"במחנה הפליטים בלאטה אין ילד שלא סובל מבעיה נפשית"

מרכז יאפא, המבנה הקהילתי המרכזי במחנה בלאטה, עומד בפני סכנת סגירה. בצל טראומת החיים תחת הכיבוש והצפיפות הבלתי נסבלת, ילדי מחנה הפליטים הגדול בגדה עומדים לאבד את המקלט שמגן עליהם מפני הגורל שמחכה להם בסמטאות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הדלת נפתחת, ולהפתעתי מי שדפק בנימוס הוא ילד בן שש או שבע. "אפשר להירשם לקראטה, עמו (דוד)"?

"כן, תבוא בשבת. יהיה מדריך", עונה לו איברהים ג'מאל. הילד ממשיך ושואל אם הוא צריך להביא משהו. "כמו תמיד חביבי, כלום".

הפגישה עם אברהים ג,מאל, 34, אחד מעובדי המרכז התרבותי יאפא (״יפו״ בערבית) במחנה הפליטים בלאטה שבשכם, מתנהלת באווירה כואבת, גם אם ג'מאל מנסה להיראות אופטימי.

המרכז, שהוא למעשה המבנה הקהילתי המרכזי והגדול ביותר במחנה הפליטים, עומד בפני סכנת סגירה. בשיאו, המרכז נתן בית לכאלף ילדים ובני נוער במגוון פעילויות ותוכניות. עם תחילת השנה ירד מספר העובדים במרכז יאפא מ-25 ל-17, כאשר גם מספר זה עלול לרדת לשמונה בלבד בחודש מאי, עת יחדל המממן המרכזי של המרכז לתמוך בהם. כל העובדים הינם תושבי בלאטה. ב"יאפא" מתכננים לשמור את הצוות שמפעיל את המרכז לתמיכה נפשית, שהוא חלק מהמרכז הקהילתי.

איברהים ג'מאל (משמאל) עם אחד הילדים במרכז (רמי יונס)

המרכז התרבותי יאפא הוקם על ידי פעילי התנגדות מקומיים בשנת 1996, כסוג של יוזמה מקומית כדי "לשמור על זכות השיבה", לדברי ג'מאל. מימון הפעילות שלו מגיע בעיקר מקרן גרמנית ממשלתית, הפרלמנט הדני והאיחוד האירופי, שמממן יוזמות ופרויקטים במרכז.

כעת, הקרן הגרמנית התומכת ביוזמות תרבותיות לשלום אזרחי והפחתת אלימות (GIZ), הודיעה שאין ביכולתה להמשיך ולתמוך במרכז. תקנון הקרן, הנגזר מחוקי ממשלת גרמניה, מונע ממנה לתמוך מעל לתשע שנים בפרויקט מסוים.

במרכז מסרבים לקבל כסף אמריקאי דרך ה-USAID כי לטענתם "האמריקאים רק מציבים תנאים, וזה לא בטוח לעבוד איתם". ג'מאל מתייחס לסעיף "התנגדות לטרור" אותו דורשת קרן התמיכה האמריקאית הבינלאומית. הסכנה בסעיף, מבחינת המרכז, היא שכל הרוג במחנה שיכול להיות קשור למרכז יאפא עלול להיות מואשם על ידי הצבא הישראלי ב"טרור", גם אם לא עשה דבר. בבלאטה יודעים שבמקרה כזה האמריקאים יאמינו לישראל ויקחו מהם את המימון. "רק אתמול בלילה הצבא היה במחנה. תאר לעצמך שהיו הורגים צעיר שהיה משתתף בפעילויות אצלנו. אז האמריקאים היו הופכים אותנו ל'תומכי טרור'. לא תודה".

"פעם היינו עושים לפחות שבעה מחנות קיץ בעונה", אומר ג'מאל. "בקיץ שעבר הצלחנו לקיים שלושה בלבד. אני לא יכול לקבל פה יותר מ-300 ילדים מהמחנה עכשיו. הדלת שלנו תמיד פתוחה, אבל אני לא יכול לצפות מעובדים שלא מקבלים כסף שימשיכו להגיע".

הנא (שם בדוי), היא אחת העובדים עליהם מדבר ג'מאל. היא מתגוררת במחנה עם אחותה החולה במחלת עיניים, ובעלה, שעבר שבץ לפני 13 שנה ולא מסוגל לעבוד. לזוג חמישה ילדים, הבכורה סיימה תיכון בהצטיינות והחלה בלימודי סיעוד במכללת "אבן סינא" בשכם. הנא לקחה אליה את משפחתה של אחותה, שלא הצליחה לפרנס את עצמה, לפני שהפסיקה לקבל משכורת ממרכז יאפא. היא עדיין מגיעה כל יום למרכז. "כל מרכזי המחנה האחרים סגורים – המרכז לנשים, מרכז המוגבלים פיזית למשל. אבל אני ממשיכה להגיע כי חשוב לי להראות שמרכז יאפא תמיד יישאר פתוח".

"סליחה על השאלה", אני אומר לשניהם לאחר שהנא נכנסה לשבת איתנו בחדר. "אבל מה המשכורת הממוצעת פה בכלל?"

"המנהל שלנו מקבל 4,500 ש"ח בחודש", עונה ג'מאל. "אז תחשוב לבד".

"1,500 ש"ח", עונה הנא בכאב. היא מסבירה לי שיביך אותה אם אכתוב את שמה כשאתאר את מצבה ולכן היא מעדיפה שאתן לה שם בדוי. הסברתי לה שבכל מקרה במחנה יודעים מיהי ומי העובדים במרכז התרבותי. "אז מה? הרי במחנה יש הרבה כמוני, אז כולנו יודעים על כולנו. אבל אנשים מחוץ למחנה לא ידעו אלא אם תגלה את השם".

נבוך, אני שואל את הנא כיצד היא מצליחה לתמוך במשפחת אחותה ובאחייניתה הסטודנטית.
"הלוואות ועזרה מהקהילה", היא עונה.

זו לא הפעם הראשונה בה אני פוגש את הנא וג'מאל. צילמתי בעבר סרט במחנה הפליטים, ושניהם ניסו לעזור להפקה. ג'מאל הוא בחור מחויך מטבעו למרות סיפור חייו (אליו נגיע בהמשך). גם הנא הייתה אישה חייכנית וחיובית, אלא שהיום אני לא מצליח לזהות שום שמחת חיים.

ממשיכים להגיע למרכז יום יום. ילדים באימון דבקה במרכז יאפא בבלאטה (רמי יונס)

ממשיכים להגיע למרכז יום יום. ילדים באימון דבקה במרכז יאפא בבלאטה (רמי יונס)

הנא יוצאת מהחדר ועולה אל קבוצת ילדים שביקשו ממנה לפתוח את דלת האולם המרכזי בשביל אימון הדבקה. אני ממשיך את השיחה עם ג'מאל תוך מחשבה קודרת ומטרידה שאם כל כך קשה לשכירה במרכז, אני מפחד לחשוב על הילדים שלא יהיה להם היכן להסתובב לאחר בית הספר או כדי לברוח מהצפיפות הנוראית בבתיהם.

מחנה הפליטים בלאטה, הסמוך לשכם ולמחנה פליטים אחר, עסכר, הוא מחנה הפליטים הצפוף בגדה. ליתר דיוק, הוא אחד מהמקומות הצפופים בעולם. עם אוכלוסיה של מעל 30 אלף תושבים, הדחוסים אחד מעל השני (וליד השני) בפחות מרבע קילומטר רבוע. מחנה הפליטים מאכלס ברובו פליטים מ- 48', כאשר רובם מיפו (ומכאן שמו של מרכז התרבות), רמלה ולוד.

הוא הוקם ב-1950 על ידי אונר"א (סוכנות הסיוע לפליטים פלסטינים של האו"ם) ונחשב לאחד ממעוזי ההתנגדות הפלסטינית, במיוחד בשתי האינתיפאדות. לפי הרישומים במרכז התרבות יאפא, ורישומים של משרד הבריאות הפלסטיני, המחנה שכל כבר מעל ל-200 מבניו ובנותיו. בעבר הוא היה מזוהה יותר עם פת"ח, אך כיום מדברים על פעילי התנגדות עצמאיים או אפילו "כנופיות" חמושות הפועלות בו ומנסות להשתלט עליו.

אחד המקומות הצפופים בעולם. סמטה במחנה הפליטים בלאטה (רמי יונס)

"הייתי בן 11 שהוקם המרכז. היום, מי שהקים את המרכז או בכלא הישראלי או מתחת לאדמה". ג'מאל מביא כדוגמה את אחד המייסדים, נאסר עוויסי, פעיל התנגדות ידוע שהנהיג את ההתנגדות בשכם בחסות התנזים בימי האינתיפאדה השנייה ונשפט ל-14 מאסרי עולם מצטברים ב-2002.

"המטרות שלנו שונות מאוד היום וחשוב שתכתוב את זה", ג'מאל מבקש להדגיש. "כבר אז הקמנו את המרכז גם כדי שיהיה לילדי המחנה איפה להיות, אבל היום המטרה שלנו היא התנגדות תרבותית בלבד לכיבוש, וגם כדי לספק שירותים קהילתיים למחנה. אנחנו לא רוצים שילדי המחנה יעברו את מה שאנחנו עברנו עם הצבא או איך שהסתובבנו בחוץ בלי לעשות כלום".

אביו של ג'מאל הוא מאזור חיפה, ואמו מהכפר טנטורה (חוף דור). "בגיל חמש, באינתיפאדה הראשונה, אני זוכר את הצבא נכנס הביתה ומכה את אימא שלי מולי, בגלל שהגנה על אחיי או על ילדי המחנה", ג'מאל אומר. "אחי נפצע מירי בראשו באיתיפאדה הראשונה, ואחי השני סובל מפגיעה עצבית בגלל גז שהצבא ריסס עליו ועל חבריו בזמן משחק כדורגל. לאחר שהתחתן הוא גם נפגע מפגיעת פגז באינתיפאדה השנייה.

"גם אני נפצעתי באינתיפאדה הזאת. הייתי בן 16 והצבא נכנס אלינו אחרי הפיצוץ בנתניה (מלון פארק. ר.י), למרות שמי שעשה את הפעולה בנתניה לא מהמחנה בכלל. הייתה קבוצה של ילדים שזרקה אבנים מרחוק על הטנקים. אז נורה פגז מאחד מהם לעברי. עמדו לידי עוד שלושה ילדים. שניים מאיתנו נהרגו מהפגז ושניים נפצעו. הייתי שבועיים בטיפול נמרץ".

אחד ההרוגים היה חברו הטוב של אחיו, מה ששכנע אותו להצטרף להתנגדות. הוא נשפט ב-2004 לעשר שנות מאסר בישראל. ג'מאל מתאר בכאב כיצד אביו נפטר ב-2006 ואחיו חסר לו בהלוויה.

רוצה מציאות אחרת לילדים במחנה. איברהים ג'מאל (רמי יונס)

אני עולה לגג המרכז כדי לראות את בלאטה מלמעלה. אני פוגש על הגג את אדריאן ופרידה, שני סטודנטים לעבודה סוציאלית מאוניברסיטת ליליהאמר בנורווגיה, המתנדבים במחנה.

"רצינו להגיע למחנה הכי גדול בגדה ולא מלחיץ אותי שיש פה בלגאן עם הצבא לפעמים", אומר אדריאן על הבחירה בבלאטה. "כשאתה שומע יריות של הצבא הישראלי במחנה, אתה מבין את המושג 'אגרסיה מוצדקת' (Justified Aggression). הרי זה טבע האדם להתנגד לכיבוש. אני פה כדי לראות את זה ולנסות לעזור למי שמקופח פה".

שניהם מנסים להקים קבוצות דיון של נשים ולעבוד עם ילדים. אני שואל אותם אם יש משהו מיוחד שמאפיין את ילדי המחנה. "אלימות!" שניהם עונים ביחד. "יש כאן אלימות מנורמלת שבחיים לא ראיתי", ממשיכה פרידה. "זה עצוב. כואב לראות ילדים משחקים אחד עם השני באלימות במחנה, גם אם אנחנו מבינים למה הם מתנהגים ככה".

"ויש גם את מקרי ההתאבדות, כך אני קורא להם, על המחסום. יש אצלנו עשרות צעירים שהלכו למחסום לתקוף חיילים כי או שהם באמת רוצים להתאבד או בגלל שהם רוצים שישימו אותם בכלא. ראיתי כבר כמה שאמרו לי שהם מעדיפים את חיי הכלא בישראל מאשר החיים במחנה"

השיחה עם שני המתנדבים גולשת אל הגורמים לאלימות: על המתח התמידי בו נמצאים התושבים בגלל הצבא, העוני והצפיפות הבלתי נתפסת. כל דפוסי ההתנהגות בכל הגילאים הופכים לאלימים, ואצל ילדים זה בולט במיוחד. גם כשהם משחקים אחד עם השני.

אני מסתכל מהגג על בית הספר של אונר"א, הצמוד למרכז יאפא. בגלל הקיצוץ האמריקאי לסוכנות התמיכה בפליטים, כל הכיתות בבית הספר במחנה אוחדו וחצי מסגל ההוראה פוטר. כיום, יש בכל כיתה שאכלסה בעבר 30 תלמידים (בחדרים קטנים) בין 50 ל-60 ילדים בכיתה, עם מורה אחת.

קבוצת ילדים בדיוק מתחילה אימון דבקה עם המדריך שלהם, אבו אל-רוז. לאחר הריקוד, אני שואל את הילדים מהיכן הם. "יפו!", עונים מרביתם. כשאני שואל מאיפה השאר, הם עונים "לוד".

"אה יופי", אני מגיב. "אין פה אף אחד מרמלה אה? בגלל זה אתם שמחים". הילדים צוחקים. כאילו כדי להמחיש את הזיקה לאדמות 48', גם במרחק 67 קילומטר מלוד וממרחק דורות, בדיחות לודאיות על רמלאים עדיין חיות ונושמות, כמיטב המסורת הפלסטינית.

הילדים מתייחסים אל המדריך, אבו אל-רוז, כאל אביהם השני. למרות הדיבורים על אלימות בין ילדים שהנורווגים דיברו עליה, ניכרים יחסים חמים ואוהבים בין כל הילדים.

"זה האפקט של המרכז", מסביר לי ג'מאל.

אין ילדה במחנה שלא סובל מבעיה נפשית. מנהל היחידה לתמיכה נפשית של מרכז יאפא במחנה בלאטה, רמי גיעארים (רמי יונס)

רמי ג'עארים (33) הוא מנהל היחידה לתמיכה נפשית שמפעיל המרכז. ביחידה פועלים שמונה מדריכים ועובדים סוציאליים. אין רופאים או פסיכולוגים. היחידה פעילה בעיקר דרך תוכניות בבתי ספר, אותה מממנים ארגונים ממשלתיים אירופאיים (לרוב האיחוד האירופי). מאחר ואת התמיכה שלהם הם מקבלים בנפרד, כרגע אין סכנה שהיחידה תיסגר. אני מבקש לשמוע ממנו ממה סובלים תושבי המחנה.

"כמו כל מחנה, גם אצלנו יש בעיות. אלא שהיותנו המחנה הכי גדול בגדה, יוצרת בעיות יחודיות לנו", הוא עונה. "לאחרונה אנחנו סובלים גם מבעיות בין החמושים במחנה לבין כוחות הביטחון של הרשות. כמובן שהאשם המרכזי הוא הכיבוש, אם צעירים אצלנו לא היו חסרי תעסוקה הם לא היו מתנהגים כמו חברי כנופיה.

"אצלנו ביחידה יש מומחים לבעיות בלימודים, מומחית לבעיות בדיבור ועוד עובדים סוציאליים. אין אצלנו ילד במחנה שלא סובל מבעיה נפשית. פשוט אין. הסימפטום הוא גילויי אלימות. הרבה ילדים סובלים מבעיות של השתנה בלילה או חרדה תמידית – אלה המקרים השכיחים ביותר. הרי אם למבוגרים במחנה יש בעיות נפשיות, נראה לך שלילדים יהיה קל יותר?"

ג'עארים מציין שבמרכז יאפא וגם בחלק גדול מהתוכניות שהוא מפעיל ביחידה, מספר הבנות או הצעירות רב יותר ממספר הבנים. "זה דבר טוב, נכון"? אני שואל.

"לא", הוא עונה. "אי אפשר להסתיר שום דבר במחנה בגלל היעדר פרטיות. אנחנו רואים בנים שכן מצליחים להוציא אנרגיה דרך משחקים, גם אם אלימים, ברחוב. אין מגרשי משחקים וחוץ מהמרכז הקהילתי פה אין להם לאן ללכת. אז לאן בנות ילכו? העובדה שהן כאן אצלנו מעידה על המצוקה הגדולה שלהן – באמת שאין להן לאן ללכת.

"ויש גם את מקרי ההתאבדות, כך אני קורא להם, על המחסום. יש אצלנו עשרות צעירים שהלכו למחסום לתקוף חיילים כי או שהם באמת רוצים להתאבד או בגלל שהם רוצים שישימו אותם בכלא. ראיתי כבר כמה שאמרו לי שהם מעדיפים את חיי הכלא בישראל מאשר החיים במחנה".

לאחר הפגישה עם ג'עארים, איברהים ג'מאל ואני ממשיכים לסיור קטן במחנה. בשונה מהמחנה הסמוך, עסכר, בבלאטה אכן מרגישים את המתח התמידי באוויר. כל הילדים ברחובות. תוך כדי הליכה עם ג'מאל, אנחנו עוברים ליד קבוצת ילדים. אחד מהם זורק אבן קטנה שפוגעת לי בכתף.

האינסטינקט הראשון שלי היה להתעצבן, אלא שאחרי שהסתובבתי וראיתי את הילדים צוחקים, הבנתי שפשוט קיבלתי המחשה למה שרמי ג'עארים והמתנדבים הנורווגים דיברו עליו: זה היה רק ניסיון משחק של הילדים, גם אם אלים ולא נעים. ג'מאל מחייך במבוכה ואומר לי, בטרם עזיבתי, מה החזון שלו לילדי המחנה.

"אני חייתי פה באינתיפאדה השנייה", הוא אומר בכאב. "בני גילי עברו פה טראומה שתישאר איתנו לכל החיים. אני לא רוצה שאלפי ילדי המחנה יעברו את זה גם. אנחנו רוצים לחלום על מציאות אחרת בה ילדינו יחיו פה, וזה יהיה להם מקום שבו הם יהיו בטוחים. בסופו של דבר, למרות הכל, אנחנו מאמינים בזכות השיבה ומחנכים אותם לחזרה, אבל היום אנחנו גם מסבירים להם שאנחנו רוצים לחיות בשלום גם עם יהודים. אנחנו מוכנים לשים את הכל מאחור".

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית, 9 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במסיבת עיתונאים בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית, 9 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

נתניהו הימר על ציר הרשע העולמי. מה יקרה לישראל אחרי שיילך?

מה יהיה מעמדה הבינלאומי של ישראל אחרי שנתניהו יירד מהבמה? לא בטוח שיורשו יצליח לשקם את הקרע שנפער עם יהודי ארה"ב בשנים האחרונות. וגם ביחסים עם ציר הרשע של מנהיגי הימין החדש לא צפוי להשתנות הרבה, חוץ אולי מהסגנון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf