בערב יום הזיכרון חטפתי בקבוק שתן כי העזתי לחשוב על תקווה

הכי נוראה הייתה התחושה של הפחד. בין בקבוק השתן לגז המדמיע וליריקות, פתאום הרגיש ממש לא בטוח ללכת על הכביש ההוא. הצעקות, הקללות, הצחוקים לנוכח מה שקרה לי ולאחרים, כל אלו התגבשו לכדי סיוט שמעולם לא חוויתי. זה יותר מסתם אלימות. זה טרור

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: אלעד כרמל

בערב יום הזיכרון השתתפתי בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני. בסופו של הערב, חטפתי בקבוק של שתן. על הגוף, על הבגדים, על הראש.

על הערב עצמו ועל ההפגנות בחוץ כבר נכתב הרבה. טקס של תקווה, טקס שבוחר בשלום ובאהבה על פני שנאה ונקמה. טקס של אנשים שאפשר רק להעריץ אותם על האופן שבו הם בוחרים להתמודד עם שכול. טקס שבמרכזו הדהדה סיסמה אחת, פשוטה, נדושה ונכונה: "חייבת להיות דרך אחרת". המארגנים מדווחים על 4000 איש שנכחו באולם. מספר אדיר, מרגש. הטקס הסתיים בביצוע המצוין של מקהלת הנשים ראנה לשיר חד גדיא, עם פסקת הסיום המצמררת: "הלילה הזה יש לי עוד שאלה / עד מתי יימשך מעגל האימה / רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה / מתי ייגמר הטירוף הזה".

יצאתי מהטקס ולא יכולתי להפסיק לזמזמם את השיר. זמזמתי אותו תוך שאנחנו עוברים את המפגינים שעוד נותרו במקום, עדיין צועקים ומקללים. בהתחלה היה נדמה לי שהם פחתו. שנשארו רק בודדים. עברנו אותם ויצאנו לכיוון הכביש הראשי. המשטרה שגידרה את המפגינים פשוט לא נכחה בקטע הזה, שבו הולכי רגל ומכוניות יצאו כולם יחד. כבר אי אפשר היה לדעת מי שייך לאיזה צד.

ואז זה קרה. במכונית שעברה לידנו, מונית, אם אני לא טועה, נפתח החלון והבחור שישב ליד הנהג שפך עליי בקבוק, שלפי הריח והתחושה הכיל נוזל שתן. עצרנו. החברים שהיו איתי, וזכו גם לחטוף נתזי שתן, שטפו אותי בקצת מים, והאנשים מסביב עשו פרצופים חמודים של רחמים מהולים בתמיכה. התקדמנו לשדרות רוקח וניסינו לחזור הביתה. בינתיים הזעקתי את אחי ובת זוגו. המטרה היחידה הייתה להגיע למקלחת. אבל שם רק התחיל מסע שבמהלכו, עד שתפסנו מונית, חטפנו גם גז מדמיע מרכב חולף, וגם יריקות מרוכבי אופניים. גם עכשיו כשאני כותב את זה, זה נראה לי פשוט הזוי. אבל כל זה ממש, ממש קרה.

> למה הם עושים אירוע זיכרון למחבלים?

יכול להיות שזה קומץ, אבל זה חתיכת קומץ חזק. מפגינים מחוץ לטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני (תומר ניוברג/פלאש90)

יכול להיות שזה קומץ, אבל זה חתיכת קומץ חזק. מפגינים מחוץ לטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני (תומר ניוברג/פלאש90)

רגע קטן של גאווה

הכי נוראה הייתה התחושה של הפחד. בין בקבוק השתן, לגז המדמיע, ליריקות, פתאום הרגיש ממש לא בטוח ללכת על הכביש ההוא. הצעקות, הקללות, הצחוקים לנוכח מה שקרה לי ולאחרים, משפטים כמו "מה אתה מסתכל – זה הגיע לך", כל אלו התגבשו לכדי סיוט שמעולם לא חוויתי. זה יותר מסתם אלימות. זה טרור. זו אווירה של הכל מותר, והכל עלול לקרות. אווירה שמזכירה לי את מצב הטבע ההובסיאני, או את הסרט הדיסטופי "הטיהור".

אז שלא יספרו שאלו היו רק קללות, ושהעניינים שם היו תחת שליטה. ובטח שלא יגידו שזה היה מאבק של שמאל קיצוני מול ימין קיצוני. זה היה מאבק של אנשים שבאו לדבר על תקווה לשלום מול אנשים שבאו נטו כדי לפגוע. פגיעה בחסות הסתה מאורגנת, ממוסדת, מגובה. יכול להיות שזה קומץ, אבל זה חתיכת קומץ חזק.

כל זה כמובן מחזק עוד יותר את המסר של הטקס, את החשיבות של קיומו, את החשיבות של הנוכחות בו. בקבוק השתן הזה המחיש לי שאקט פוליטי יכול להיות גם פסיבי. כי היה גם רגע קטן של גאווה, רגע קטן של סיפוק, כשהבנתי מה קרה: שקיבלתי את מה שהיה בבקבוק הזה כי אני בצד הנכון של המאבק (וגם בצד הלא נכון של הכביש). מאבק שאמשיך להיאבק, בייחוד עכשיו כשאני יודע שיש לו עוד כל כך הרבה שותפים חזקים, מדהימים ומעוררי השראה.

אז מתי ייגמר הטירוף הזה? למישהו עוד נותר ספק שהכיבוש ממש, אבל ממש משחית?

ד"ר אלעד כרמל הוא חוקר תיאוריה פוליטית, בוגר אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת אוקספורד.

> לא יום העצמאות של ארץ, אלא של בונקר ישראל

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"אנחנו הקורבן המיידי". חיילים בעיסאוויה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בעיסאוויה לא צריכים את הדיכאון שלנו – אלא פתרון מיידי בשטח

מדוע ישראל סימנה דווקא את עיסאוויה כיעד להתעמרות שיטתית ושרירותית? תושבים אומרים כי הסיבה היא שתהליך הישראליזציה שעובר על שכונות אחרות בירושלים פחות מורגש בה. והתוצאה של דיכוי הפלסטיניות היא מצוקה נפשית של שכבת גיל שלמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf