במקום חוק הלאום – חוק הלאוּמַיִים

חוק הלאום מבטא יותר מכל את תסכול הימין מכישלון פרוייקט הייהוד של המרחב הישראלי. הזהות הפלסטינית, גם אם מופלית, חיה וקיימת יותר מתמיד. גם הזהות הלאומית היהודית. פתרון ריאלי חייב להכיר בשתיהן

א א א

ההתנגדות החריפה והמוצדקת לחלוטין לחוק הלאום הנפסד אסור שתעוור את עינינו: הפרקטיקות שהחוק הזה מבקש לקדם ולמסד נוכחות איתנו מאז ימיה הראשונים של מדינת ישראל. מדינה, ראוי להזכיר, שבמגילת העצמאות שלה לא מוזכרת המלה דמוקרטיה, אבל המונח "מדינה יהודית", כהגדרה למדינה שזה עתה תצא לאוויר לעולם, מופיע פעמיים.

אני לא מדבר על חוקים מפורשים כמו חוק השבות, שיש בו אפליה ברורה לטובת יהודים. דווקא האפליה הזו אינה יוצאת דופן. לגרמניה המערבית, לדוגמה, היה חוק דומה שנתן עדיפות בקבלת אזרחות לגרמנים "אתניים". אני מדבר על פרקטיקות מפלות שהתנהלו ללא חוק מפורש. בלי חוק לאום כזו או אחר.

חוק נכסי נפקדים לא מזכיר את המלים "יהודים" או "ערבים", אבל מכוחו המדינה העבירה לבעלותה את נכסיהם של מאות אלפי פלסטינים. מאות אלפי דונמים נוספים הופקעו מידי בעליהם הערבים במהלך השנים. על השטחים העצומים האלה הוקמו מאות קיבוצים, מושבים וישובים עירוניים במטרה מפורשת "לייהד" את המרחב, חלקם הגדול על אדמות קק"ל, שהתקנון שלה אוסר במפורש על מכירת אדמות למי שאינו יהודי. באותו זמן, לא הוקם אף ישוב שיועד לערבים, למעט הישובים העירונים לבדואים בנגב שהוקמו למעשה בכפייה. לפי החשבון של ח"כ יוסף ג'בארין מהרשימה המשותפת, ב-940 ישובים היום בישראל אין אפילו ערבי אחד. למרות האפליה הברורה, בתי המשפט בישראל כמעט לא התערבו כדי לעצור את הפרקטיקות האלה. בג"ץ קעדאן הוא היוצא מהכלל המלמד על הכלל, וגם הוא לא מומש.

התנחלות יהודית בלב סילוואן. ירושלים המזרחית 2007 (אקטיבסטילס)

חוק נכסי נפקדים לא מזכיר את המלים "יהודים" או "ערבים", אבל מכוחו המדינה העבירה לבעלותה את נכסיהם של מאות אלפי פלסטינים. התנחלות יהודית בלב כפר סילוואן, ירושלים המזרחית (אקטיבסטילס)

הרוח הנושבת מן החוק

כל זה קרה בתוך הקו הירוק. בחמישים השנים שחלפו מאז הכיבוש ב-1967, ישראל השתלטה על אדמות פרטיות של פלסטינים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, הפקיעה אותן או הכריזה עליהן "אדמות מדינה", הכול לטובת הקמת מאות ישובים ושכונות ליהודים בלבד. ספרו המפורט להכאיב של מיכאל ספרד "החומה והשער" מראה כיצד בג"ץ בחר שוב ושוב לעצום עין מול המעשים האלה, למרות שהיה צריך להיות עיוור לא לראות שהם מיוסדים על אפליה, ולמרות שסעיפים חד-משמעיים באמנות ובחוקים בינלאומיים היו אמורים להגן על הפלסטינים.

ישראל גם היתה מאוד לא נדיבה במתן זכויות קולקטיביות למיעוט הפלסטיני. לעומת העצמאות של החינוך הממלכתי-דתי או החינוך "העצמאי" (החרדי), מערכת החינוך הערבית נמצאת תחת ידו הארוכה של הממסד הישראלי, כולל פיקוח הדוק של השב"כ על המינויים השונים. את המעמד הרשמי של השפה הערבית ישראל ירשה מממשלת המנדט, אבל המעמד הזה נשאר במידה רבה מאוד על הנייר. אינני יודע מה שיעור האנגלו-סקסים המשתמשים ברכבת ישראל, אבל אין ספק ששיעור דוברי הערבית עולה עליהם בהרבה. ובכל זאת, מערכת ההודעות האלקטרונית ברכבת פועלת בעברית ובאנגלית, לא בערבית.

במובן זה, חוק יסוד הלאום לא ממציא שום חדש חדש. הוא נשען על תשתית רעיונית ומעשית עמוקה. בנייר העמדה של ארגון עדאלה נאמר שהחוק הזה ימסד את הפרקטיקות המפלות נגד ערבים ויהפוך אותן לעיקרון חוקתי. ייתכן. אבל כרגע עדיין לא ברור מה תהיה המשמעות המעשית של החוק. הסעיף שעורר עליו את הזעם הגדול ביותר, זה שהיה אמור לאפשר קיום ישובים ליהודים בלבד, ישונה כנראה ובמקומו ייאמר שהמדינה "תקדם ותעודד התיישבות יהודית". סעיף כזה יעגן אמנם בחוק את האפליה הקיימת בתקציבים לטובת ישובים יהודים, אבל קשה להגיד שהוא מפתיע במדינה שפועלת בגלוי ל"ייהוד" הנגב או הגליל כבר עשרות שנים.

הסכנה המרכזית של חוק הלאום טמונה ברוח הנושבת מממנו. רוח של אי-הכרה במיעוט הפלסטיני שחי בישראל, של ניסיון למחוק את הזהות שלו ואת הקיום שלו כקולקטיב. זו הרוח הנושבת מהאמירה שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, זו המשמעות הגלומה באמירה שמימוש זכות ההגדרה העצמית בישראל  הוא "ייחודי לעם היהודי". למיעוט הפלסטיני אין פה מקום, בטח לא כמיעוט. אולי כפרטים, וגם זה לא כל כך בטוח. ביטול המעמד הרשמי של השפה הערבית, צעד שמשמעותו המעשית עשויה להיות לא גדולה, הוא חלק מאותה רוח. בישראל יש רק לאום אחד, היהודים, ורק לו יש זכויות כלאום.

אבל ייתכן שאפשר להביט על החוק הזה מהכיוון ההפוך. כלומר, לא כמהלך מתוכנן "לייהד" את המרחב, אלא כהודאה בכישלונו. אחרי שבעים שנה של שימוש מסיבי בפרקטיקות "ייהוד" שונות ומשונות, בתמיכת כל מוסדות המדינה, כולל בתי המשפט, מדינת ישראל היא לא מדינה של לאום אחד. המיעוט הערבי בישראל הוא לא רק גדול מאוד, יותר מעשרים אחוז, הוא גם שמר על הזהות הלאומית והתרבותית שלו. יותר מזה, הזהות הפלסטינית אצל צעירים ערבים בישראל חזקה ממה שהיתה לפני עשרים או שלושים שנה. אם פותחים את העדשה וכוללים גם את "ארץ ישראל" כולה, המוזכרת במשפט הראשון של החוק, כלומר גם את הגדה המערבית ורצועת עזה, הנוכחות הזו של הלאום הנוסף, הלאום הפלסטיני, ניכרת עוד יותר.

במלים אחרות: חוק הלאום מבטא את התסכול של הימין על כך שפרויקט הייהוד של המרחב הישראלי, ובעצם של המרחב בין הירדן לים, נכשל. קשה להאמין שהחוק הזה, עם סעיפיו המעורפלים, ישנה את המציאות הזו.

המציאות שנוצרה פה בין הירדן לים היא דו-עמית, דו-לאומית. מדינת לאום בלעדית איננה הפתרון, אבל גם לא מדינה אחת שתתעלם מההבדלים הלאומיים. (צילום: פלאש90)

שתי מדינות במולדת משותפת ושוויונית

השאלה היא מהי המסקנה מהכישלון הזה. אורלי נוי טענה כאן שהמסקנה המתבקשת היא מדינת כל אזרחיה. אני לא בטוח שזו התשובה. כמדינה דמוקרטית, ישראל בוודאי חייבת להיות המדינה של כל אזרחיה. אבל האם פירוש המושג הזה שב"מדינת כל אזרחיה" תיעלם הזהות הלאומית? האם תיעלם הזהות הלאומית היהודית והרצון של הקולקטיב היהודי בישראל להגדרה עצמית? האם תיעלם הזהות הלאומית של המיעוט הפלסטיני? האם הם יזהו את עצמם כ"ישראלים"? ומה עם הפלסטינים בגדה המערבית? האם גם הם יוותרו על זהותם הלאומית ועל השאיפה שלהם להגדרה עצמית לטובת מדינה משותפת עם היהודים?

אני חושב שהתשובה לכל השאלות האלה היא שלילית. בערבית לכל שם יש צורה זוגית. בעברית הצורה הזו נשמרה רק במלים בודדות: שעתיים, פעמיים, רגליים, ידיים. אני חושב שצריך לאמץ את הצורה הזו גם כדי לתאר את המצב בישראל, ובמרחב כולו בין הירדן לים, בכל רחבי פלסטין/ארץ ישראל. יש כאן שני לאומים, לאומַיִים, שחיים זה לצד זה וזה בתוך זה. כל צד רוצה וזכאי לחיות בשוויון זכויות אזרחי, ובמובן הזה זו אכן מדינת "כל אזרחיה". אבל כל צד רוצה גם שוויון לאומי. אזרחות היא לא זהות מספיקה.

במקום חוק הלאום, צריך לכונן כאן את חוק הלאומַיִים. חוק המכיר בכך שישראל היא אכן המדינה שבה היהודים זוכים להגדרה עצמית לאומית, אבל ההגדרה העצמית הזו לא באה על חשבון הפלסטינים, על חשבון הזהות הלאומית והתרבותית שלהם. זה תקף לגבי ישראל, אבל זה תקף גם לגבי המדינה הפלסטינית שחייבת לקום לצדה בגדה המערבית ובעזה. מדינה שבה הפלסטינים יזכו להגדרה עצמית לאומית, אבל היא לא תבוא על חשבון זכותם של היהודים לגור בה ולשמור על הזהות הלאומית שלהם.

פתרון כזה, לדעתי, אפשרי רק במסגרת של איחוד או קונפדרציה בין שתי מדינות עצמאיות, ישראל פלסטין. שתי מדינות שכל אחת מהן תשמור על זהות לאומית מצד אחד, אבל לא תשלול את זהותו הלאומית של העם האחר. המציאות שנוצרה פה בין הירדן לים היא דו-עמית, דו-לאומית. מדינת לאום בלעדית איננה הפתרון, אבל גם לא מדינה אחת שתתעלם מההבדלים הלאומיים. שתי מדינות במולדת אחת משותפת ושוויונית.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שוטרים פלסטינים מתעמתים עם מפגינים שמבקשים להגיע אל מול ביתו של הנשיא אבו מאזן ברמאללה. אוגוסט 2013 (עיסאם רמאווי / פלאש 90)

שוטרים פלסטינים מתעמתים עם מפגינים שמבקשים להגיע אל מול ביתו של הנשיא אבו מאזן ברמאללה. אוגוסט 2013 (עיסאם רמאווי / פלאש 90)

ארגון זכויות אדם: לחקור את חמאס והרשות בשל שימוש בעינויים

דו"ח חדש של ארגון Human Rights Watch מתעד עשרות מקרים בהם עשו מנגנוני הבטחון של חמאס ושל הרשות הפלסטינית שימוש במעצרים שרירותיים, התעללות ועינויים נגד מתנגדים פוליטיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf