newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בשם האב: הפוטנציאל הפוליטי של הלם קרב

הבוז כלפי הגבר המובס, החייל שהתקלקל, מובנה בחברה הישראלית. בתור "דור שני" להלם קרב אני נאבקת להבין את אבי ואת הטראומה, ובחוסר האמון של שנינו כלפי המציאות. אבל לפוסט טראומה יש גם את היכולת לפתוח צוהר לשינוי

מאת:

כותבת: שירז גרינבאום

לפני כל יום כיפור אני אומרת לעצמי, השנה אני אדבר על זה. אני אצלם סרט, אני אאצור תערוכה, אני אכתוב מאמר, אני אערוך סקר, אני לא יודעת מה אני אעשה. חייבת לעשות עם זה משהו. אבל הקטע עם פוסט טראומה, ועם העברה בין דורית שלה, כמו שקוראים לזה הסוציולוגים, הוא שקשה מאוד לדבר. הדיבור למעשה מרגיש חסר טעם לגמרי. במיוחד כשלא רוצים להיות מהיורים ובוכים האלה. חסר טעם, כי בשביל הפוסט-טראומטיים כל השיט כבר קרה, ולא נשאר הרבה לצפות לו מ"העתיד". זה שהקפיטליזם והמשיחיות הדתית כל כך אוהבים למכור לנו. גם ככה מחר הולך להיות שחזור אימים אובססיבי-קומפולסיבי של העבר.

אבא מסתכל אליי, טקס אזכרה לחיילי סיירת שקד, 2017. (שירז גרינבאום)

אבא מסתכל אליי. טקס אזכרה לחיילי סיירת שקד, 2017. (שירז גרינבאום)

מאז שגיליתי, בגיל 25, שאבא שלי סובל מהלם קרב ממלחמת יום כיפור, אני מנסה לפצח את הפוטנציאל הפוליטי שבעמדה הפוסט טראומטית. בתור מה שאני מכנה "דור שני" ליום כיפור, אני נאבקת להבין את אבי ואת המצב הטראומטי גם יחד. תוך כדי התקפי הזעם, תוך כדי חוסר האונים שבפראנויה, תוך כדי חוסר האמון הבסיסי שהוא ואני חווים כלפי ה"מציאות". מזה שנים שאני משננת ביני לביני, וגם מול כל מי שמוכן להקשיב, שהסובייקט הפוסט טראומתי הוא הבזוי בה׳ הידיעה של החברה הישראלית. הוא האנטי-גבר-גבר, הנגטיב של הסובייקט הציוני, או כנראה הפטריארכלי באשר הוא. האמא של יפי הנפש.

ההתקפה על "שוברים שתיקה" היא אולי עוד סימפטום של הבוז המובנה המופנה כלפי "הגבר המובס", החייל שהתקלקל. זו אולי הסיבה לכך שהסנטימנט הציבורי נטה במסירות רבה כל כך נגד הפעילות של הארגון (נטה כמובן אחרי ההתקפות של פוליטיקאים קטנים, שרואים לנגד עיניהם רק רווח פוליטי). לא כי הארגון מוציא את דיבתם של חיילי צה״ל בעולם (כמו שנטען על הסרט פוקסטרוט), אלא כי הוא העז להרים את היד, בהתחלה בהססנות ואחר כך בגאווה ולהגיד, "המחיר של הכיבוש הוא קודם כל מחיר נפשי". לא מחיר תדמיתי ולא כלכלי, (כי כפי שאנחנו יודעים הכיבוש הוא רווחי ליהודים, במיוחד לסוחרי הנשק ובעלי חברות האבטחה שביניהם), ולא מחיר "מוסרי", כי למי אכפת מזכויות אדם, רבאק, אנחנו במאה ה-21.

> פוקסטרוט: גברים בורחים מהבשורה של עצמם

מפגש. טקס אזכרה לחיילי סיירת שקד, מצודת יואב, 2015. (שירז גרינבאום)

מפגש. טקס אזכרה לחיילי סיירת שקד, מצודת יואב, 2015. (שירז גרינבאום)

המחיר נוגע לכל מי שפגש את המוות בלבן של העין. מי שמעז להגיד, ״קשה לי עם מה שעשיתי או עם מה שראיתי״, אומר בעצם "אני סובל מדרגה מסוימת של פוסט טראומה". גם אם, וסביר להניח שלא, יכירו בו באגף השיקום של משרד הבטחון. מי שחווה התקפה רדיקלית על השלמות המנטלית שלו בעקבות השתתפות בקרב, נתפס בכאן ועכשיו הישראלי (שכנראה די דומה מהבחינה הזו ל"אז וכאן" שבתקופת הקמת המדינה) לחסר תועלת, בוגד בתודעה הקולקטיבית, שבמסגרתה "טוב למות בעד ארצנו". ובטח ובטח שלא בוכים על דם אויבינו שנשפך. היום כמו "אז", בחלקים נרחבים של החברה הישראלית, הלם קרב עדיין נתפס כחולשת אופי או פחדנות, או חלילה וחס הזדהות הזויה ובזויה עם האויב.

פוסט טראומה היא מצב בלתי נשלט, שאינו נענה לתכתיבים נרטיביים, שמהם מקורצת אידיאולוגיה לאומית סדורה. זה מצב לא טוב לשלטון. לאורך ההיסטוריה, העזו פוסט טראומטיים לדברר, או יותר נכון לגמגם, את ה"אחרות" שהמפגש עם המוות של הזולת מייצר. האחרות של הסובייקט מעצמו/ה מגופו/ה, ממשפחתו/ה, מ"המדינה", מן הנרטיב הדומיננטי. בה בעת, אותה "אחרות" כפי שענו רבות וטובות לפני, פותחת צוהר אל האחר האבסולוטי, לזולת באשר הוא.

אבי שחווה את הקרב בחווה הסינית, ומעולם לא סיפר לי על המפגש עם הלבן של העין של "האויב", תמיד מדגיש בפניי את הרגע שאחרי הפסקת האש. את הסיגריה שהציע לחיילים מצרים, איך התבונן בתמונות ילדיו של שבוי שהתחנן על חייו. כל מה שהוא רוצה שאדע ואזכור מהמלחמה ההיא היום, זה את המפגשים (המועטים) שהיתה בהם חמלה, המפגשים בהם היטשטש הגבול בין אויב לידיד. בודהיזם נרכש מניסיון מר.

כראשית של מחשבה מקוטעת, המצב הפוסט טראומטי יכול לאפשר מהלך סינגולרי, בו האישי חותר תחת הכללי ומשנה אותו. אם בפתח יום כיפור בישראל 2017 אבקש מעצמי להציע תשובה לשאלתה של ההוגה ז׳וליה קריסטבה, ״מי, בסופו של דבר, היה מסכים להתקרא 'בזוי', סובייקט של הבזות או מועד לה?" – אמלמל, כשהמילים מושלכות ממני בתשובה: מי שאין לו/ה ברירה.

> מעבר למסך הברזל של עזה. סיפור מאת דייב אגרס

אחרי המפגש. טקס אזכרה לחיילי סיירת שקד, חטיבת יואב, 2015. (שירז גרינבאום)

אחרי המפגש. טקס אזכרה לחיילי סיירת שקד, חטיבת יואב, 2015. (שירז גרינבאום)

שירז גרינבאום היא צלמת ועורכת בקולקטיב אקטיבסטילס.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf