בפעם השניה ברציפות: ישראל הסירה את המגבלות וחברון זכתה בגביע הפלסטיני

מאת |

אחרי שישראל לא אשרה לשחקנים מחברון להיכנס למשחק הראשון בעזה, ומנעה כניסת שחקנים מעזה לגומלין פנו הפלסטינים לפיפ"א בתלונה נגד ישראל. וראו איזה פלא – השחקנים הפסיקו להיות איום בטחוני. מחזיקת הגביע, אהלי אל-ח'ליל, תייצג בשנה הבאה את פלסטין בצ'מפיונס האסייתי

ההתמודדות החגיגית בין מחזיקת הגביע של הגדה המערבית למחזיקת הגביע של רצועת עזה הגיעה היום לסיומה, והבטיחה כי גביע הזהב יישאר בחברון. במשחק שהתקיים היום באיצטדיון חוסיין אבן עלי בחברון, נפרדו קבוצת אהלי אל-ח'ליל המקומית וקבוצת שבאב ח'אן יונס בתוצאה 1-1. בשל העובדה שבמשחק הראשון ניצחו החברונים בעזה 1-0, התוצאה בסיכום שני המפגשים היא 2-1 לחברון, מה שמבטיח לקבוצה גביע שני ברציפות, כמו גם את הזכות לשחק בשנה הבאה בצ'מפיונס האסייתי. יצויין כי זו הפעם הראשונה בהיסטוריית הכדורגל הפלסטיני שקבוצה זוכה בגביע הזהב שנתיים ברציפות.

המשחק התקיים לאחר שבמהלך השבוע האחרון כבר הופרחו מספר שמועות כי הפלסטינים גמלו החלטה לבטלו, וזאת בשל המניעה הביטחונית שהטילה ישראל על כניסת שישה מהשחקנים העזתים. מנגד, היו כאלו בהתאחדות הספורט הפלסטינית שחשבו שיש לקיים את המשחק לפי כמות השחקנים שהתירה ישראל את כניסתם, גם אם יהיו רק עשרה עזתים נגד 11 חברונאים, וזאת כדי שהפגיעה הישראלית בספורט הפלסטיני תיראה, תישמע ותהדהד בתקשורת העולמית.

> השער של ישראל היום: כך תופס הליכוד את התקשורת ואת המדינה

שחקני אהלי אל-ח'ליל מול שבאב ח'אן יונס בגמר הגביע, חברון (ויסאם השלמון / פלאש90)

שחקני אהלי אל-ח'ליל מול שבאב ח'אן יונס בגמר הגביע, חברון (ויסאם השלמון / פלאש90)

אחרי דיונים והתלבטויות החליטו הפלסטינים לנקוט בדרך הדיפלומטית: הם הודיעו לפיפ"א כי הם דוחים את ההחלטה לגבי המשחק ב-48 שעות (המשחק אמור היה להתקיים בשבת) כדי לתת להתאחדות הספורט העולמית הזדמנות להפעיל לחץ על ישראל.

בסופו של דבר, כך לפי סוכנות הידיעות הפלסטינית מען, רק לאחר שיו"ר פיפ"א ג'אני אינפנטינו התערב אישית ולחץ מאחורי הקלעים על התאחדות הכדורגל הישראלית, בבקשה שתבהיר לרשויות בישראל מה יהיו ההשלכות של המשך מניעת כניסתם של השחקנים, הודיעו מנגנוני הביטחון הישראלים כי כניסתם של ששת השחקנים מעזה, כמו גם של מאמן השוערים וקצין התקשורת של הקבוצה, מותרת.

שערו של אסלאם אל-בטראן, היום בחברון:

יצויין כי אותו הסיפור בדיוק התרחש לפני שנה, בפעם האחרונה בה התמודדה קבוצה מעזה מול קבוצה מהגדה, ולפיכך, לפי כל ההערכות, הפלסטינים יתלוננו כעת באופן רשמי נגד ישראל בפיפ"א.

בקרוב צפויים להגיע נציגי פיפ"א לביקור ברצועת עזה, לרבות אינפנטינו עצמו וכן טוקיו סאקסוואלה הדרום-אפריקאי המרכז את פעילות הוועדה הבינלאומית שמטרתה לבחון את הקשיים שמציבה ישראל בקידום הכדורגל הפלסטיני. השניים יעמדו מקרוב על המצוקות הפלסטיניות בשדה הכדורגל ועל ההשפעות של המצור המתמשך על פיתוח הספורט המקומי, כמו גם המשך הכיבוש בשטחים הפלסטינים בכלל, משטר ההיתרים והשפעתם על הכדורגל הפלסטיני.

תקציר המשחק בין אהלי אל-ח'ליל לשבאב ח'אן יונס:

אריות הכדורגל מחברון

במהלך המשחק היו שחקני אהלי אל-ח'ליל עדיפים, אבל שחקני שבאב ח'אן יונס גילו נחישות גדולה הרבה יותר מזו שהציגו במשחק בעזה. החברונים עלו מעט שאננים למשחק, וזאת אחרי היתרון שהשיגו ובשל העובדה שהמשחק התקיים באיצטדיון הביתי ועם הרכב מלא, והמחצית הסתיימה בתוצאה 0-0. החברונים עלו בסופו של דבר לייתרון בדקה ה-81 משער של אסלאם אל-בטראן. החלוץ הכשרוני מיאטה שכבש גם בשבוע שעבר במשחק בעזה, הכניע את שוער ח'אן יונס מקרוב, לאחר מהלך שייתכן והיה בנבדל. שבאב ח'אן יונס מיהרו להגיב וקבעו 1-1 בדקה ה-87 משער בבעיטה חופשית של חאזם שקשק. השחקנים מח'אן יונס אולי עוד חלמו על שער נוסף שיעניק להם את הגביע, אבל דקות לאחר מכן נשמעה שריקת הסיום והחגיגה החברונית החלה.

מעניין לציין כי השנה זכתה באליפות הפלסטינית קבוצת שבאב אל-ח'ליל ובגביע זכתה אהלי אל-ח'ליל, מה שאומר שאת פלסטין ייצגו בשנה הבאה בצ'מפיונס האסייתי שתי קבוצות מחברון. מעניין להדגיש את הנקודה ואת הקפיצה האדירה שעשה הספורט הפלסטיני בכלל וזה המקצועני בחברון בפרט. שתי הקבוצות החברוניות נהנות מניהול עצמאי לחלוטין, מסיוע של אנשי עסקים מקומיים לקבוצות הכדורגל, וכן מניהול ספורטיבי מצוין. כך לדוגמה, איימן סנדוקה, מאמן אהלי אל-ח'ליל המשיך לקבל קרדיט מההנהלה גם בתקופות שפל, וכך גם כיפאח אלשריף, יו"ר המועדון, אחת מדמויות הספורט הבולטות בפלסטין, איש עסקים שחולש על עסקי ייבוא ציוד ספורט לגדה המערבית.

> המסתערבים שהמדינה שלחה כדי להסתנן ולרגל בכפרים ערבים

טקס הנפת הגביע, היום בחברון:

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אני בדרך כלל מספר את סיפור חיי דרך השפה הערבית. למדתי ערבית בכל המסגרות הישראליות הרשמיות וה"רגילות": בית ספר, חטיבה, תיכון, בגרות ואז בין היתר בצבא. וכך, בגיל 22 הייתי אמנם אחרי 10 שנות "ערבית", אבל לא יכולתי להגיד מילה, ולא הכרתי בעצם אף פלסטיני באמת.

נפתחתי לעולם והשתניתי מכל הבחינות בזכות הערבית האחרת, החיה והנושמת, שנחשפתי אליה מאז: בבית הספר הדו-לשוני בירושלים, בבית ספר חסן עראפה ביפו, ברופאים לזכויות אדם, בלימודי תואר שני במחלקה למזרח תיכון בלונדון, ובדוקטורט בקיימברידג' עם מנחה פלסטיני.

הערבית הזו לקחה אותי למסע שעודנו נמשך: אל עבר ההיסטוריה של לימודי הערבית בארץ, אל קשר אחר שהתקיים בין יהודים לבין ערבית, ובין יהודים לבין ערבים, אל עבר המציאות הפלסטינית והחיים של אלו החיים בצל אפליה מכאן ותחת כיבוש משם, וגם אל הפוטנציאל הטמון בערבית. במילים אחרות, התחלתי להבין איך אפשר – דרך השפה הערבית –  לחשוב כאן על מציאות אחרת.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf