האיום האסטרטגי על לימודי המזרח התיכון בישראל

ההחלטה שחיילי המודיעין בפרויקט "חבצלות" ילמדו באוניברסיטה העברית מציפה מחדש את המתח המובנה בלימודי המזרח התיכון בישראל בין מחקר אקדמי ובין "צרכי המדינה", לרבות בהקשר הביטחוני. מדוע אם כן מהדהד השקט יותר מכל?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

על יחסי צבא-חברה בישראל נכתבו תילי תילים של מאמרים. אמנם מאז אמירתו של הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, כי "הישראלי הוא חייל באחד עשר חודשי חופשה", חלו אי-אילו שינויים בניתוח היחסים שבין היהודים בישראל לצבא ולשירות המילואים, אבל מקומו של הצבא כחלק מהחיים האזרחיים (היהודיים-הישראליים-הציוניים כמובן) וכסמל של "הטוב המשותף" (היהודי-הישראלי-הציוני כמובן) עדיין נותר איתן.

אי לכך, בין "מיליטריזם בחברה הישראלית" של ברוך קימרלינג ועד "מיליטריזם בחינוך" של חגית גור, דרך מחקריו הרבים של אורי בן-אליעזר (בין היתר: "היווצרותו של המיליטריזם הישראלי" ו"החברה הצבאית וההחברה האזרחית בישראל") או אלו של אורן ברק וגבריאל שפר ("רשתות הביטחון הישראליות") או של מספר ספרים שפורסמו לאחרונה ושמדגימים כיצד נרתמה התרבות הישראלית לנרמל את עצם קיומה של מלחמה, ניתן לומר כי ההשפעה של הצבא על השיח ההגמוני בישראל, והמרכזיות של הצבא בחברה היהודית-הישראלית (שאינן נראות לפעמים דווקא בגלל טשטוש בין "מרחבים" צבאיים לאזרחיים) הן חלק מעמודי התווך של ה"ישראליוּת".

הסטודנטים הפלסטינים חשדנים כבר היום כלפי שירותי המודיעין, המוח'אבראת, הישראליים. עכשיו הם יצטרכו ללמוד אתם (צילום: יוסי זלינגר / פלאש 90)

הסטודנטים הפלסטינים חשדנים כבר היום כלפי שירותי המודיעין, המוח'אבראת, הישראליים. עכשיו הם יצטרכו ללמוד אתם (צילום: יוסי זלינגר / פלאש 90)

מכאן אפשר ללכת צעד אחד קדימה, אל עבר המחלקות ללימודי המזרח התיכון. בתור המרחב האזרחי החשוב ביותר לצמיחתם של חוקרות וחוקרים הלומדים את האיזור בו אנו חיים ואת תושביו, את ההיסטוריה ואת הסוציולוגיה של המקום, את השפה של האיזור ואת תרבותו, הייתה אמורה להיות למחלקות אלו חשיבות עצומה בישראל. דווקא במדינה שבה רוב התחומים האלו מעניינים את ונלמדים על ידי מחוזות ביטחוניים ו/או אסטרטגיים – לרבות הצבא, חיל המודיעין, זרועות הביטחון, גופי הערכה, משרד ראש הממשלה, וכיוצא באלו – התחום האקדמי של לימודי המזרח התיכון היה אמור להיות שדה, שבו הדיונים נעשים תוך שימוש ב"תחביר" שונה לחלוטין: לימודים המתקיימים בעברית ובערבית, ייצוג נכבד לחוקרות וחוקרים פלסטינים, הימנעות מתפיסות צרות של "הלנו או לצרינו", הימנעות מתחזיות ופרשנויות כוללניות ושרלטניות, ועוד.

לימודי המזרח התיכון ומגדל התצפית הישראלי

אולם משלב מוקדם מאוד של האקדמיה – שמתחיל למעשה עוד לפני הקמת המדינה במקרה הבוחן של האוניברסיטה העברית והמכון למדעי המזרח בה – התגלעו בקיעים ראשונים ב"תחביר" האקדמי הזה. הם התבטאו הן בהיעדר המובהק של אנשי סגל וחוקרים ערבים או אפילו יהודים דוברי ערבית, והן במעבר של הדור השני של החוקרים אל עבר מרחבי ביניים, שקשרו בצורה טבעית בין מחקר אקדמי מכאן לפעילות בזירה הביטחונית מאידך.

כך מתאר גיל אייל בספרו "הסרת הקסם מן המזרח: תולדות המזרחנות בעידן המזרחיות", את העיצוב של תחום המזרחנות לנוכח המציאות הפוליטית בראשית ימיה של ישראל:

"… הטריטוריה הקוגניטיבית של המזרח בותרה ונפרסה אז למספר רב של מחלקות שונות ונבדלות, שהסמכות על כל אחת מהן נתבעה בידי קבוצה אחרת של מומחים: מודיעין, ממשל, הסברה וקליטת עלייה. בקצרה, המזרח עבר תהליך של 'הסרת הקסם', ואילו המזרחנות הפכה בדלנית – לא עוד ממוקמת בינות לתפרים של 'הסימביוזה היהודית-ערבית', אלא שוכנת במגדל תצפית המשקיף מעבר לגבול ההולך ומקשיח ביניהם. דור צעיר יותר של מזרחנים מצא את ייעודו ביקום מנוכר ומבוזר זה: לא עוד מחפשים אחר סוד ההתחדשות היהודית, אלא מבקשים למצוא 'מודיעין גלוי על כוונותיו, תכניותיו ומעשיו' של מנהיג או משטר ערבי זה או אחר".

לא צריך להסכים עם כל הקביעות בספרו של אייל – ובהקשר זה חשוב להזכיר מחקרים אחרים שנכתבו או נכתבים על תולדות המזרחנות הישראלית, לרבות אלו של אייל קליין באוניברסיטת מנצ'סטר ושל עמית לוי באוניברסיטה העברית – כדי לציין שהתהוותו והתגבשותו של תחום לימודי המזרח התיכון בארץ שיקפו במידה רבה את השיח היהודי-הישראלי-הציוני ואת הכניסה והיציאה של רבים מחבריו אל "שירות המדינה" והצבא, ומהם. השיח הזה גיבש שדה ייחודי, כמעט תמיד ללא מעורבות של חוקרים ערבים, ופעמים רבות ללא התייחסות למחקרים עיוניים ואקדמיים שנעשו בשפה הערבית, ואשר בחלק מהמקרים היה דומה מדי לנעשה במערכות הביטחון; לרבות הניסיון לפצח "אניגמות" ערביות, הסתמכות-יתר על טקסטים "מכוננים", הוצאת ישראל מחקר מדינות המזרח התיכון, התרחקות מהשוואות לנעשה בישראל, ועוד.

במקום להיות מקום מחקר של האזור שאנחנו חיים בו, המזרחנות בישראל הפכה בדלנית. האוניברסיטה העברית על רקע מזרח ירושלים (צילום: מיכאל פטאל / פלאש 90)

במקום להיות מקום מחקר של האזור שאנחנו חיים בו, המזרחנות בישראל הפכה בדלנית. האוניברסיטה העברית על רקע מזרח ירושלים (צילום: מיכאל פטאל / פלאש 90)

במחקר שלי, על הוראת הערבית בארץ, ביקרתי את הטשטוש הזה, הדימיון הזה, או ההשלמה הזו, שבין שתי המערכות: החינוכית (וגם החינוכית-אקדמית) והביטחונית. בין היתר התבטאו היחסים הללו בכניסה ויציאה שגרתית של מומחים יהודים בענייני השפה הערבית, מהספירה החינוכית אל המודיעינית ובחזרה. טענתי הייתה כי מנטרת "השלום והביטחון" שהתקיימה בלימודי הערבית היא מנטרה צבאית ולא אזרחית, נוסחה שרק יהודים-ישראלים שמשלבים בין צבא לחינוך יכולים להתחבר אליה. אחת הטענות שהופנו אלי, בעיקר מאותם מומחים, הייתה כי אדם שבבוקר חוקר באקדמיה את ההיסטוריה או השפה של עמי ערב, ובערב עושה שימוש בערבית כדי לחקור במודיעין את ה"הווה" הערבי (הווה מסוים וספציפי מאוד) מסוגל לייצר מחקר שאיננו מוטה כלל. זו טענה בעייתית בעיני, אבל העיקר מבחינתי הוא אחר, ועליו אני רוצה לדבר: העיקר מבחינתי הוא שהתעלמות מהמתח המובנה בתחום לימודי המזרח התיכון והשפה הערבית – בטח ובטח בישראל ובטח ובטח אל נוכח הסכסוך היהודי-הערבי המתמשך – היא בבחינת טמינת הראש בחול.

שילוש לא קדוש: ביה"ס-מודיעין-אקדמיה

במחקר שלי על נושא הוראת הערבית, כפי שציינתי קודם, מצאתי אינספור מסמכים המעידים על הסימביוזה שבין מרחב החינוך ומרחב המודיעין בשדה הוראת הערבית (תחום שקשור גם הוא ללימודי המזרח התיכון). כך לדוגמה, משנות ה-50 אחד הגורמים המניעים של הקשר הזה היה יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. בשנת 1956 היה זה שמואל דיבון שבמכתב אל מנכ"ל משרד החינוך, מנכ"ל משרד החוץ וראש אמ"ן, ציין כי הלימוד המוגבר של לימודי הערבית (המגמה המזרחנית) בבתי הספר נועד להתמודד עם "המחסור המחמיר והולך במשרדי הממשלה והצבא בסגל עובדים השולט בשפה הערבית". או אז הוא עבר לתיאור הלוגיקה שעמדה מאחורי תכניתו להכשרת מזרחנים ישראלים:

"כוונתנו היא להמשיך בהכשרת הצעירים מסיימי המגמה המזרחית גם לאחר מכן. במסגרת שירות החובה בצה"ל תינתן לצעירים אלה הכשרה נוספת בעניינים ערביים בצורת קורסים ונוסף לכך תאופשר התמחותם באופן מעשי בתפקידים הקשורים לעניינים ערביים. עם תום השירות הצבאי ימשיכו המתאימים מבין בוגרי המגמה את הכשרתם במסגרת המכון למדעי המזרח התיכון באוניברסיטה".

תיאור זה משרטט בקווים כלליים את "מעגל החיים" של רבים מהמזרחנים (או ה"ערביסטים") הישראלים: לימוד ערבית מוגבר בתיכון, שירות בצבא בחיל המודיעין, לימוד באוניברסיטה במחלקות למזרח תיכון, ומשם "פיזור" אל המרחבים השונים: להכשרת דור נוסף של לומדי ערבית בבתי ספר, לצבא, לתקשורת, להמשך מחקר באקדמיה, לשירות המדינה, צבא, ועוד.

חיל המודיעין, הידוע בערבית בשם מוח'אבּראת, מעורר באופן אינסטינקטיבי רגשות שליליים ברורים בקרב פלסטינים: בטח ובטח אם השאלה היא לא לגבי תלמידים שאולי יהיו במוח'אבראת בעתיד, אלא כאלה המשרתים במוח'בראת ממש עכשיו

למעשה, מדובר במעגל סגור למדי שכמעט ומנציח את עצמו, ושבמסגרתו חוקר המזרח התיכון "האולטימטיבי" הוא כזה שעבר בשלוש תחנות אלו, שלוש תחנות שבהן אגב כמעט אין ערבים, ואילו חוקרים מסוג אחר, שמגיעים מעולמות תוכן שונים, או שמדברים ערבית מהבית, נתפסים כיוצא מן הכלל – שמעיד יותר מכל על הכלל. כמי שלאחרונה הצטרף לְמחלקה ללימודי מזרח תיכון בארץ, עת זכיתי להשתלב באוניברסיטת בן-גוריון, ובאמת מרגיש כמי שזכה, אני לא רואה את עצמי כמי שנמצא מחוץ לדיון הזה. אולם אני טוען שהמינימום המוטל עלינו הוא להיות מודעים לתהליכים הללו, לנקודות הצל האלו ולהשלכותיהן, לדון בהן באופן ביקורתי, ולחשוב על דרכים שיאפשרו שינוי מתמשך לטובה.

"פרויקט חבצלות": על מודיעין בעברית ומוח'אבּראת בערבית

לפי הפרסומים, החל מהשנה הבאה יפעל באוניברסיטה העברית פרויקט "חבצלות" של חיל המודיעין, הנועד לחיילים המשובצים לתפקידי קצונה. מדובר בכ-140 חיילים, במדים, שילמדו, לפחות רבים מהם, בחוג ללימודי האסלאם והמזרח תיכון באוניברסיטה. חיל המודיעין, הידוע בערבית בשם מוח'אבּראת, מעורר באופן אינסטינקטיבי רגשות שליליים ברורים בקרב ערבים-פלסטינים: בטח ובטח אם השאלה היא לא לגבי תלמידים יהודים שאולי יהיו במוח'אבראת בעתיד, או כאלה שהיו במוח'אבראת בעבר, אלא כאלה המשרתים במוח'בראת ממש עכשיו. לכן, עוד לפני שמדברים על הקשרי צבא-חברה, או על חופש אקדמי, לא ניתן להתעלם מההשפעה שתהיה לנוכחות צבאית מסיבית, קל וחומר מחיל המודיעין, על סטודנטים ערבים שלומדים באוניברסיטה, ולא ניתן להתכחש לכך שסטודנטים ערבים יחשבו פעמיים לפני שהם הולכים ללמוד מזרח תיכון דווקא במקום המזוהה עם חיל המודיעין, ויחשבו שלוש פעמים לפני שהם יעזו להתבטא בכיתה.

כבר היום, מספר הסטודנטים והמרצים הפלסטינים בחוגים למזרח תיכון בטל בשישים. סטודנטיות ערביות באוניברסיטה העברית (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

הדבר הרה גורל בעיקר בשל היחס בין תלמידים יהודים וערבים בתחום הידע של מזרח תיכון בישראל. כפי שנכתב קודם לכן, למרות היתרון היחסי שהיה ניתן לצפות שיהיה לסטודנטים ערבים בתחום לימודי המזרח התיכון (היכרות עם השפה והתרבות הערבית, צריכת תקשורת מרחבי העולם הערבי, יכולת קריאה וכתיבה בערבית, יכולת לנתח מידע מאמצעי תקשורת ומכתבי עת אקדמיים, קשרים עם העולם הערבי, ועוד) הרי שהמקום של סטודנטים – ושל אנשי סגל – ערבים-פלסטינים במחלקות ללימודי מזרח תיכון (ובחלק מהמחלקות לשפה וספרות ערבית) הוא בטל בשישים. לכן, את ההחלטה של האוניברסיטה העברית צריך לנתח גם בהקשר זה, מבחינת השלכותיה ומסריה העמוקים יותר: היא עלולה לקחת את המצב כיום בו פועלים מנגנוני הדרה עמוקים, ובמקום לשנות אותו ולשפר אותו, רק להעמיק ולהנציח אותו עוד יותר.

 מזרח תיכון, אוריינטליזם, והקשר למודיעין

שנית, ואני כותב זאת מבלי לדעת את תנאי המכרז הספציפיים, והאם נכונות השמועות שמרצים יצטרכו לקבל "אישור" מהצבא לפני שהם נכנסים ללמד בכיתה, או האם החיילים ישהו במגורים סגורים וייעודיים להם בתוך האוניברסיטה, אי אפשר להתעלם – וזו נקודה מרכזית שחשוב להדגיש – מהרגישות שקיימת ספציפית בנוגע ללימודי המזרח התיכון. זהו תחום, שלהבדיל מתחומי ידע אחרים – יהא זה מחשבים, כימיה, מדעי המדינה או רפואה – נוגע בצורה ברורה מאוד בייצור ידע על האיזור בו אנו חיים.

בישראל, בחברה היהודית שבה התפיסה השלטת היא של קיום "במזרח התיכון אך לא מהמזרח התיכון", או של "ווילה בג'ונגל", לא ניתן לדבר על המחקר במחלקות ללימודי המזרח התיכון מבלי להתייחס לכל שאלת יחסי הכוח של מזרח-מערב, ובין היתר למחקרו של אדוארד סעיד בספרו "אוריינטליזם", לייצור ידע כמנגנון שליטה, כהנגדה בין "האני" לבין "האחר", כרשת של ניגודים בינאריים בין תרבות לפרא ובין קדמה לבין מסורת, ועוד כהנה וכהנה. במילים אחרות, עצם השילוב הספציפי הזה, בין חיל המודיעין מכאן לבין לימודי המזרח התיכון באקדמיה מכאן, הוא זועק לשמיים. הוא לא מצריך בכלל ניתוחי אוריינטליזם או פוסט-אוריינטליזם, שכן המקרה הזה משקף בצורה ברורה מאוד הקשרי ידע-כוח: החיילים לומדים באוניברסיטה מזרח תיכון וערבית כדי להתקדם בתפקידיהם בצבא, ובסופו של יום כדי לשפר את יכולותיה הצבאיות של ישראל במהלך שירותם העתידי – בניתוח צבאות ערב, בהאזנה לרשתות, בתרגום מאמרים, או במשימות נוספות.

המסלול של חוקר מזרח תיכון בישראל עובר בדרך כלל דרך שירות באמ"ן. סטודנטים במדים באוניברסיטה העברית (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

המסלול של חוקר מזרח תיכון בישראל עובר בדרך כלל דרך שירות באמ"ן. סטודנטים במדים באוניברסיטה העברית (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

הדבר כל כך מובהק, אם כן, דווקא בגלל תחום הידע הספציפי הזה. הרגישות המיוחדת הזו של התחום הזכירה לי שיחת מסדרון שהייתה לי פעם עם בכיר במשרד החינוך אחרי עוד דיון על הוראת הערבית בבתי ספר וההתנגדות שלי לשימוש בחיל המודיעין כגורם מחנך או מעודד מוטיבציה. הוא אמר לי ש"גם במתמטיקה המצב אותו דבר… שר החינוך אמר שצריך ללמוד 5 י"ל מתמטיקה כדי לייצר כיפות ברזל".  אמרתי לו אז שהדבר, לדעתי, חמור בשדה המתמטיקה, שכן הוא מעיד באופן כללי על השיח המיליטריסטי הישראלי, אבל שהדבר חמור שבעתיים בשדה הערבית, שכן המתמטיקה – בניגוד לערבית – אינה השפה הראשונה של אזרחי ישראל הערבים, היא אינה הלינגואה-פרנקה של המזרח התיכון, היא אינה שפת המורשת של היהודים יוצאי מדינות ערב, היא אינה שפה בעלת מעמד בחוק הישראלי, היא אינה השפה הקרובה ביותר לעברית בעולם, והיא אינה הדרך שהייתה יכולה להיות לישראל כדי לאותת לעולם הערבי שהיא מכבדת את שפתו, מורשתו ותרבותו.

על הערך המוסף של לימודי המזרח התיכון

כך הדברים גם עם לימודי המזרח התיכון. הצבע שלהם, והמחקר שייצא מהם, ושיתופי הפעולה שמתקיימים בתוכם, הם בעלי רגישות גדולה הרבה יותר בשל מיקומה של ישראל באיזור, והם בעלי השפעה גדולה הרבה יותר על מקומה של ישראל בו. לכן השילוב הזה צריך היה, לדעתי, לעורר הרבה יותר שאלות וספקות בקרב חוקרי המזרח התיכון. מה שקרה בפועל הוא בעיקר שקט על פני תהום. אולי רק תעוזה של חוקרת אחת מהחוג, ליאת קוזמא, שהעלתה חלק מתהיותיה בפוסט בעמוד הפייסבוק שלה (את דבריה קראתי בצילום מסך באדיבות אתר הציונות-הדתית כיפה, שהביא את הפוסט שלה לצד תגובה של יו"ר תנועת אם תרצו). אבל חוץ מהפוסט הזה, דממה.

ייתכן שיש עוד רבים המבינים את הבעייתיות שעליה כתבה קוזמא ("פגיעה באופן מהותי במה אפשר ומה אי אפשר לומר", לצד "פגיעה בלגיטימציה של חקר המזרח התיכון ע"י ישראלים") ובחרו בדרכים אחרות, שקטות יותר, להביע את מורת רוחם; ייתכן שיש כאלו המתנגדים למהלך אך חוששים להביע את דעתם בשל רוח הזמן המנשבת בינינו; ייתכן גם שישנם כאלו החושבים שאין שום בעיה במהלך הזה; וייתכן שישנם כאלו האומרים שהרווח הכספי הוא מה שעומד בבסיס ההחלטה ושגם לאקדמיה מותר שיהיה "ריאל-פוליטיק".

תהא הסיבה אשר תהא, הרי שהיעדר הדיון הוא הדבר המייאש ביותר בסיפור הזה. חיילים הרי לומדים באוניברסיטאות בישראל, בתכניות שונות. זה המצב הקיים. זהו חלק מהמצב הישראלי. ועל נושא זה אפשר וצריך לדון, כחלק מהדיון הרחב יותר על יחסי צבא-חברה בישראל, ותוך התמודדות עם טענת הניגוד המבני שבין אזרח לחייל, עליה כתבה באתר זה ענת מטר. אבל כאן מדובר בצעד נוסף. הכניסה של חיילים, ועוד מחיל המודיעין, ועוד כקבוצה, אל כיתת לימוד של סטודנטים אזרחים, הן יהודים והן וערבים, ועוד בתחום לימודי המזרח התיכון, ועוד בישראל, היא שילוב שאינו דבר פעוט. היא תשנה את יחסי הכוחות שאינם כוחות כבר עכשיו, היא תעמיק עוד יותר את היעדר האיזון, והיא לא תתרום דבר לערך המוסף של לימודי מזרח תיכון בישראל: היכולת והצורך לשמור על המרחב היחיד בו מתאפשר מפגש של אזרחים יהודים וערבים, ללימוד והבנה של המזרח התיכון, כאזרחים המביטים על אזרחים.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הפגנת בנות ובני נוער נגד אסון האקלים, תל אביב, 20.9.19 (חגי מטר)

הפגנת בנות ובני נוער נגד אסון האקלים, תל אביב, 20.9.19 (חגי מטר)

מליוני מפגינים ביום בינלאומי נגד אסון האקלים: הפגנות תלמידים גם בישראל

אלפי הפגנות עם מליוני משתתפים צפויות להתקיים עד סוף היום ברחבי העולם. בישראל התרכזה המחאה נגד אסון האקלים בהפגנות של מאות בנות ובני נוער, שמקווים שהממשלה החדשה תפעל בנושא. "היערות נשרפים ואתם מהססים", קראו המפגינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf