בשם האב: הפוטנציאל הפוליטי של הלם קרב

מאת |

הבוז כלפי הגבר המובס, החייל שהתקלקל, מובנה בחברה הישראלית. בתור "דור שני" להלם קרב אני נאבקת להבין את אבי ואת הטראומה, ובחוסר האמון של שנינו כלפי המציאות. אבל לפוסט טראומה יש גם את היכולת לפתוח צוהר לשינוי

כותבת: שירז גרינבאום

לפני כל יום כיפור אני אומרת לעצמי, השנה אני אדבר על זה. אני אצלם סרט, אני אאצור תערוכה, אני אכתוב מאמר, אני אערוך סקר, אני לא יודעת מה אני אעשה. חייבת לעשות עם זה משהו. אבל הקטע עם פוסט טראומה, ועם העברה בין דורית שלה, כמו שקוראים לזה הסוציולוגים, הוא שקשה מאוד לדבר. הדיבור למעשה מרגיש חסר טעם לגמרי. במיוחד כשלא רוצים להיות מהיורים ובוכים האלה. חסר טעם, כי בשביל הפוסט-טראומטיים כל השיט כבר קרה, ולא נשאר הרבה לצפות לו מ"העתיד". זה שהקפיטליזם והמשיחיות הדתית כל כך אוהבים למכור לנו. גם ככה מחר הולך להיות שחזור אימים אובססיבי-קומפולסיבי של העבר.

אבא מסתכל אליי, טקס אזכרה לחיילי סיירת שקד, 2017. (שירז גרינבאום)

אבא מסתכל אליי. טקס אזכרה לחיילי סיירת שקד, 2017. (שירז גרינבאום)

מאז שגיליתי, בגיל 25, שאבא שלי סובל מהלם קרב ממלחמת יום כיפור, אני מנסה לפצח את הפוטנציאל הפוליטי שבעמדה הפוסט טראומטית. בתור מה שאני מכנה "דור שני" ליום כיפור, אני נאבקת להבין את אבי ואת המצב הטראומטי גם יחד. תוך כדי התקפי הזעם, תוך כדי חוסר האונים שבפראנויה, תוך כדי חוסר האמון הבסיסי שהוא ואני חווים כלפי ה"מציאות". מזה שנים שאני משננת ביני לביני, וגם מול כל מי שמוכן להקשיב, שהסובייקט הפוסט טראומתי הוא הבזוי בה׳ הידיעה של החברה הישראלית. הוא האנטי-גבר-גבר, הנגטיב של הסובייקט הציוני, או כנראה הפטריארכלי באשר הוא. האמא של יפי הנפש.

ההתקפה על "שוברים שתיקה" היא אולי עוד סימפטום של הבוז המובנה המופנה כלפי "הגבר המובס", החייל שהתקלקל. זו אולי הסיבה לכך שהסנטימנט הציבורי נטה במסירות רבה כל כך נגד הפעילות של הארגון (נטה כמובן אחרי ההתקפות של פוליטיקאים קטנים, שרואים לנגד עיניהם רק רווח פוליטי). לא כי הארגון מוציא את דיבתם של חיילי צה״ל בעולם (כמו שנטען על הסרט פוקסטרוט), אלא כי הוא העז להרים את היד, בהתחלה בהססנות ואחר כך בגאווה ולהגיד, "המחיר של הכיבוש הוא קודם כל מחיר נפשי". לא מחיר תדמיתי ולא כלכלי, (כי כפי שאנחנו יודעים הכיבוש הוא רווחי ליהודים, במיוחד לסוחרי הנשק ובעלי חברות האבטחה שביניהם), ולא מחיר "מוסרי", כי למי אכפת מזכויות אדם, רבאק, אנחנו במאה ה-21.

> פוקסטרוט: גברים בורחים מהבשורה של עצמם

מפגש. טקס אזכרה לחיילי סיירת שקד, מצודת יואב, 2015. (שירז גרינבאום)

מפגש. טקס אזכרה לחיילי סיירת שקד, מצודת יואב, 2015. (שירז גרינבאום)

המחיר נוגע לכל מי שפגש את המוות בלבן של העין. מי שמעז להגיד, ״קשה לי עם מה שעשיתי או עם מה שראיתי״, אומר בעצם "אני סובל מדרגה מסוימת של פוסט טראומה". גם אם, וסביר להניח שלא, יכירו בו באגף השיקום של משרד הבטחון. מי שחווה התקפה רדיקלית על השלמות המנטלית שלו בעקבות השתתפות בקרב, נתפס בכאן ועכשיו הישראלי (שכנראה די דומה מהבחינה הזו ל"אז וכאן" שבתקופת הקמת המדינה) לחסר תועלת, בוגד בתודעה הקולקטיבית, שבמסגרתה "טוב למות בעד ארצנו". ובטח ובטח שלא בוכים על דם אויבינו שנשפך. היום כמו "אז", בחלקים נרחבים של החברה הישראלית, הלם קרב עדיין נתפס כחולשת אופי או פחדנות, או חלילה וחס הזדהות הזויה ובזויה עם האויב.

פוסט טראומה היא מצב בלתי נשלט, שאינו נענה לתכתיבים נרטיביים, שמהם מקורצת אידיאולוגיה לאומית סדורה. זה מצב לא טוב לשלטון. לאורך ההיסטוריה, העזו פוסט טראומטיים לדברר, או יותר נכון לגמגם, את ה"אחרות" שהמפגש עם המוות של הזולת מייצר. האחרות של הסובייקט מעצמו/ה מגופו/ה, ממשפחתו/ה, מ"המדינה", מן הנרטיב הדומיננטי. בה בעת, אותה "אחרות" כפי שענו רבות וטובות לפני, פותחת צוהר אל האחר האבסולוטי, לזולת באשר הוא.

אבי שחווה את הקרב בחווה הסינית, ומעולם לא סיפר לי על המפגש עם הלבן של העין של "האויב", תמיד מדגיש בפניי את הרגע שאחרי הפסקת האש. את הסיגריה שהציע לחיילים מצרים, איך התבונן בתמונות ילדיו של שבוי שהתחנן על חייו. כל מה שהוא רוצה שאדע ואזכור מהמלחמה ההיא היום, זה את המפגשים (המועטים) שהיתה בהם חמלה, המפגשים בהם היטשטש הגבול בין אויב לידיד. בודהיזם נרכש מניסיון מר.

כראשית של מחשבה מקוטעת, המצב הפוסט טראומטי יכול לאפשר מהלך סינגולרי, בו האישי חותר תחת הכללי ומשנה אותו. אם בפתח יום כיפור בישראל 2017 אבקש מעצמי להציע תשובה לשאלתה של ההוגה ז׳וליה קריסטבה, ״מי, בסופו של דבר, היה מסכים להתקרא 'בזוי', סובייקט של הבזות או מועד לה?" – אמלמל, כשהמילים מושלכות ממני בתשובה: מי שאין לו/ה ברירה.

> מעבר למסך הברזל של עזה. סיפור מאת דייב אגרס

אחרי המפגש. טקס אזכרה לחיילי סיירת שקד, חטיבת יואב, 2015. (שירז גרינבאום)

אחרי המפגש. טקס אזכרה לחיילי סיירת שקד, חטיבת יואב, 2015. (שירז גרינבאום)

שירז גרינבאום היא צלמת ועורכת בקולקטיב אקטיבסטילס.

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf