בן דרור ימיני עובר לידיעות אחרונות

מאת |

הפובליציסט שמסמל יותר מכל את רוח השנים האחרונות בישראל עובר לעיתון של המדינה

מעבר לנתונים היבשים, על הכנסה לנפש ורמת השכלה (…) יש ממדים אחרים, שאינם מדידים. מי שלא עבר את חוויית החיפוש, את חוויית המחסום, את חוויית העוצר, את חוויית ההשפלה והרמיסה, את חוויית העמידה בתור לאיזה אישור במינהל הצבאי, ואת הטמטום הצבאי, הכוחני והברוטלי, שמתלווה לחוויות האלו, לא מבין שום דבר. לכן, גם אם הבנק העולמי יגלה בעוד שנתיים שבעזה העצמאית יש ירידה בהכנסה לנפש ורמת החינוך שם ירדה, זו לא סיבה לאף אחד להחליט בשביל העזתים שהם זקוקים לכיבוש (בן דרור ימיני)

* * *

העיתונאי בן דרור ימיני הודיע היום בפייסבוק שהוא עובר ממעריב לידיעות אחרונות.

הרבה פעמים, כשמעריב היה נקלע לקשיים, הייתי שומע קצת שמחה לאיד בקרב האנשים במחנה הפוליטי שלי. מאז שלהי ימיו של אמנון דנקנר מעריב הפך לזירה הרצינית ביותר של הימין, אם לא סופרים עיתוני נישה כמו מקור ראשון. מעורך לעורך המגמה הזו התחזקה, וחברים שלי התחילו לתעב את העיתון. כותבים כמו עפר שלח ורון מיברג עזבו, והטורים של קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, בן כספית ובן דרור ימיני הלכו ותפחו.

בין השלושה הראשונים, שניים הם חברים שלי ועם השלישי החלפתי מלים בודדות, שהיו מאוד בלתי נעימות (שאחרים ינחשו מי הוא מי). עם בן דרור ימיני המצב מעט יותר מורכב. (זה המקום לציין שעבדתי במעריב במשך שש שנים והמשכתי לכתוב בעיתון עד לאחרונה).

ימיני הוא עורך הדעות הראשון שפרסם טור פוליטי שלי, אם כי זה היה טור די זהיר ביחס לדעותי כיום, במסגרת שיח שתי המדינות הרגיל מאוד. מאז אני הלכתי שמאלה וימיני הפך לדובר הבולט של השמרנות הישראלית החדשה: זו שאין לה הרבה סבלנות למפעל ההתנחלויות ומודאגת מהסיטואציה בשטחים, אבל מזהה בשמאל את הבעיה העיקרית בארץ ובעולם, ומקדישה את חייה לרדיפתו והוקעתו – על אף העובדה שהימין בשלטון, ושאיש אינו מונע ממנו להגשים את מדיניותו.

בעיני ימיני, השמאל הוא ראש חץ של קונספירציה בינלאומית נגד מדינת ישראל והעם היהודי, שמעורבים בה האסלאם הקיצוני (למעט חריגים, האסלאם תמיד קיצוני), אנטישמים אירופאים ואמריקאים, אינטלקטואלים פוסט מודרנים, ניאו נאצים וכסף סעודי. אני לא מגזים – אם קוראים את ימיני משוכנעים שלכל הגופים והאישים האלו יוחס מגע ישיר או עקיף לשמאל הישראלי ולארגוני חברה אזרחית פלסטינית. בשלב מסוים, ימיני אפילו אימץ ממגיביו המטורללים את השימוש בביטוי "סמול". לזכותו, הוא נגמל מזה מתישהו.

ימיני הוא כותב אובססיבי ואפקטיבי – שתי תכונות שהולכות יד ביד. אני חושב שהוא באמת מאמין במה שהוא כותב (בניגוד להרבה מהימין-מרכז החדשים, שהם סוג של עסקני תקשורת ופוליטיקה, שמזהים לאן נושבת הרוח ומדקלמים ססמאות שדופות).

מצד שני, אני גם חושב שהוא בוחר את הדוגמאות שמשרתות את האידיאולוגיה שלו ורואה צל הרים כהרים (מי שבא במגע עם ארגוני החברה האזרחית שימיני מזכיר לא יזהה שם את אותה יעילות שטנית שהוא מייחס להם. לרוב המציאות כל כך הפוכה שזה כואב). הוא מתסמך על מקורות שגוררים קופה של שרצים ועורך הקשרים מניפולטיביים מאוד, ולפעמים סתם ספקולציות פרועות (בעיקר כשהוא נדרש למקורות מימון של פעולות "אנטי ישראלית". אז אפשר למצוא אצלו משפטים כמו "הכסף מן הסתם סעודי").

מאידך, בשתי סיטואציות יחידות שימיני כתב עלי ועל הפרויקטים בהם אני מעורב הוא היה הגון לחלוטין – יותר מהרבה מהפובליציסטים החדשים, אלו שמנסים לחקות אותו. ככה שהוא מעורר בי אמביוולנטיות.

בכל שיחותינו (הלא רבות) ימיני אמר לי שהשליטה בשטחים היא הסכנה האמיתית הניצבת לפתחה של מדינת ישראל. ממש כך. אבל כשייעשה החשבון ההיסטורי, אני סבור שימיני ייחשב לאחד האנשים שהכי הועילו לזרמים הפוליטיים שמאפשרים את הכיבוש, בעיקר בזכות הארס שהוא שפך על מי שנלחמו בו.

בן דרור לא מוכן שיקראו לו ימני, אבל קוראיו מבינים היטב מאיפה הוא בא, ובמיוחד – לאיזו מלחמה הוא מגויס. הוא מי שנטל על עצמו את המשימה להרוג את השליח. הימין אמנם שולט בישראל בהפסקות קלות, מאז שנות השבעים, אבל משום מה המציאות לא מסתדרת לצרכיו. את הכישלון צריך להסביר איכשהו – כמו גם את חוסר היכולת להיחלץ מתסבוכת הכיבוש – והשמאל הוא מטרה נוחה למדי.

תמיד היה ברור לי שאם בן דרור ימיני ייאלץ לעזוב את מעריב, יתר כלי התקשורת יעמדו בתור כדי לחטוף אותו. לסוג הסחורה שימיני מספק יש קהל גדול בישראל כיום, וזה, יותר מהתפיסה הפוליטית עצמה, מה שקובע. בן דרור עובר לעיתון של המדינה כי הוא, במידה רבה, רוח המדינה.

יש בעיני משהו טראגי בקריירה של בן דרור, שהתחיל כפעיל חברתי ("הפטיש") ומבקר מושחז, וצודק, של בית המשפט, אבל הגיע לתהילתו כמי שמסביר שמצבם של הערבים "שלנו" מצוין, ומאשים פעילי זכויות אדם בתמיכה בג'נוסייד.

כן, גם בהחמצה הזו אשם הכיבוש.

(*) את הציטוט שלמעלה מצאתי במקרה בארכיון. הוא פורסם ב-1994.

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

עיתונאי ("העיר", ynet, מעריב, טיים אאוט, ומדי פעם גם מקומות אחרים). גר בתל אביב. כאן אפשר לקרוא אותי באנגלית.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf