חדשות רעות: זינוק במספר אישורי הבנייה שנותנת ישראל לפלסטינים
בימים כתיקונם המדינה מונעת מפלסטינים אישורי בנייה והורסת את בתיהם כשהם בונים ללא היתר. בשנה האחרונה חלה עלייה משמעותית במספר ההיתרים, אבל גם היא מבשרת על עוד הריסות
כותב אורח: אלון כהן-ליפשיץ
כאשר אדם מבקש לבנות בית, עליו לעמוד בהוראות החוק. לכל פעולה בקרקע או במבנה נדרשת הגשה של בקשה להיתר על פי תכנית מתאר מפורטת מאושרת. בפועל, בכל מקום במרחב השליטה של ישראל ניתן למצוא עבירות בנייה. מרביתן, כ-800 אלף במספר, נמצאות בתחום תכניות מאושרות (בנייה ללא היתר או בניגוד לתוכנית), אך כמובן שעיקר האכיפה מתבצע מחוץ לתחום התכניות המאושרות.
כדי להצביע על הזהות הלאומית של מרבית אלה הבונים מחוץ לתחום תכניות מאושרות ראוי להתייחס למשפט אחד מדו"ח ועדת אור, שפורסם בעקבות אירועי אוקטובר 2000. בדו"ח צוין כי "ב-50 השנים הראשונות למדינה גדלה האוכלוסייה הערבית פי שבעה לערך, אולם השטח המאפשר בנייה למגורים ביישובים הערביים נותר כמעט ללא שינוי".
עבירות בנייה מבוצעות גם על ידי חלק מהדמויות המקדמות אכיפה ודורשות בנייה לפי חוק. כך למשל שר הבינוי והשיכון, יואב גלנט, היה מעורב בבנייה לא חוקית והשתלטות על קרקע ציבורית בישובו עמיקם. מנכ"ל תנועת רגבים, יהודה אליהו, גר בגדה המערבית במאחז חרשה בבית שנבנה ללא היתר, בעוד שתנועתו מקדמת עתירות כנגד מבנים לא חוקיים של פלסטיניים באשר הם. גם ראש היחידה לאכיפת בנייה, עו"ד אבי כהן, מתגורר בגדה המערבית, במאחז פלגי מים, הנמצא לא רחוק מההתנחלות עלי, וביתו קיבל צו הריסה כמו כל המבנים במאחז.
> שב"כ עיכב שלושה פעילים פלסטינים בדרך להלוויה באום אל-חיראן
"בסוף נמאס לי ובניתי, כמו שכולם עשו". עאמר מחלוף על הריסות ביתו בקלנסווה (קרן מנור/אקטיבסטילס)
אבל לא רק אנשים פרטיים בונים בניגוד לחוק; גם המדינה עצמה על זרועותיה מבצעת בנייה ללא היתרים בהיקפים גדולים במספר מקומות. כך למשל בסמוך מאד לביתו של עו"ד כהן, בהתנחלות עלי, בה אין עדיין תכנית בתוקף, בנתה המדינה מבני ציבור, שכונות מגורים ופיתחה תשתיות. כל זה ללא היתרים כחוק.
פריחת המאחזים בשטח C בגדה המערבית, הנמצא תחת שליטה ישראלית מלאה, נמצאת ביחס ישיר למספר ההריסות של מבנים פלסטיניים. מאז הסכם אוסלו קרוב ל-20 אלף מבנים של פלסטינים קיבלו צווי הריסה ואלפי מבנים נהרסו. על פי סוכנות האו"ם לעניינים הומניטריים שנת 2016 הייתה הרסנית במיוחד, יותר מכל השנים שקדמו לה: בשנה אחת נהרסו כ-1,100 מבנים. כשלושה מבנים בכל יום. שנת 2017 מבשרת על שיאים חדשים, כאשר בשלושת השבועות הראשונים שלה נהרסו כ-100 מבנים של פלסטיניים בשטח C של הגדה המערבית.
על פי המנהל האזרחי המספרים הרשמיים נמוכים יותר, שכן ההתייחסות אינה למספר מבנים אלא למימוש של מספר צווי הריסה. אך למעשה צו הריסה אחד יכול להכיל לעיתים חמישה מבנים ואף יותר.
הסיבות הרשמיות והמוצהרות להריסות בכל מקום הן כי המבנים נבנו ללא היתר כחוק. לפיכך ראוי לבחון את מדיניות ההיתרים וכן את מספר ההיתרים שניתנים לפלסטינים בשטח C.
37 היתרי בניה בשישה חודשים
לאחרונה התקבלה בעמותת "במקום" תשובת המנהל האזרחי לבקשת חופש מידע הנוגעת למספר צווי הריסה, הריסות והיתרים הן אצל פלסטינים והן אצל ישראלים בשטח C בשנים 2014, 2015 ומחצית 2016. בין כל הנתונים הופיע נתון לא שגרתי המראה כי במחצית הראשונה של שנת 2016 ישנו שינוי דרמטי במספר הבקשות להיתרים שאושרו עבור פלסטינים: 37 בקשות להיתר אושרו בששה חודשים.
זהו שוני מהותי לעומת השנים הקודמות: ב-2014 אושרו 9 בקשות מתוך 440 בקשות שהוגשו ובשנת 2015 אושרו 7 בקשות בלבד מתוך 385 בקשות שהוגשו. אך בטרם נדון במספר המדהים של 37 בקשות להיתר שאושרו עבור פלסטינים רק במחצית הראשונה של 2016, נישיר מבט אל היסטוריית מדיניות ההיתרים עבור פלסטינים בגדה המערבית.
> טראמפ שובר את הכלים, האופוזיציה מרימה דגל לבן
ילדה יושבת על מה שנותר מהמבנה ששימש אותה כבית ונתרם במימון האיחוד האירופי. הכפר פאסאיל, בקעת הירדן, 10 בפברואר 2016. (אורן זיו/אקטיבסטילס).
כך למשל בשנת 1972 הוגשו על ידי פלסטינים באיזור הכפרי כ-2,199 בקשות להיתר למבני מגורים. מתוכן אושרו 2,134 בקשות שהן 97% מכלל הבקשות שהוגשו. בשנת 1988, כאשר הליכוד כבר מעל לעשור בשלטון והאינטרסים של ישראל בגדה המערבית הולכים וגדלים יחד עם צמיחת מפעל ההתנחלויות, אחוז מספר הבקשות להיתר שאושרו יורד באופן דרמטי ל-32% בלבד (532 בקשות אושרו מתוך 1,682 בקשות שהוגשו).
וכך בשנים שלאחר הסכם הביניים, הסכם אוסלו ב', כאשר ישראל מתייחסת לשטח C כשטח בו היא מנסה למנוע ככל יכולתה פיתוח פלסטיני, אחוז מספר הבקשות להיתר שאושרו יורד באופן משמעותי. באופן ממוצע אחוז הבקשות להיתר שאושרו עומד על פחות מחמישה אחוזים ממספר הבקשות שהוגשו.
המדינה מחלקת לעצמה היתרי בניה לא חוקיים
נחזור לשנת 2016, 37 היתרים בששה חודשים.
זה בהחלט נתון מרשים המבשר שינוי של ממש. האמנם? נדמה שלא. המנהל האזרחי אינו מוכן לספק מידע מפורט עבור ההיתרים, אך השערה מבוססת לתעלומת שינוי המדיניות מגיעה מכיוון בלתי צפוי ומעניין. בחודש ינואר 2016 התקיים דיון של ועדת המשנה לתכנון ורישוי במינהל האזרחי בנוגע ל-35 בקשות להיתר עבור פלסטינים. ההיתרים לא הוגשו על ידי פלסטינים אלא על ידי לשכת התכנון במנהל האזרחי. מדובר על בקשות להיתר מכוחה של תכנית (מס' 1627/6) שהמנהל האזרחי הכין בעצמו ואף אישר אותה כבר לפני יותר מעשור.
השכונה המפוארת הזו שבה המדינה מבקשת אישורי בנייה לפלסטינים נקראת אל-ג'בל מערב, והיא סמוכה לכפר הבדואי אל-ג'בל, שהוקם על ידי ישראל בשנת 1996 עבור בני שבט הג'אהלין, אשר הועברו בכפייה ממרחב מחייתם זה עשרות שנים כדי לאפשר את הרחבתה של ההתנחלות מעלה אדומים. גם "שכונה" חדשה זו יועדה עבור בדואים בני שבט הג'אהלין הנמצאים בשטח C, ממזרח לירושלים ובסמוך להתנחלות מעלה אדומים, וחלקם אף בתחום תכנית E1 השנויה במחלוקת.
זו אינה הפעם הראשונה שבני שבט הג'אהלין הועברו ממקומם: רובם גרו בנגב וגורשו משם לאחר שנת 1948 ועל אדמותיהם הוקמו ישובים ישראלים. כך בשנת 1996 הועברו בכפייה שוב 150 משפחות ושוכנו בסמוך מאוד לאתר פינוי הפסולת של ירושלים. כיום ישראל שואפת "לנקות" את שטח C מעשרות אלפי הבדואים הנמצאים בו ולרכזם במספר אתרים מצומצם במגרשים קטנים ובניגוד לאורח חייהם.
בנייה פלסטינית לטובת פינוי פלסטינים מאזור ההתנחלות. איש משבט הג'האלין רועה למרגלות מעלה אדומים (יניב נדב / פלאש90)
תכנית אל-ג'בל מערב נמצאת מעבר לדרך הראשית ברצועת קרקע צרה בין הדרך לבין שטח B. כל היוזמות של המנהל האזרחי להעברה של פלסטינים, ובמיוחד קהילות רועים, נמצאות בצמוד לשטחי A ו-B. היוזמה מרחיבה במקצת את שטח הבינוי של הכפר אל-ג'בל וכל שטחה – הכולל דרכים, שטחי ציבור ושטחי מגורים – הוא כ-55 דונם. לתוך השטח הזה מבקשת המדינה לדחוס כ-70 משפחות.
מבט מעמיק על הדיון בבקשות להיתר ובמסמכי התכניות מגלה תמונה מופרכת למדי, שחושפת את מערכת התכנון הישראלית במנהל האזרחי במערומיה. ראשית, על פי תכנית המתאר המפורטת של אל ג'בל מערב (1627/6) ניתן להקים יחידה אחת בכל מגרש, בעוד שהבקשות להיתר שהגיש המנהל עצמו הן בניגוד לחוק – עבור שתי יחידות. כך שלמעשה כל ההיתרים שאושרו באותו דיון מכוחה של תכנית זו אינם חוקיים. שנית, הדיון מגלה כי ארבעה מגרשים בתכנית, שהמנהל האזרחי בעצמו הכין, קטנים מדי ואינם יכולים לעמוד בהוראות של התכניות, כך שאי אפשר לממש בהם את הבנייה.
ראוי להבין שהמאמצים העילאיים האלה של המנהל האזרחי עבור פלסטיניים – מאמצים הכרוכים בהכנת תכנית, הגשת בקשות להיתר ואף פיתוח השטח וחיבורו לתשתיות – נעוצים באינטרס ישראלי מובהק לפנות קהילות בדואיות ממרחב מעלה אדומים. העניין של ישראל לפנות את כל הקהילות האלה, שחלקן אף נמצאות בתחומה של תכנית 1E, הוא לא רק בפיתוח האיזור עבור ההתנחלויות אלא גם בסגירת שטח נרחב על ידי הקמת גדר ההפרדה ויצירת סיפוח דה-פקטו של מעלה אדומים, כפר אדומים וגרורותיהן תוך סגירת מרחב עצום של כ-60 אלף דונם.
אלון כהן-ליפשיץ הוא אדריכל בעמותת "במקום – מתכננים למען זכויות תכנון"
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
