בתי הספר הכנסייתיים אכן מופלים לרעה, אבל לא בגלל שהם ערבים

בעוד שבתי הספר החרדיים השיגו לעצמם הטבות דרך הממשלה, ובעוד שמשרד החינוך הצליח לבלוע לתוכו את בתי הספר הפרטיים, אלה הכנסייתיים נותרו קירחים מכאן ומכאן. הערבים נתרו מאחור, ובינתיים לאיש לא ממש אכפת

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כבר שבועיים נמשכת השביתה בבתי הספר הכנסייתיים, ולא נראה פתרון באופק. בפוסט זה חפרתי קצת ובדקתי האם נכונות טענותיהם בדבר אפליה בתקציב וקיצוץ בתקציב. מצאתי שכן.

עם זאת, אני לא מתרשם שמדובר באפליה שנוצרה על רקע לאום ודת. בתי הספר הכנסייתיים נפלו בין הכיסאות בשני מאבקים לא להם: מאבק אחד בין משרד האוצר לחינוך החרדי, על שיעור השתתפות המדינה בתקצוב בתי הספר. החרדים השיגו את מה שרצו, והערבים נותרו מאחור. מאבק שני התנהל בין משרד החינוך לבתי הספר האלטרנטיביים הפרטיים. כאן משרד החינוך ניצח, ושוב נותרו הערבים פגועים.

מבוא קטנטן כדי להבין את ההקשר

בעת הסדרת מערכת החינוך של מדינת ישראל (חוק חינוך ממלכתי 1953) הכירה המדינה בייחודו של החינוך שלצד מוסדות הדת (שהיה קיים לפניה), בכל הדתות. בתי הספר האלה נכנסו תחת ההגדרה "מוכרים שאינם רשמיים", כלומר שהמדינה מכירה בהם לצורך קיום חינוך חובה, אך הם אינם חלק מהחינוך הממלכתי. עד פה בסדר.

לשאלת התקציב אפשר היה לומר, שאם הם לא חלק מהחינוך הממלכתי אז שיסתדרו לבד. אפשר גם היה לומר שמדובר באזרחי המדינה, שמשלמים מיסים, ושממילא המדינה הייתה מממנת את חינוך ילדיהם אם היו לומדים בממלכתי. הפשרה שנקבעה, כבר ב-1953, הייתה שהם יתוקצבו בהיקף 75 אחוז מהחינוך הממלכתי (כאן, סעיף 9). עד פה נשמע שיווני וסביר.

כיום יש תחת הגדרת החינוך המוכר שאינו רשמי כחצי מיליון תלמידים (בכל הגילאים), שהם כרבע מילדי ישראל. הם משתייכים לשלוש קבוצות מרכזיות: בראשונה כ-300 אלף חרדים, המשתייכים למרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל ולמעיין החינוך התורני של ש"ס. בקבוצה השניה כלולים כ-125 אלף תלמידים ערבים, רובם נוצרים ומוסלמים בבתי הספר הכנסייתיים. קבוצה שלישית הם בתי ספר אלטרנטיביים פרטיים, ובהם כ-85 אלף ילדים.

> מה עושה נער בשם מוחמד בבית ספר קהילתי כנסייתי?

אלפי מפגינים מול משרד ראש הממשלה בירושלים במחאה על הפגיעה בתקציבי בתי הספר הכנסייתיים

אלפי מפגינים מול משרד ראש הממשלה בירושלים במחאה על הפגיעה בתקציבי בתי הספר הכנסייתיים

ה-75 אחוז לכולם הפך למאה אחוז לחרדים

ממשלת ישראל ה-24 (ממשלת שמיר השנייה) הייתה ממשלת ימין צרה שהוקמה בתמיכת החרדים. בזכות כוחם הפוליטי התקבל בתקציב 1992 תיקון לחוק יסוד התקציב (סעיף 3א) ובו נקבע:

התאגידים האמורים [מרכז החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני], יתוקצבו בתקציב משרד החינוך והתרבות למטרות חינוך בלבד, לפי אמות מידה שוות לשני התאגידים על פי קריטריונים עניניים אחידים ושוויוניים כמו לכלל ילדי ישראל.

הבנתם? "כמו כלל ילדי ישראל" פירושו תקצוב של מאה אחוז במקום 75 אחוז. החריגה הזאת נקבעה רק לגבי החינוך החרדי. הערבים והאלטרנטיביים, שהיו איתם באותה סירה, לא נכללו. כל ניסיונות משרד האוצר לבטל את הגזרה הזאת, 23 שנים אחורה, לא צלחו. זה היה גם בסיס המאבק של שי פירון מול החינוך החרדי, אבל גם הוא התקפל ונכנע.

אפליה במימון ההסעות – לדוגמה

השתתפות המדינה בתקציב החינוך המוכר שאינו רשמי נקבעה רק לצורך מימון שעות ההוראה. אולם לבתי הספר יש הוצאות רבות נוספות. ניקח למשל את ההסעות. בתי הספר המוכרים שאינם רשמיים הם ייחודיים על פי טיבם, ולכן משרתים אוכלוסייה ממרחב גאוגרפי רחב (בהשוואה לבתי הספר ממלכתיים). מכאן שעלות ההסעות היא גבוהה ומהווה נטל כבד על תקציב בית הספר.

בעניין זה קבע משרד החינוך לגבי המוכר שאינו רשמי כך (סעיף 2.3 ח'): תלמידי חינוך מיוחד ותלמידים נכים זכאים למימון הסעות. לגבי כל השאר – ניתנה הסמכות להחליט בידי האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי.

נחמד. אלא שאם תחפשו בגוגל את האגף הזה, תגיעו לדף האינטרנט של "המחוז החרדי". בעברית פשוטה – ההכרעה לגבי מימון ההסעות ניתנה לידי החרדים.

ומה החליטו החרדים? עיניכם הרואות: הסעות במימון המדינה לחרדים בלבד. ושוב נותרו הערבים והאלטרנטיביים בחוץ.

הסעות-חרדים

הדגמתי עד כה את אפליית בתי הספר הכנסייתיים בכל הקשור למימון שעות לימוד ולמימן ההסעות. הסיפור המלא הוא מורכב יותר שכן לכאן שייך חוק נהרי על גלגוליו השונים, ועדת שושני, שיטת התקצוב של בתי הספר בישראל וחלקן של הרשויות המקומיות במימון בתי הספר. יש גם הבדל בין יסודיים לתיכוניים, מסיבות היסטוריות. למי שרוצה להרחיב, אני מציע להתחיל בדו"ח זה של מרכז המחקר של הכנסת ובמחקר זה של לטם פרי-חזן על החינוך החרדי.

המאבק בבתי הספר הפרטיים

לצד החרדים והערבים נתכנסו תחת הגדרת המוכר שאינו רשמי גם בתי ספר פרטיים אלטרנטיביים, הפתוחים והדמוקרטיים לסוגיהם. תחת מסגרת המוכר שאינו רשמי ניתן היה לנהל את בתי הספר באופן עצמאי (על ידי עמותות הורים למשל), להתפרע בתשלומי הורים מוגזמים, ולזכות ב-75 אחוזי מימון מהמדינה. משרד החינוך מעולם לא התלהב מהעניין – שכן בתי הספר האלה החלישו את שליטתו של משרד החינוך בחינוך. בשנת 2000 הקיף החינוך המוכר שאינו רשמי 14 אחוז מכלל מערכת החינוך, וכיום הוא מהווה 25 אחוזים מהמערכת.

אחד הכלים למאבק בגידול הוא באמצעות פגיעה בתקציב. והנה, באותו חוק משנת 1953 שבו נקבעו 75 אחוזי מימון, נקבע גם שניתן להוריד את היקף המימון אם בתי הספר אינם עומדים בתנאים חברתיים. 5% מימון ירדו אם אוכלוסיית התלמידים אינה אינטגרטיבית, 5% נוספים אם הדירוג החברתי של התלמידים גבוה מהממוצע ביישוב, ועוד 5% ירדו אם בית הספר מרחיק תלמידים בשל הישגים לימודיים נמוכים.

צריך להודות שמדובר באחלה תנאים חברתיים, במיוחד שחשבו עליהם כבר בשנת 1953. אבל הם כן נותנים בידי משרד החינוך את האפשרות לקצץ בקלות 10-15% בתקציבי בתי הספר האלה מכוח התקנות.

ואכן, בשנים האחרונות החל משרד החינוך להקפיד על תת סעיפים אלה, ושיעור ההשתתפות בתקציב המוסדות הערביים והפרטיים ירד ל-65 ואף ל-60 אחוז [כזכור, החרדים נותרו במאה אחוז תקצוב]. כתוצאה מהלחץ הכלכלי, בתי ספר אלטרנטיביים רבים נטשו בשנים האחרונות את מעמד החינוך המוכר שאינו רשמי, והפכו להיות בתי ספר ממלכתיים. הדמוקרטיים, הדו-לאומיים-דו-לשוניים, קשת, הפתוח ביפו ועוד. הם אולי איבדו מעט מעצמאותם, אבל זוכים מעתה למימון מלא של משרד החינוך.

משרד החינוך מצליח ככל הנראה לבלום את החינוך הפרטי, אולם מי שמשלם את מחיר המלחמה הזאת הם בתי הספר הכנסייתיים. כחלק מהמאבק, שיעור ההשתתפות של המדינה בתקציבם ירד.

> בגלל השביתה נאלצתי להביא את בני לכנסת להצבעה על מתווה הגז

מפגינים מול משרד ראש הממשלה בירושלים במחאה על הפגיעה בתקציבי בתי הספר הכנסייתיים

מפגינים מול משרד ראש הממשלה בירושלים במחאה על הפגיעה בתקציבי בתי הספר הכנסייתיים

אז מה הסיכום?

ראשית, נכון שבתי הספר הכנסייתיים מופלים לרעה בהשוואה לבתי הספר החרדים, שזהים להם במעמד. החרדים השיגו לעצמם יותר.

שנית, נכון ששיעור ההשתתפות בתקציב בתי הספר הכנסייתיים ירד, כחלק מהמאבק של משרד החינוך בבתי הספר הפרטיים.

שלישית, נכון שבתי הספר הכנסייתיים שובתים כבר שבועיים, ולא אכפת לנו מספיק. לא הממשלה, לא הכנסת, לא התקשורת, אפילו לא ארגוני המורים – אף אחד עוד לא נרתם לעזור להם, לפתור את מצוקתם.

אגב, אמרתי בהתחלה (ובכותרת) שהאפליה כלפי בתי הספר הכנסייתיים לא נובעת מסיבות של לאום ודת, והסברתי למה. עם זאת, במובן מסוים מדובר דווקא בדיוק כן באפליה מסוג זה. החרדים, עם מיקומם הייחודי במערכת הפוליטית הישראלית, יכולים להבטיח לעצמם תמיד פירורים והגנות ממין זה. בתי הספר האלטרנטיביים היהודים מספיק קרובים ברוחם ובערכיהם למערכת החינוך כדי להשתלב בממסד.

בגלל שהם ערבים, ובגלל האופי הלאומי של בתי הספר הכנסייתיים (שבו מנסה משרד החינוך לפגוע, לפי מה שכתבה פה סמאח סלאימה אתמול), אין להם סיכוי לא לייצוג סביב שולחן הממשלה שיבטיח נתח מהתקציב, ולא להשתלב במערכת החינוך הכללית מבלי לשנות כליל את אופיים.

אני מקווה שבסוף הם יקבלו את המימון המגיע להם. אולי החרדים יאמצו אותם להחרגות שהם השיגו לעצמם, או אולי תמצא דרך להכניס אותם תחת מסגרת החינוך הממלכתי תוך שימור עצמאותם.
היי – ראש השנה, מותר להיות אופטימי במדינת היהודים.

* עדכון / תיקון: ארגון המורים העל יסודיים שלח מכתב למנכ"לית משרד החינוך ומאיים להצטרף למחאה לאחר החג (16.9).

> ראש השנה: לא רק למען גאולה לאומית, אלא למען גאולת העולם כולו

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf