק למי שיפה, מצליח, התחתן (משום מה) או עשיר מאד. זכית בפרס גדול? בלי עין הרע. נולד ילד? בלי עין הרע. יותר מדי אנשים שמדברים טובות זה קארמה רעה. בגלגולים אחרים זה יכול להיות סוג של קטרוג, כשמדברים טובות על מישהו, יש מי שיחפש מה רע.

אני מתעניין בעיקר במערכת הוויזואלית של האמונה הזו. זו אמונה חיובית, היא באה ממקום טוב למקום טוב עוד יותר. בשווקי הדגים של ג'רבה ובעיקר בעיר הבירה של האי, חומת סוק, הדגים נמכרים בחוטים. יושבים הדייגים הראשיים על קופסאות קרטון מחוזקות, מוקפים בדייגים הזוטרים. האחרונים מגישים להם חוט גדול של עשרים דגי סבארס (דגי חודש מרץ, נהדרים לפחמים) והדייג הראשי צועק, סבארס סבארס. הקהל ממול נותן מחיר עד שהחוט נמכר. וכך הלאה עם בוקשש (גם דג של מרץ, משתמשים בכבד שלו למרק דגים עשיר) ומנאני (סוג של לוקוס).

> איך נדדה השקשוקה מכפרי דרום תוניסיה לתפריטי ארוחות הבוקר בג'נין?

שוק דגים בג'רבה (רפרם חדד)

שוק דגים בג'רבה (רפרם חדד)

הדימוי הזה של מוכרי הדגים עבר למערכת של עין הרע בדרום תוניסיה. מעל מאה שנה הציור הקבוע על בית חדש הוא כף יד, חמש אצבעות, מחזיקה חוט שממנו משתלשלים חמישה דגים. בלי עין הרע. חמסה בחמיס. חמישה בחמש. הגנה כפולה. הצבע של הציור הוא תמיד בצבע טורקיז, בגלל חוק העזר של האי שמכתיב שהצבעים של האי הם טורקיז ולבן. גם הדגל של האי, עוד מתקופת העצמאות שלו, היה מלבן מחולק לשני משולשים, טורקיז ולבן.

מאותו רגע הפכתי להיות צייר הדגים של הקהילה. בפרקטיקה האמנותית שלי אני לא מצייר, אני לפעמים רושם, בדרך כלל מצלם או עובד עם אובייקטים, אבל כדי להסביר מה אתה עושה בחיים, הייתי חייב לומר פנאן (המשמעות העיקרית דווקא למוזיקאי, אך אמן באופן כללי) ואז רשאם, צייר.

דגים תמורת דגים

בסתיו של 2013 התארחתי בתערוכה ב-Halle 14, בתוך מתחם השפינראיי של לייפציג. זו הייתה תערוכה קבוצתית גדולה באוצרות של פרנק מוץ והיא רצה במשך חמישה חודשים. בשיחה עם פרנק לפני התערוכה דברנו על דימוי הדגים והוא שאל האם יהיה אפשרי לצייר את הדגים בפתיחה של התערוכה, כתוספת לדברים בתוך החלל. חשבתי על זה קצת ובקשתי ממנו בתמורה להכין לי דגים, בערב הפתיחה. הוא יבשל לי ואני אצייר לו דגים לשמירה. עשיתי את הטקס הזה כבר בחלל של ארטפורט בדרום תל אביב, וזו הייתה הזדמנות להמשיך ולבסס אותו. מאז, הפרויקט הזה התחיל לצבור תאוצה מחוץ לתוניסיה. בתוניסיה הוא עדיין מקיים את היחסים הרגילים של ציור ששומר מעין רעה ומחוץ לתוניסיה הוא התחיל להתקיים בתוך חללים של אמנות ומאוחר יותר גם במקומות אחרים. ההסכם הפשוט היה כזה, אני מצייר דגים ואני מקבל דגים בתמורה.

> כך עברתי דירה מתל אביב לבית לחם

דגים באירלנד

דגים בצפון אירלנד (רפרם חדד)

בנסיעה של חודש לצפון אירלנד המשכתי את הפרויקט על עוד מספר בתים של דייגים, אסירים לשעבר של ה-IRA ואנשי ים. התארחתי אצלם לארוחת דגים וציירתי דגים לשמירה על חזית הבית שלהם. ציור נוסף נמצא דרך קבע בגלריה לוסי פונטיין במילאנו. בתל אביב וביפו אפשר גם לראות את הדגים כחלק מהנראות הציבורית. ברחוב זבולון, משמאל לביסטרו של יהלומה. על הקיר של אוגנדה בתל אביב, על הקיר של מסעדת עזורה, על הקיר של השאפה ביפו ובעוד מקומות. אנשים שנוסעים לנפוש בצפון אירלנד, באזור החוף של אנטרים, יראו כמה בתים עם ציורי דגים בנסיעה צפונה לכיוון בליקסטל.

זהו פרויקט מתמשך. מעניין אותי מה תוניסאי מבוגר שפוסע ליד אוגנדה בתל אביב חושב מול דימוי שמוכר לו מילדות. מעניין אותי גם הלכלוך הזה של החלל הציבורי באמונה אחת יפה של יהודים בדרום תוניסיה.

לפני כמה שבועות ישבתי אצל בן דוד של אבא שלי. דאני. ישבנו בבית שלו בג'רבה, והוא הוציא את העוד ושאל אותי אם אני מכיר את עלי ריאחי. עכשיו, עלי ריאחי הוא סיפור די מעניין. הוא נפטר בשנות השבעים של המאה הקודמת והיה זמר די חשוב בתוניסיה וגם בצפון אפריקה. הוא היה נוהג להתאפר וללבוש בגדי נשים בפומבי, כשהיה שר את השירים שלו. הוא היה קאנוני גם בקרב האנשים היותר מסורתיים בתוניסיה, אולי בגלל שהוא היה זמר נהדר וגם בגלל הרקע המשפחתי החשוב. אחד הרחובות הראשיים בתוך המדינה של טוניס, קרוי על שם סבו.

לא סתם טרחתי והעליתי את השיר הזה לכאן. השיר הזה שדאני שר לי באותו ערב מדבר בעיקר על עין הרע. דאני שר לי קטע קצר מהשיר, אבל אפשר לשמוע את הגרסה המלאה של עלי ריאחי כאן:

בשנת 1998 אף יצא בול רשמי בתוניסיה, לזכרו של עלי ריאחי.

ציר זמן עם היררכיה

לעתים בתוך הדיון המזרחי-אשכנזי אנשים מסוימים מרימים את אפם בסלידה מזמרת כמו נינט, חצי תוניסאית וחצי מרוקאית שעושה "רוק". מה לה ולרוק, הם מעקמים את האף. ג'ימי הנדריקס לא חשב את אותן מחשבות והחליט לעקור לבית גדול מימדים שנמצא על הכביש בין איסווירה לאגאדיר, במערב מרוקו. הוא ראה באנשי גאנה את ההשראה הגדולה ביותר למוזיקה שלו.

בול הרשמי לזכרו של עלי ריאחי. יצא בשנת 1998.

בול הרשמי לזכרו של עלי ריאחי. יצא בשנת 1998.

במדינות אירופאיות, מלבד קולוניאליזם ברוטאלי, גם זכויות נשים לא היו דבר שבשגרה. בתחילת המאה העשרים השתתפה בנבחרת הסייף של תוניסיה הזמרת היהודית חביבה מסיכה. אום כולת'ום, שהושפעה משירתה של מסיכה, זכתה לכבוד גדול יותר אף ממבשר הלאומיות המצרית, נאצר. יחד עם זאת, זו אינה תחרות שנושאה המדינה או האזור הכי מתקדם.

עבורי, אם אני חוזר לדימוי של עין הרע, הדבר הזה מרמז בעיקר על עושר ויזואלי שהוא בעיני פרמטר הרבה יותר חשוב מ"קידמה" שבדרך כלל נמדדת ומדורגת על ידי אנשים מאד מסוימים. היה מוזר לשמוע דוקא את גרבוז, איש אמנות מהמדרשה, מבכר רציונליות על אמונות תפילות, כוכבים ומזלות. כל משמעותו של ציור ומעשה אמנות, בעיקר עכשווית, היא בדיוק כך, סימנים ומסומנים, סוג של אמונה שאינה מוחשית, אלא כזו הניזונה מתפיסה רומנטית ולא רציונלית.

ואגב קידמה, במדינת ישראל יש קידמה חקלאית שברובה גורמת לירקות להיות מהונדסים גנטית. זו קידמה עבור אנשים מאד מסוימים. קידמה מניחה ציר של זמן עם היררכיה, עושר ויזואלי ותרבותי מניח ציר של זמן שכולו ציר וכולו זמן ודימוי.

> כך נסענו לסיני בחופשת פסח וחזרנו כדי לספר

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הפגנת בנות ובני נוער נגד אסון האקלים, תל אביב, 20.9.19 (חגי מטר)

הפגנת בנות ובני נוער נגד אסון האקלים, תל אביב, 20.9.19 (חגי מטר)

מליוני מפגינים ביום בינלאומי נגד אסון האקלים: הפגנות תלמידים גם בישראל

אלפי הפגנות עם מליוני משתתפים צפויות להתקיים עד סוף היום ברחבי העולם. בישראל התרכזה המחאה נגד אסון האקלים בהפגנות של מאות בנות ובני נוער, שמקווים שהממשלה החדשה תפעל בנושא. "היערות נשרפים ואתם מהססים", קראו המפגינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf