במאהל מוכה הזבובים בח'אן יונס, אנחנו היינו גולית

לנו, חיילי מילואים בראשית האינתפיאדה ברצועת עזה, לא רק התקוממות עממית נראתה בלתי אפשרית. פלסטינים לא נראה לנו כדבר אפשרי. מבחינתנו זה היה משחק. מבחינת הפלסטינים - ממש לא. זה מה ש"נאילה והאינתיפאדה" שב ולימד אותי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הסרט "נאילה והאינתיפאדה", המוצג לצפייה חופשית באתר שיחה מקומית, עוקב אחר פעילותן של מספר נשים פלסטיניות בתקופת האינתיפאדה הראשונה. הייתי שם, כחייל מילואים בפלוגת ח'אן יונס, בחורף 1988, כחודשיים לאחר פרוץ האינתיפאדה, כשאיש עוד לא הבין מה באמת קורה לנגדנו. כאשר צפיתי בסרט, נזכרתי במצב הרגשי המוזר שבו היינו אני וחבריי: מצד אחד ביצענו את תפקידנו (השולי צריך לומר) כחיילי הצבא, ובה בעת הזדהינו הזדהות של ממש עם הפלסטינים (שאז עוד קראנו להם "ערבים"). אני רוצה לספר לכם למה.

לפני כן צריך לזכור: אנחנו היינו חיילי כיבוש, והקורבן האמיתי בסיפור היו הפלסטינים. אנחנו היינו בעלי השריון והנשק, והם היו אזרחים ואבן בידם. גם מי שחשב אז שרצועת עזה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל (אני זוכר ביקור מרגש בבית הכנסת העתיק של עזה), מי שחשב שהם התחילו, שאנחנו צודקים, שידינו מושטת לשלום וכיוצא באלה, לא יכול היה להתכחש לעובדה שחיו שם בני אדם משוללי זכויות, תחת משטר צבאי של מדינת ישראל. כל הנהי שלנו כחיילי מילואים על המצב הלא הוגן שלתוכו נקלענו (כפי שמיד אספר), מתגמד כאשר זוכרים את התמונה הגדולה.

הייתי מפקד טנק בגדוד טנקים. את שירות הסדיר שלי העברתי בהכנות למלחמה הקודמת, מלחמת יום הכיפורים, בתרגול מסעות ענק של מאות טנקים שועטים במרחבים הפתוחים של צפון סיני. טנקים מצריים נמוכי צריח וחוליות טילי כתף נגד טנקים היו האויב המר שהעסיק אותנו. רצועת עזה היתה עבורנו כביש ארוך, שצריך לעבור אותו בנמנום, בדרך אל החזית האמיתית: הגנה על מעברי ההרים בצפון מערב סיני, שהיו מחסום אחרון בין תעלת סואץ לבין ההורים בתל אביב. אני לא כותב את זה בציניות. האמנו בזה אמונה שלמה.

אחר כך סאדאת הופיע בפתח המטוס, האויב שלנו התפוגג, ואת שנות המילואים הראשונות שלנו העברנו בסבבה, משוטטים ללא מטרה לאורך הגבולות השוממים, עם מצרים ועם ירדן. בחורף רדפנו אחרי שיטפונות, ובקיץ למדנו מהגששים כיצד מצפינים נתחי עוף בתוך ערימות של חול וגחלים כדי ליהנות מארוחת מלכים בסוף הסיור.

מפגינים פלסטינים ברצועת עזה באינתיפאדה הראשונה. אנחנו, החיילים, היינו בעדם (צילום: נתי הרניק, אוסף התמונות הלאומי)

מפגינים פלסטינים ברצועת עזה באינתיפאדה הראשונה. אנחנו, החיילים, היינו בעדם (צילום: נתי הרניק, אוסף התמונות הלאומי)

לא יכולים להכניס לעזה חיילים סדירים

ואז קראו לנו לחודש מילואים בח'אן יונס. רמת חיילות הפרט שלנו היתה נמוכה להחריד. כטנקיסטים גאים לא ייחסנו חשיבות רבה לנשק האישי, וגם לא לתרגולות של הליכה, ריצה או כל תנועה אחרת שאינה "נהג, תניע". בשיחת הפתיחה פגשנו בקצין שהיה מספיק חכם כדי להתייחס לזה. "אנחנו לא יכולים להכניס לשם חיילים סדירים", הוא אמר בציטוט מזיכרוני, "משום שהם ילדים, ותגובותיהם רק מחריפות את העימותים". התברר שהבגרות היחסית שלנו, ושיקול הדעת שנפעיל בהתנהגות מול אוכלוסייה אזרחית, היו מצרך חשוב. אני זוכר היטב שאכן הרשנו לעצמנו להפעיל את שיקול הדעת.

לתושבי ח'אן יונס באותם חודשים היה סדר יום ברור: בבוקר הרחובות היו שוקקים מסחר אזרחי רגיל, שנראה בדיוק כמו יום שכיח ברחוב אלנבי בתל אביב. אחר הצהריים היו מתאספים המונים, אני מתכוון עשרות ומאות אלפים, מכל גיל ומין, להפגנות מחאה בצמתים המרכזיים של העיר, ובלילה הם היו תולים דגלי פלסטין על חוטי החשמל ומרססים כתובות, שלא ידענו לקרוא, על קירות הבתים. סדר היום שלנו הותאם לזה שלהם: בבוקר שכבנו חסרי מעש במאהל זבובים שהיה ממוקם ממערב לעיר, אחר הצהריים נדרשנו לסייר ברחובות העיר לשמור על הסדר, ובלילה הוצאנו תושבים מבתיהם, והעסקנו אותם בניקוי העיר: הורדת הדגלים, וכיסוי כתובות הגרפיטי בסיד לבן.

כל צד ידע את תפקידו במשחק, וכמבוגרים שנקראו להפעיל שיקול דעת, התייחסנו לזה ממש כך. הסכנה היחידה, מנקודת המבט שלנו, הייתה בסיורי העיר בשעות אחר הצהריים. בשביל מה לנסוע בקומנדקר גלגלים (נ.נ.) פתוח ישר לתוך ההמון? אף אחד לא ידע להסביר את זה. מהר מאוד הגענו להבנה כי לכל "אירוע" (במושגים של אז) נדרשים שלושה תנאי יסוד: ערבי, אבן וחייל. אם אחד מהם חסר, ממילא לא יהיה אירוע. הבנו גם שערבים יש הרבה מאוד, אבנים (שברי בלוקים) יש בלי סוף, ולכן הדבר היחיד שנמצא בשליטתנו הוא עצם הנוכחות שלנו.

לנוכח הבנה זאת, ומכיוון שהמטרה הכללית הייתה לשמור על השקט בשיקול דעת, החנינו את ה-נ.נ. שלנו למרגלות הדיונה הגדולה שהפרידה בין מחנה האוהלים שלנו לבין מחנה הפליטים ח'אן יונס. כך היינו נסתרים מעיני המפקדים שלנו, כמו גם מעיניהם של הערבים, והשקט אכן נשמר בגזרה.

ובכל זאת נקראנו מפעם לפעם לנקודה זאת או אחרת בעיר על מנת להתמודד עם איום הפגנות האלפים. כדי להגן על עצמנו מפני האבנים הנזרקות, פירקנו את ארגזי הירקות מהמטבח, וקשרנו את רשת הפלסטיק שבתחתית הארגז על הנ.נ. סביב סביב. רס"ר המטבח כעס נורא והעביר תלונה חריפה למ"פ המפקדה. היה קשה להסביר להם כיצד הפכו ארגזי הירקות לפריט ציוד מבצעי בעל ערך.

בישראל (כך קראנו לעורף, זכר לתקופת השירות בסיני) לא ידעו דבר על מה שקורה בשטחים (כך קראנו לשדה המלחמה הקטנה שלנו). בעולם התקשורת של אז, ידע הועבר באמצעות מהדורות החדשות ברדיו. על הפגנות הענק לא דיווחו שם, ורק פעם אחת (שנה מאוחר יותר, כך נדמה לי) "הצלחנו" להיכנס לשולי אחת המהדורות. לילה אחד נכנסו שני נערים ערבים למחנה שלנו. אנחנו ישנו היטב, וכנראה שגם השומר התורן. אפשר שהם בעצמם נבהלו מההצלחה הבלתי צפויה, ומיד החלו לברוח. מישהו משלנו היה בכל זאת ער, הבחין בהם, והחל לצעוק. המהומה במחנה הייתה גדולה, ובסופה יצאה משלחת חיילים בלתי מאומנים לרדוף אחרי שני ילדים, שכבר מזמן נעלמו בלילה השחור.

בדיווח של "כתבנו הצבאי" ברדיו נמסר על חוליית מחבלים שחוסלה בח'אן יונס. זה בערך מה שידעו בישראל על האינתיפאדה הראשונה. למחרת זכינו לביקור של האלוף, שנחת לתוך המחנה שלנו במסוק, קיבל תדרוך מבצעי קצר, ונעלם חזרה בשמיים. מי ששילמו את המחיר, לרגל ביקור הגנרל, היו כמובן הערבים, שכן באותו יום הוכרז עוצר כללי ברחבי העיר. אחרי הכול מדובר באלוף בצה"ל, אז ראוי שהשקט יישמר במהלך ביקורו.

נינג'ות ושלושה גלגלים מפונצ'רים

מקום המסתור שלנו בדיונה הגדולה התגלה במהלך הימים לכמה מהילדים במחנה הפליטים, והם פיזרו בו נינג'ות: ריתוך חכם של משולש חודי ברזל, כך שלא משנה כיצד הוא מונח על הקרקע, תמיד יש חוד המופנה כלפי מעלה, וגורם לתקר (פנצ'ר) בגלגל. תוך דקות נעצרנו משוללי יכולת תנועה עם שלושה גלגלים מפונצ'רים. תחילה זה היה נחמד, שכן הפעם נמנע מאיתנו להיכנס לעיר ברשות. אבל בהמשך התברר שסדנת הרכב לא עומדת בקצב תיקון הגלגלים, ואין בכל רצועת עזה גלגלים תקינים לספק לנו. עם רדת החושך היינו עייפים, רעבים ובעיקר מפוחדים מאוד. לדיונת המחבוא שלנו כבר לא חזרנו.

אנחנו התייחסנו למה שקורה יותר (אני קצת מתבייש להודות) כמשחק הישרדות בתנועת נוער: מה אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע מהם להתעמת איתנו.

גורל דומה היה לנקודות התצפית. מישהו בפיקוד העליון הגה רעיון שכדי לשמור על השקט, ראוי להראות נוכחות ולפזר חיילים ברחבי העיר. בכל תצפית כזו היו שלושה חיילים, והם התמקמו על אחד מגגות העיר, למשך יום שלם – משחר ועד שקיעה. מגג הבניין יכולנו להעביר מידע עדכני על יום המסחר הרגיל ברחובות, כמו גם על הפרות הסדר שהתעוררו בכל פעם שכלי רכב של צה"ל או משמר הגבול חצה את העיר. תצפית מיותרת שכזו הייתה גם על גג בית החולים של ח'אן יונס. יום אחד התלהטו המהומות, ופצועים והרוגים פלסטינים הובהלו לבית החולים. האווירה בבניין הייתה קשה, ושלושת חיילי התצפית החלו לחשוש לחייהם. בכוחות מתוגברים השתלטנו על אחד מחדרי המדרגות של הבניין הגדול, וחילצנו את חברינו ללא פגע. מן היגיון שכזה, שעלינו להיכנס בתוכם כדי להראות להם, ואחר כך להפעיל כוח רב כדי לחלץ את עצמינו מהמהומה שאנחנו יצרנו.

את זה, כאמור, הבנו גם אז. מה שלא הבנו כלל, זה שאנחנו צבא כובש המשליט מרותו על אזרחים באמצעות כוח, התעמרות ופגיעה בזכויות האדם. ירי היה נדיר, לפחות בחודשי האינתיפאדה הראשונים, והוא היה שמור ללוחמי משמר הגבול בלבד. זה לא יעמוד לנו במשפט ההיסטוריה, את זה אני יודע כיום. אנחנו התייחסנו למה שקורה יותר (אני קצת מתבייש להודות) כמשחק הישרדות בתנועת נוער: מה אנחנו יכולים לעשות כדי למנוע מהם להתעמת איתנו.

התקוממות עממית של פלסטינים לא נתפסה אז כמשהו אפשרי. יותר מזה: פלסטינים לא נתפסו אז כדבר אפשרי. זה לא במקרה שגולדה אמרה שאין דבר כזה. "אויב" לא היה לנו אז בדרום הארץ, כי היחידים שהיו ראויים לתואר הזה חתמו איתנו על הסכם שלום, ומאז נסענו כבר כמה פעמים באוטובוס היומי שחיבר בין תל אביב לקהיר, עדות לתיירות העממית השופעת. ההלם בצד שלנו לנוכח קיומו של אויב חדש היה גדול, ומי שלא שיקר לעצמו כאילו מדובר במשחק שני דגלים, סופו שנשבר פסיכולוגית וביקש להשתחרר. לחיילי מילואים זה לא כל כך מסובך, ורבים עשו זאת.

ובזה חשיבותו של הסרט "נאילה והאינתיפאדה". הוא מציג את נקודת המבט של הצד הפלסטיני – מי שעבורם זה לא היה משחק, ולא משהו שאפשר להתחמק או להשתחרר ממנו. אלה שהראו שבכוחות קטנים ודלים, אבל עם עוצמה רוחנית ואמונה בצדקת הדרך, אפשר לעמוד גם מול צבאות שריון ונשק. אלה ששיחזרו את מעשה דוד, והציבו בפנינו מראה שאין בהירה ממנה: אנחנו פרעה, אנחנו גולית, אנחנו נבוכדנצר, אנחנו המן, אנחנו אנטיוכוס – ולכן, במוקדם או במאוחר, אנחנו נפסיד.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אלימות משטרתית נגד מפגינים חרדים. הפגנת הפלג הירושלמי בבני ברק. 10 בדצמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אלימות משטרתית נגד מפגינים חרדים. הפגנת הפלג הירושלמי בבני ברק. 10 בדצמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

צפו: שוטר תופס באלימות במפשעה של מפגין חרדי

בתיעוד מהפגנת "הפלג הירושלמי" נגד מעצר עריק, נראה שוטר תופס בכוונה במפשעה של מפגין שהוא מנסה לעצור. בסרטון נוסף נראית חבורת שוטרים רכובים על אופנועים נוסעת לעבר המפגינים במהירות כדי לפזר אותם מהכביש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf