בעיסאוויה לא צריכים את הדיכאון שלנו – אלא פתרון מיידי בשטח

מדוע ישראל סימנה דווקא את עיסאוויה כיעד להתעמרות שיטתית ושרירותית? תושבים אומרים כי הסיבה היא שתהליך הישראליזציה שעובר על שכונות אחרות בירושלים פחות מורגש בה. והתוצאה של דיכוי הפלסטיניות היא מצוקה נפשית של שכבת גיל שלמה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

עומר עטיה מעיסאוויה הוא שף ביד ושם. עצוב לכתוב את זה, כי גם אם הוא היה עובד סיעוד בבית החולים אל-מקאסד, ההתעמרות שלנו בשכונה שלו היתה מבישה. אבל אני כותב את זה, כי אני יודע שלרוב המוחלט של היהודים – אלה שעדיין לא איבדו את שאריות המצפון שלהם – העובדה שהוא שף ביד ושם בכל זאת משנה משהו. והעניין הזה הוא חלק מהתשתית העמוקה של כל הסיפור. אבל אני לא רוצה לכתוב כאן על התשתית, אלא על מה שקורה בחודשיים האחרונים בעיסאוויה.

עומר עטיה הוא גם יו"ר ועד ההורים בעיסאוויה ואחד מהפעילים הבולטים בשכונה. כמה מהם מקבלים אותנו בשמחה, למרות המתח העצום ששורר שם בחודשיים האחרונים. בצורה מפליאה בעיני, הם מצליחים לא לפרוק עלינו את המתח הזה, ולהבחין בינינו לבין רשויות השיטור והאכיפה שמתעמרות בהם בנחישות ובלי רגישות.

הם גם יודעים הרבה יותר טוב מאתנו עם מי אפשר לדבר מבין אלה שמתעמרים בהם, ומול מי עדיף לשתוק. מי ממלא פקודות רק כי אמרו לו; מי מגדיל ראש ומציק יותר מהדרוש כי למה לא, ערבים; ומי מספיק הוגן בצד של הרשויות כדי להקשיב להם, ואולי אפילו יתגייס לעזור.

הבעיה בתמצית: בחודשיים האחרונים מפגינות רשויות השיטור והאכיפה בירושלים שיתוף פעולה נדיר והיסטורי ביניהן. נראה שמעולם הן לא היו יעילות ומתואמות יותר. הן פועלות בהרמוניה מלאה – משטרה, מג"ב, יס"מ והגורמים המוניציפליים – במטרה למרר את חייהם של 20 אלף תושבי עיסאוויה.

מחסומים בכניסה לשכונה, בדיקות רישיונות, תקינות של כלי רכב, עמידה בתשלומי מסים ודו"חות, פריצות לחצרות ולבתים, איומים והפחדות, מה לא. ניידות משטרה ורכבי מג"ב ויס"מ מסיירים בתוך השכונה מדי יום כדי להפגין נוכחות, ופוקקים כבישים צרים שגם בזמנים כקלקולם מספיקה מכונית אחת כדי לחסום אותם לשעות.

בטונדות בכניסה לשכונת עיסאוויה בירושלים המזרחית. 15 באוקטובר 2015 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הפחד משתק. בטונדות בכניסה לשכונת עיסאוויה בירושלים המזרחית. 15 באוקטובר 2015 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

דמיינו שכונה יהודית בכל מקום שתבחרו בארץ. בחרו את הענייה, המוזנחת והצפופה ביותר. נחשו כמה קשה יהיה לאתר בה עבירות כמו השלכת סיגריה ברחוב או תקלות כמו מחסור בשמן במנוע כלי הרכב. תכפילו את כל זה פי עשרה. אחר כך תוציאו ממנה את כל האזרחים היהודים, ותכניסו פנימה רק פלסטינים במעמד אזרחי ומשפטי נחות בהגדרה. לקינוח הוסיפו כוחות מג"ב ויס"מ שמסיירים בה ורק מחפשים לתת לתושביה הזדמנות אחת לעשות טעות, כמו שאמר קצין און-רקורד.

עכשיו תחשבו אם אתם מאמינים לרשויות השיטור והאכיפה במדינה (כל מדינה) תמיד ובכל מקרה, כולל בנסיבות כאלה, או שאתם יכולים להעלות בדעתכם מקרה אחד או שניים שבהם הן עלולות להתגרות בכוונה באוכלוסייה מסוימת, להפעיל כלפיה אכיפה קפדנית וסלקטיבית, מדי פעם לנקוט אלימות קשה ללא סיבה מוצדקת, ולעתים גם לשקר ולטייח.

אם אתם מאמינים שרשויות השיטור והאכיפה בישראל תמיד צודקות והערבים תמיד משקרים, אתם יכולים להפסיק לקרוא כאן. חבל על הזמן שלכם.

"נהנים" בעיקר משירותי אכיפה

עיסאוויה היא שכונה של ירושלים שסופחה לעיר ב-1967. הפלסטינים המתגוררים בה אינם אזרחי ישראל אלא תושביה בלבד, ויש להם דרכון ירדני זמני. מבחינת ירדן וישראל, הם פלסטינים. עם זאת, מבחינת המשפט הישראלי הם תושבי ירושלים, שאמורים ליהנות מכל השירותים שהעיר מציעה לתושביה. סיפחנו את השטח, ומה לעשות שיחד אתו קיבלנו גם ערבים. הפתרון שמצאנו: מכיוון שהם ערבים, השירות העיקרי שהם נהנים ממנו הוא אכיפה.

היינו קבוצה קטנה של נשות ואנשי סגל מהאוניברסיטה העברית שבאה לשמוע מתושבי עיסאוויה מה עובר עליהם, שכנינו לאותה עיר "מאוחלקת", ולחשוב יחד מה אפשר לעשות. ישבנו והקשבנו לעומר, מוחמד וח'דר כשהם מתארים בעברית שוטפת את חוסר האונים של תושבי השכונה כולה מזה חודשיים.

מוחמד הוכה קשות ארבע פעמים משום שהעז להתחצף ולתבוע תשובות מהקצינים והשוטרים שמציפים את השכונה. ח'דר, מנהל בית ספר ואיש חינוך בולט בשכונה, סיפר על הילדים ובני הנוער שהיו סגורים בבתיהם ובחצרותיהם כל הקיץ, בזמן שילדים יהודים יצאו לחופשות בחו"ל, משום שכל תנועה שלהם במרחב יכולה להפוך לעילה לאלימות ומעצר. בקרב הכוחות יש כאלה שרק מחכים שהשמאלנים היהודים הבודדים שמגיעים לעיסאוויה מדי ערב כדי למנוע התעמרות בתושבים ילכו לדרכם בחצות הליל, כדי להמשיך להתעמר באין רואה ואין מפריע.

הפעילות של המשטרה אינה מכוונת נגד מפירי סדר או עבריינים אלא כנגד עשרים אלף תושבי השכונה. שוטרים בעיסאוויה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפעילות של המשטרה אינה מכוונת נגד מפירי סדר או עבריינים, אלא כנגד 20 אלף תושבי השכונה. שוטרים בשכונת עיסאוויה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לאורך כל החודשיים הללו לא דווח על תפיסת נשק בשכונה או מעצרים של "פעילי טרור". מאות התושבים שנעצרו עם ובלי קשר לתגובתם להתגרות המכוונת של הרשויות שוחררו בתוך 24 שעות.

ח'דר כפוף למשרד החינוך של מדינת ישראל. הבוסים שלו הם פקידי משרד החינוך ומנהלי מנח"י (מנהלת החינוך בירושלים). הוא משוכנע שהם אנשים הגונים. הוא חושב לערב אותם כדי להסביר להם את חוסר רצונו לפתוח קייטנות בחופש ואת שנת הלימודים בעוד שבועיים, מחשש שלא יוכל לערוב לשלומם ולביטחונם של הילדים. "לשוטר ולמג"בניק אין מה לחפש בעיסאוויה", הוא אומר, "אז הם חוסמים את הכבישים, יוצאים מכלי הרכב ומכוונים את התנועה שנתקעה, בטענה שהם 'מעניקים שירות לאזרח'".

מה זה משנה שתושבי השכונה אינם אזרחים? לעניין האכיפה הם אזרחים. לעניין הפקעת אדמותיהם ושלילת חירותם, ולעניין קיפוח חלקם בתקציבי העיריה ומשאביה, הם תושבים. וגרוע מזה, ערבים.

שכונה מכניסת אורחים

לפני יותר מ-20 שנה שירתתי כחייל וכאיש קבע בבסיס צבאי באזור. לא ידענו דבר על עיסאוויה, "הכפר" כפי שקראנו לו, למעט העובדה שמדי פעם נזרקים ממנו בקבוקי תבערה. לא ידענו מה הסיבה. לא הטרדנו את מוחנו בזוטות כמו אפליה, אכיפת יתר, אגרסיביות שלטונית, אזרחים, תושבים, סיפוח, הפקעה, הריסה, כיבוש. לא היתה שום סיבה לאלימות מעיסאוויה. היינו חיילים והם היו ערבים וזהו.

מפקד היחידה אמר בזלזול לאחד הקצינים בבסיס, חבר שלי, שאין צורך באבטחה מיוחדת כי "למוחמד מהכפר השכן אין אם-16". זה היה זמן קצר אחרי 9/11, ואני והחבר תהינו אם זה הדבר הכי מתנשא ובו זמנית הכי מטומטם ששמענו בצבא. עכשיו אני מסייר עם "מוחמד מהכפר השכן" ברחובות עיסאוויה.

זה הביקור הראשון שלי בשכונה. הופתעתי לראות כמה היא מכניסת אורחים גם כאשר המתח מול כוחות הביטחון נמצא בשיא. כולם מכירים את כולם, כמו בקיבוץ. לכן כולם גם מזהים אותנו כזרים בשכונה. יהודים. וכולם מחייכים לקראתנו, אולי בגלל שהם מבינים שלא באנו להתעמר בהם, כמו יתר הישראלים, אלא לעזור להם.

יש במזרח ירושלים שכונות קשות מבחינה ביטחונית, כמו ג'בל מוכבר. יהודים לא יכולים להסתובב בהן בחופשיות כזו, ובוודאי לא זוכים לקבלת פנים כזו. עיסאוויה, לכל הפחות כיום, שונה. אולי לכן החליטו להתעמר דווקא בה; גם כשאתה מעצמה חזקה, הכי קל לך מול חלשים שידיהם ריקות. ואם בזכות ההתעמרות הם יהפכו למלאי שנאה ואלימות, מה בכך. בסך הכל הוכחנו את מה שידענו מראש.

בטונדות בכניסה לג'בל מוכבר בירושלים המזרחית שהוצבו כענישה קולקטיבית (יונתן זינדל/פלאש 90)

שכונה קשה מבחינה ביטחונית. בטונדות בכניסה לג'בל מוכבר בירושלים המזרחית (יונתן זינדל/פלאש 90)

בחור מזוקן, סַלַפִי על פי מראהו, עוצר לידינו. הוא לוחץ ידיים למוחמד. מוחמד צוחק ואומר לי בעברית: אתה רואה, זה דאע"ש. דאע"ש מחייך אלי חיוך רחב ולוחץ לי את היד. אנחנו מחליפים ברכות בערבית. הוא יורד ברחוב ואז מכוון את התנועה. רכב מגיע משמאל והוא צועק אליו: חמדאן, חכה. סע רגוע. כולם מכירים את כולם.

ילד קטן, מתוק, בן תשע, נעמד לידינו. מוחמד מעודד אותו לספר מה עשו לו. הוא יתרגם, הוא מאיץ בילד ומצביע עלי. הילד, מבויש אבל גא, מספר איך כמעט הכניסו אותו לניידת. "רק מוחמד חילץ אותי מהידיים שלהם", הוא אומר. כן, זה היה קסאם, מוחמד מדגיש. ככה הוא קורא ליס"מ. בהתחלה זה מצחיק אותי. אחר כך אני חושב על חילופי העיצורים בערבית בין י' לבין ג'. ואחרי זה אני חושב שמבחינתו יס"מ זה באמת אל-קסאם, ושאם היס"מ יידעו את זה הם בוודאי יהיו מרוצים, כי המטרה הושגה. וכל זה כבר לא מצחיק אותי. את מוחמד זה בטח לא מצחיק.

לקראת סוף הביקור אנחנו יושבים במעגל באולם קטן, יפה, ממוזג, המועדון הקהילתי של עיסאוויה. הוא נבנה וממומן מכספיהם של התושבים. עומר וח'דר מתארים בבהירות ובפירוט את הייאוש בשכונה. הפנים של כולנו מסביב עגמומיות, כי הייאוש מדבק. לאף אחד אין הסבר הגיוני למתקפה המשולבת הזו על עיסאוויה.

כשהסתובבנו ברחוב קודם לכן שאלתי את ח'דר למה לדעתו סימנו דווקא אותם, מכל השכונות הפלסטיניות בירושלים. הוא חשב שהסיבה היא פוליטית – עיסאוויה, הוא אמר, היא השכונה שבה הזהות הפלסטינית נותרה חזקה, ותהליך הישראליזציה שעובר על שכונות אחרות בירושלים פחות מורגש בה.

"את החג לא חגגנו כאן מרוב פחד"

אז את הפטריוטיות הפלסטינית בירושלים צריך לדכא, ואם אין סיבה – מוצאים אחת. גם לשיטת הימין אפשר, למשל, להתייחס לכל העיר כמקשה אחת, ולחלק את משאביה לכולם בצורה שוויונית. זו יכולה להיות דרך מוצלחת לחזק את הישראליזציה של הפלסטינים, אם זה היה המניע. אבל כשהמניע הוא רק על דרך השלילה, לדכא את הפלסטיניות מבלי להציע דבר על דרך החיוב – זו התוצאה.

אני מתרגם את התוצאה. עבדאללה, גבר עדין כבן 60 שאחראי על תוכנית "מדברות עברית" להכשרת צעירות פלסטיניות להשתלבות בעבודה ובלימודים אקדמיים במערב העיר, מסביר לנו בערבית: התוצאה היא מצוקה נפשית קשה של שכבת גיל שלמה בעיסאוויה. אלפי ילדים ונערים שלא יודעים מה יילד יום, על מה יעצרו אותם, או יכו אותם, או יפגעו בהם. איזה דבר הם יעשו או יאמרו שעלול לעצבן את היס"מניק עם היד הקלה על האלה.

"תחשבו מה עובר על ילדים קטנים כאן". חיילים בעיסאוויה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"אנחנו לא צריכים את הדיכאון שלכם", אומר עבדאללה. "יש לנו מספיק מזה. אתם מזדהים רגשית עם המצוקה שלנו, אבל מה שדרוש לנו הוא פתרון בשטח. איך אנחנו עובדים יחד כדי להגיע לדרג הפוליטי שאחראי להנחיות שעוברות לדרג הביצועי".

"הכי טוב לפלסטינים בישראל", לועג עומר. "זה מה שתמיד אמרו אצלכם. יש לי כאן מושל צבאי שנוהג בי כמו שנוהג דיקטטור בעיראק בתושבים שלו. התעמרות שיטתית, שרירותית, בלי סיבה. מה עשינו לכם? את החג לא חגגנו כאן מרוב פחד. החנויות היו סגורות. לעזה אתם מתייחסים יותר טוב. מה עשינו? הילד שלי בן 19", הוא מצביע על הטלפון הנייד, "כל שעה אני מתקשר אליו לוודא שהוא בסביבה. לא עושה שטויות. אז תחשבו מה עובר על ילדים קטנים. דמיינו מה יכולים התסכול והייאוש לעורר בהם".

עומר עטיה: "הכי טוב לפלסטינים בישראל, זה מה שתמיד אמרו אצלכם. יש לי כאן מושל צבאי שנוהג בי כמו שנוהג דיקטטור בעיראק בתושבים שלו. מה עשינו לכם?"

"אני לא מוכן לשלוח את הילדים שלי למכולת", מתערב ח'דר. "אני הולך בעצמי. לפני שבוע יצאו שני ילדים למכולת, נתקלו ביס"מניקים. ברחו מרוב בהלה, נפלו, נחבלו, אחד מהם שבר את היד. והיס"מניקים התפלאו: מה, אנחנו כל כך מפחידים?" ח'דר צוחק בייאוש. "דיברנו עם מפקדי מחוז ירושלים במשטרה", הוא אומר. "ביקשנו מהם שיוציאו את מג"ב ויס"מ. הוציאו אותם לארבעה ימים. אחר כך החזירו והבעיות חזרו".

האוניברסיטה צריכה להתערב

עיסאוויה שוכנת ממש מתחת לאף שלנו, סגל האוניברסיטה, בהר הצופים. דחוקה מתחת למבנה העצום, הראוותני, המרווח בהגזמה, של הבניין למדעי היהדות. במרחב האסלאמי מקובל שצריח המסגד הוא תמיד המבנה הגבוה ביותר, מכיוון שהאסלאם הוא "עליון ואין נעלה ממנו" (الإسلام يعلو ولا يعلى عليه). במרחב האוניברסיטאי שלנו הבניין למדעי היהדות עושה את אותו הדבר.

האוניברסיטה צריכה להוכיח לאוכלוסייה המזרח ירושלמית שאכפת לה גם ממנה. סטודנטיות ערביות באוניברסיטה העברית (נתי שוחט/פלאש90)

אבל בניינים הם רק סמל, ולפעמים גם בסמלים מלאי רהב יכולים לשכון בני אדם. אני מקווה שהאוניברסיטה העברית תתערב לפתרון הבעיה שמתעצמת והולכת ממש מתחתיה, ותוכיח ששוכנים בה בני אדם. בייחוד לאחר שהיא שילמה מחיר גבוה בשנה האחרונה כדי להוכיח לציבור הישראלי שהיא לא "האוניברסיטה הערבית" אלא אוניברסיטה ציונית כשרה. עכשיו אולי אפשר לשלם גם קצת כסף קטן כדי להוכיח לאוכלוסייה המזרח ירושלמית, שאותה היא מבקשת לעודד ולבוא בין כתליה, שאכפת לה גם ממנה.

ולסיום, תודה. תודה רבה לפעילות ולפעילים המסורים של עמותת עיר עמים ו-Free Jerusalem שעומדים בקשר רציף עם תושבי עיסאוויה, מגיעים לשכונה מדי ערב כדי לתעד את האלימות של הכוחות ולעמוד מולם, ארגנו את הסיור הזה וממשיכים לחשוב ובעיקר להניע לפעולה. במקום שאין בו הרבה אנשים הם משתדלים, ומצליחים, להיות כאלה. האוניברסיטה העברית יכולה לקחת אצלם קורס אחד או שניים.

ד"ר אסף דוד מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית. הוא המנהל האקדמי של הפורום לחשיבה אזורית וראש מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הליכה של שלושה ק"מ, שני אוטובוסים וזמן הגעה של שעה וחצי לכל כיוון. נשים בדואיות בדרכן לקלפי בבחירות באפריל 2019 (צילום באדיבות זזים)

הליכה של שלושה ק"מ, שני אוטובוסים וזמן הגעה של שעה וחצי לכל כיוון. נשים בדואיות בדרכן לקלפי בבחירות באפריל 2019 (צילום באדיבות זזים)

התרגיל הנבזי של המדינה למחיקת המצביעים הבדואים

הכפרים הבדואים הלא-מוכרים בנגב הם ביטוי מזוקק של מהלך המחיקה השיטתי של המדינה כלפי הציבור הפלסטיני. על הרקע הזה, ההחלטה לא לאפשר ל"זזים" להסיע מצביעים מהכפרים האלה לקלפי נראית הכי טבעית בעולם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf