בקרב על סילוואן צריך למצוא את נקודות התורפה של המתנחלים

המאמץ הישראלי העצום לייהד את מזרח ירושלים נכשל, למרות נצחונות נקודתיים של המתנחלים, כמו בסילוואן. לצד המאבק הסיזיפי לסיום הכיבוש ונגד פינוי משפחות מבתיהן צריך להיאבק נגד זכויות היתר של יהודים בירושלים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הצטרפתי ביום שישי להפגנה שנערכה בסילוואן במחאה על פינוי משפחת סיאם מביתה. אין מחאה צודקת ממנה. מפעל שלם שכולו רוע ורצון להזיק ולהציק עומד מאחורי ההשתלטות של עמותת אלע"ד על הבית שבו התגוררו עד השבוע סמירה סיאם וילדיה.

מלבד הרצון לדחוק את הנוכחות הפלסטינית מסילוואן, אין שום הגיון מאחורי 25 שנות ההתדיינות המשפטית, ההוצאות הכספיות האדירות של המדינה, וגיוס מוסדות כמו האפוטרופוס לנכסי נפקדים שבכלל לא אמור לפעול במזרח ירושלים על פי הנחיות של היועצים המשפטים לממשלה לדורותיהם, מ-1967 עד היום.

הבית שאליו נכנסו אנשי אלע"ד בשבוע שעבר הוא לא פנינת נדל"ן, הוא לא מבנה עם סיפור היסטורי או רגשי מיוחד, להוציא את הקשר של בני משפחת סיאם שבנו אותו לפני 45 שנה. עוד בית ברחוב צפוף וצר, שהיה ונשאר ציר תחבורה מרכזי לעשרות אלפי תושבי סילוואן ונשאר מוזנח ומרופט אחרי 52 שנות שלטון ישראלי (ספרו לי עוד על "הפיתוח" שהביאו לשכונה מתנחלי אלע"ד ומאות אלפי התיירים המגיעים למתחם "עיר דוד" שהעמותה מפעילה ונמצא במרחק 150 מטר מהבית). שום חשיבות אין לו חוץ מזה שגרים בו פלסטינים, ובחלומות של אלע"ד אין פלסטינים בסילוואן.

מפגינים במחאה נגד השתלטות עמותת אלע"ד על חלק מבית משפחת סיאם בסילוואן (צילום: Free Jerusalem)

מפגינים במחאה נגד השתלטות עמותת אלע"ד על חלק מבית משפחת סיאם בסילוואן (צילום: Free Jerusalem)

אלה חלומות שלא היה צריך את השמש הקופחת של יום שישי בצהריים כדי לפוגג אותם. כפי שידידי ניר חסון כתב בהארץ, אחרי 30 שנה של מאמצים בלתי נלאים, מאות מיליוני שקלים (ואולי דולרים), התגייסות של כל מוסדות השלטון, העירייה, המשטרה ומי לא – סילוואן נשארה שכונה פלסטינית, עם 20,000 תושבים פלסטינים, לעומת 8,700 שחיו בה כשאלע"ד התחילה לפעול בה ב-1990. בכל סילוואן, אחרי כל המאמצים, חיים כ-500 יהודים. גם עוד 30 שנה, סילוואן תישאר שכונה פלסטינית, אפילו אם הנוכחות היהודית בה תגדל קצת.

המתחם של משפחת סיאם בסילוואן לאחר הפינוי (מירון רפופורט)

המתחם של משפחת סיאם בסילוואן לאחר הפינוי (מירון רפופורט)

אני חושב שגם באלע"ד מבינים את זה, מבינים שגם קניית עוד בית ועוד בית לא תביא את משפחת סיאם, או משפחות אחרות בסילוואן, לעזוב את השכונה. קודם כל, אין להם לאן ללכת, ודבר שני קשה מאוד לעזוב שכונה פלסטינית כשהכיפה האפורה-שחורה של מסגד אל-אקצא משקיפה אליך בכל רגע ממעלה הרחוב. ובכל זאת באלע"ד וגם בעמותה עטרת כוהנים, שפועלת בחלק אחר של השכונה, ממשיכים במדיניות הבית ועוד בית. הם כנראה לא יודעים אחרת. ומה שהם יודעים, כפי שאמרתי, הוא למרר את חיי הפלסטינים בשכונה.

לדוגמה ידידי ג'וואד סיאם, פעיל מרכזי בסילוואן, שמתגורר באותו מתחם שאחותו סמירה פונתה ממנו. בתמונה הראשונה אפשר לראות איך נראה עכשיו הנוף מהדירה שלו: גג שמחולק על ידי חומת פח מכוערת ומלא עכשיו בחפצים שפונו מהדירה. מעבר לחומה (בתמונה השנייה), אמורים לגור "השכנים" החדשים שאלע"ד ישכנו שם. לרשות "שכנים" אלה תעמוד גם החצר הענקית (בתמונה השלישית) ששימשה עד עכשיו את משפחת סיאם המורחבת, ועכשיו גם היא מוקפת בגדר פחים, אף שהתרנגולות (הפלסטיניות?) של משפחת סיאם עדיין מתרוצצות בה.

סיוט מובטח לג'וואד ולמשפחתו, שיצטרכו לחיות לצד שכנים שלא רוצים את שכנותם, ועכשיו יגורו מעבר לקיר שלהם, מוגנים על ידי חברת אבטחה פרטית שהמדינה מממנת. סיוט מובטח, כנראה, גם לדיירים היהודים לעתיד, שיחיו בתוך המציאות הזו. סיוט לכולם לטובת פרויקט "גדול", יהוד סילוואן, שאין לו סיכוי של ממש להתממש.

לכן באתי להפגנת המחאה, ולכן אני מלא הערצה לפעילים הירושלמים והלא-ירושלמים, שאת חלקם אני מכיר שנים ארוכות וחלקם היו חדשים לי, שמשקיעים כל כך הרבה מאמץ במאבק מול פרויקט ההתנחלות המכוער והמכער הזה. אבל נדמה שאחרי עוד פינוי כזה, אחרי עוד הפסד צורב כזה, כדאי לעצור לרגע ולחשוב. מהי שיטת המאבק הנכונה, המועילה והמגייסת מול הרוע הזוחל הזה.

אי אפשר להתעלם מכך שהקרב הזה מבית לבית הוא מתיש מאוד, מכלה משאבים אנושיים וכספיים אדירים וסיכויי ההצלחה שלו נמוכים, שכן המשאבים הכספיים והארגוניים של הצד השני הם כמעט אין סופיים, שלא לדבר על התמיכה הממוסדת שהוא זוכה לה. מעל לכל, "הקרב מבית לבית" הוא כניעה לכללי המשחק שמכתיבים המתנחלים. זו זירת הקרב הנוחה להם, שם יש להם יתרון יחסי, אם לא מוחלט. המאבק הזה הוא ביסודו ריאקטיבי, מגיב, ולא פרו-אקטיבי, לא יוזם. הימין קובע את מועד הקרב, את המיקום שלו, את הכללים שלו. אין זה אומר, כמובן, שצריך או אפשר בכלל לוותר על המאבקים הנקודתיים. בראש ובראשונה, יש חובה מוסרית להתגייס לטובת מי שחרב הפינוי מאיימת עליו, וחוץ מזה לעצם המאבק נגד פינוי יש "אפקט מצנן" כלפי המדינה והמתנחלים. ח'אן אל-אחמר כדוגמה. ובכל זאת, אני חושב שצריך לנסות לשנות את שדה המשחק, לחשוב איך הופכים את המאבק לגמיש יותר ומותאם יותר למציאות המשתנה בשטח. אחת הדרכים להתחיל היא לחפש את נקודות התורפה של המשטר הישראלי בירושלים.

מפגינים במחאה נגד השתלטות עמותת אלע"ד על חלק מבית משפחת סיאם בסילוואן (צילום: Free Jerusalem)

מפגינים במחאה נגד השתלטות עמותת אלע"ד על חלק מבית משפחת סיאם בסילוואן (צילום: Free Jerusalem)

אני חושב שנקודת תורפה מרכזית היא העובדה הפשוטה שהמאמץ הישראלי העצום "לייהד" את ירושלים – נכשל. באמצע המאה ה-19, תחת השלטון העות'מאני, שיעור היהודים בירושלים היה כ-50 אחוז. ב-1910, עדיין תחת התורכים, הוא כבר התקרב ל-70 אחוז. היום, אחרי 52 שנים של שליטה ישראלית, הפקעת אדמות, בניית שכונות ענק מצפון, מדרום וממזרח לשכונות הפלסטיניות, ומאות מיליארדים שהושקעו במאמץ "לייהד" את ירושלים, ואחרי שב-1948 גורשו הפלסטינים ממערב העיר (והיהודים מהעיר העתיקה), שיעור היהודים הוא 62 אחוז, והוא הולך ויורד כל הזמן. יהודים עוזבים, פלסטינים נשארים. במלים אחרות, ירושלים העות'מאנית היתה יותר יהודית מירושלים הישראלית. לא ככה קיוו ברוני הסיפוח – מטדי קולק עד דוד בארי – לראות את העיר הזו. הם רצו לראות עיר יהודית, אולי עם מיעוט ערבי קטן. זה לא קרה.

את העובדה הזו, שכמעט 40 אחוז מתושבי עיר הבירה של ישראל, העיר הגדולה בישראל עם 900 אלף איש, הם נטולי זכויות פוליטיות צריך להציף ולהדגיש כל יום וכל שעה. צריך להזכיר כל יום שאין שום ייתכנות מעשית לנהל עיר בצורה כזו. בוודאי שאין שום ייתכנות מוסרית. בנושא הזה, ישראל כבר עכשיו נמצאת במגננה. ההבנה שאי אפשר לנהל לאורך זמן עיר "יהודית", בירת הנצח של ישראל, שיש בה רוב ערבי, הביאה ליוזמות לנתק את השכונות הפלסטיניות שמעבר לגדר מירושלים – כפר עקב, ראס ח'מיס, מחנה פליטים שועפט ועוד – וכך "להיפטר" מכ-140 אלף פלסטינים. אבל הסתירות הפנימיות בתוך הימין מונעות את מימוש התוכנית הזו. גבולות הסיפוח בירושלים ביוני 1967 קיבלו מעמד של קדושה. רפי פרץ יעדיף לעבור ניתוח לשינוי מין לפני שיסכים להעביר את השכונות האלה לידי הרשות הפלסטינית או לנתק אותן מירושלים.

צעדת מתנחלים בסילוואן, 2010 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

צעדת מתנחלים בסילוואן, 2010. למרות הנפת הדגלים, הם עדיין מפסידים במזרח ירושלים (קרן מנור / אקטיבסטילס)

הטיעון המרכזי מאחורי המאבק נגד הרחבת ההתנחלויות במזרח ירושלים הוא שהן מונעות הסדר מדיני הבנוי על חלוקת העיר לשתי מדינות, ישראל ופלסטין. בעניין הזה, ייתכן שישראל אכן ניצחה. ולאו דווקא בגלל עוד חצי בית בסילוואן. בדרך להפגנה עברתי על פני שכונת רמת שלמה, שכונה חרדית מעבר לקו הירוק, בחלק הצפוני של העיר, שפעם היתה ידועה בשם רכס שועפט. חודשיים לא נסעתי בכביש הזה, ועכשיו ראיתי כיצד השיכונים הגדולים הנבנים על הרכס כמעט נוגעים בשכונת שועפט הפלסטינית. צריך כוח דימיון רב מאוד כדי לתאר מצב שבו רמת שלמה ושועפט יופרדו בגבול מדיני חד.

אני יודע שבהקשר הזה אני בגדר "חשוד מיידי", שכן המודל של תנועת "ארץ לכולם" שאני אחד ממוביליה מדבר על ירושלים כעיר פתוחה, בירה של שתי מדינות, פלסטין וישראל, עם ריבונות משותפת. ייתכנו גם מודלים אחרים, כולל המודל "הקלאסי" של גבול מדיני ברור בין השכונות הפלסטיניות לשכונות הישראליות. אבל אני חושב שצריך להכיר בכך שהמציאות היום בירושלים, בסילוואן, בשועפט ובמקומות אחרים, נראית רחוקה מאוד משם. ונדמה לי שצריך להתאים את השיח הפוליטי למציאות הזו. אין ספק שזה משחק עדין מאוד, כי אסור לשכוח שמזרח ירושלים היא שטח כבוש. זו גם העמדה הפלסטינית הרשמית, והיא מקובלת על כל הכוחות הפוליטיים הפלסטינים בעיר. ובכל זאת, צריך למצוא דרך איך לתת עדיפות למאבק נגד זכויות היתר ליהודים בעיר, למען למען ירושלים שוויונית.

בהפגנה ביום שישי נזכרתי שוב כמה אומץ ונחישות מגלים הפעילים הישראלים שממשיכים להיאבק נגד האכזריות היומיומית של השלטון הישראלי על כל שלוחותיו – אלע"ד ועטרת כוהנים, המשטרה, עיריית ירושלים ומי לא – כלפי האוכלוסייה הפלסטינית במזרח ירושלים. אבל גם היה קשה להתעלם מהתחושה העמוקה של תבוסה וכישלון שהביעו רבים מהפעילים האלה. אני לא ירושלמי, אני לא נמצא יומיום במאבקים האלה, ולכן אני מעלה את ההצעות האלה לא משום שאני משוכנע במאת האחוזים שהן הנכונות, אלא משום שאני חושב שיש הכרח לעצור ולחשוב. המציאות מדכדכת, ולכן תחושת הדכדוך מובנת, השאלה איך מונעים מהדכדוך להפוך למצע פוליטי.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

אבו מאזן: "כשקראתי על יציאת יהודי עיראק - בכיתי"

הנשיא הפלסטיני אירח במוצאי שבת את משפחתו של יצחק בר משה, סופר ישראלי יוצא עיראק שכתב בערבית. הוא הבטיח להפיץ את ספריו ואמר: "פלסטינים צריכים ללמוד עברית מגיל הגן". דיווח בלעדי מהמוקטעה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf