גדלנו לראות בשיבה איום במקום לראות בה תקווה

הכפר מעלול חרב ב-1948, אבל גם הנכדים של מי שנולד שם עדיין רואים את עצמם כבני המקום. היהודים בישראל למדו לראות בשאיפה שלהם לחזור כסכנה. זה לא צריך להיות כך

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כששואלות את ניל, בתן בת הארבע של חברתי איה ושל בן זוגה וסאם, מאיפה היא, היא עונה "ממעלול". ניל נולדה באלליד (לוד) וגרה בחיפא, וסאם נולד ביפיע ואביו, סבא של ניל, נולד במעלול וגורש ממנו כשהיה בן שלוש, לא רחוק מגילה של ניל היום.

מעלול שבגליל התחתון, סמוך לנצרת, הוא כפר פלסטיני שהתגוררו בו כ-700 תושבות ותושבים ב-1948. ביולי של אותה שנה, כל התושבים גורשו. חלקם הגיע ללבנון, אך רובם, כמו המשפחה של ניל, מתגוררים היום ביאפת-אל-נאצרה, כיום כפר יפיע. שתי הכנסיות של מעלול עומדות על מקומן עד היום, לצידן מסגד הרוס חלקית, בית קברות מוסלמי ושרידים של בתי הכפר, שכנראה שוטחו בדחפורים אחרי הגירוש. קק"ל נטעה במקום חורשת אורנים, ובסיס צבאי הוקם על חלק מאדמות הכפר ועל בית הקברות הנוצרי, שאליו אין גישה היום. קיבוץ כפר החורש השתמש בעבר בכנסיות כמחסה לעדר הפרות שלו.

הסיפור הזה, כידוע, חוזר על עצמו במאות כפרים: גירוש בחסות המלחמה ואז השתלטות על האדמות, חלוקתן לישובים יהודיים או נטיעות עליהן כדי למנוע שיבה של הפליטים. בכל זאת, בנות ובני מעלול שבות ושבים אליו בכל הזדמנות והדור הרביעי עדיין יודע להגיד "אני ממעלול".

מדי יום עצמאות, אנשי מעלול עולים לכפר. אחת משתי הכנסיות ששרדו (צילום: זוכרות)

ניל זינאתי ליד שרידי הכנסייה במעלול. רואה את עצמה כבת הכפר (צילום: איה זינאתי עלי סלאח)

הכנסייה במעלול (למעלה), וניל עלי סלאח ליד שרידי המסגד. העקורים ממשיכים לבוא בכל הזדמנות (צילומים: נטשה דודינסקי ואיה זינאתי עלי סלאח)

הבמאי הפלסטיני הנודע מישל ח'לייפי, יליד נצרת, יצר את הסרט הקצר "מעלול חוגג את חורבנו", סביב קהילת עקורי מעלול והמנהג שהשתרש לחזור לכפר ב"יום העצמאות" של מדינת ישראל (כי בזמן המימשל הצבאי, זה היה היום היחיד החופשי יחסית). הסרט לוכד את הגעגועים, את החיים תחת שלטון ישראלי שכופה את הסיפור שלו כהיסטוריה היחידה והבלעדית שהנכבשים מחויבים ללמוד ולשנן, ואת הצומוד העיקש, השמירה על התקווה והשאיפה לשוב, שמועברת מדור לדור, למרות הכל.

ישראלית כמוני שרואה את הסרט – ושומעת את בנות ובני מעלול – לא יכולה שלא לשאול את עצמה, מדוע אנחנו מסרבות ומסרבים להקשיב? אנחנו, שהסבתות רבתות שלנו השאירו קיר לא מסויד בבית לזכר החורבן ומקום בתפילות ובחתונות שלהן לזכור את ירושלים, שאותה מעולם לא ראו, איך זה שגדלנו לא לראות את היופי והצדק שבערגת המגורשים אל ביתם שנמצא במרחק נגיעה אבל אסור לשוב אליו? איך אנחנו ממשיכות להיות שותפות בעוול כזה ומנציחות אותו? איך גדלנו לראות בשיבה שלהן איום עלינו? למה שנסכים לקבל את הדיכוטומיה שמנסים לכפות עלינו, את המשחק סכום-אפס האכזרי, שבו קולוניאליזם התיישבותי הוא שיבה ושיבה של פליטים היא איום? שבו יש מקום רק לשיבה של יהודים?

היהודים צריכים להבין את השאיפה לחזור. חגיגת נישואים במעלול, סוף המאה ה-19 (צילום באדיבות זוכרות)

היהודים צריכים להבין את השאיפה לחזור. חגיגת נישואים במעלול, סוף המאה ה-19 (צילום: palestine remembered)

התביעה הקנאית הזאת לבלעדיות, הסירוב להקשיב, להכיר את ההיסטוריה ולהכיר בעוול, מולידים אכזריות הולכת וגדלה, כמו מפלצת שלא יודעת שובע. עוד הפקעת אדמות, עוד אפליה, עוד גזענות, עוד מאסרים, והצדקה של כל אלה באיום ש"הם" מהווים, "הם" שאנחנו לא מכירים בהיסטוריה שלהם ולכן גם לא בזכויות שלהם ובעצם קיומם. מעגל של דה-הומניזציה שבו כל הכרה כזאת היא איום ולכן לא תוכל לקרות. האם שיבה של ניל הקטנה למעלול מסכנת אותי? ברור שלא. השיבה שלה מביאה תקווה, גם בשבילי, גם בשבילכן, תקווה שחלומות יכולים להתגשם ושחיים יכולים לצמוח מבין ההריסות. וכל אמא ואבא שמלמדים את הילדה שלהם לומר "אני ממעלול", מגלמים את התקווה הזאת כל יום. כמה נורא ועצוב ועלוב לראות בתקווה לחיים איום קיומי. נורא ועצוב ובעיקר לא הכרחי. אנחנו לא חייבות להיות חלק מזה.

השיבה למעלול עדיין לא אפשרית, אבל כל אחת יכולה לבקר בשרידי הכפר. בשבת 8.12, עמותת זוכרות תקיים במעלול אירוע מיוחד של התנגדות תרבותית במסגרת פסטיבל הסרטים 48מ"מ. נסייר במקום עם עמר אלע'בארי ונשמע את סיפורו של הכפר ואז נתארח בכנסיה של מעלול לצפיה בסרט "מעלול חוגג את חורבנו" ושיחה עם במאי הסרט מישל ח'לייפי ועם משפחות מעקורי מעלול. אפשר להגיע למקום עצמאית (מומלץ להיעזר באפליקציה של זוכרות, iNakba) או בהסעה מתל אביב. פרטים מלאים על האירוע, מקום ושעה מדוייקים כאן.

רחל בית אריה היא מנכ"לית עמותת "זוכרות" 

 

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אלימות משטרתית נגד מפגינים חרדים. הפגנת הפלג הירושלמי בבני ברק. 10 בדצמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אלימות משטרתית נגד מפגינים חרדים. הפגנת הפלג הירושלמי בבני ברק. 10 בדצמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

צפו: שוטר תופס באלימות במפשעה של מפגין חרדי

בתיעוד מהפגנת "הפלג הירושלמי" נגד מעצר עריק, נראה שוטר תופס בכוונה במפשעה של מפגין שהוא מנסה לעצור. בסרטון נוסף נראית חבורת שוטרים רכובים על אופנועים נוסעת לעבר המפגינים במהירות כדי לפזר אותם מהכביש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf