גזענות ברפואה היא הרבה מעבר למטופל שקורא לרופא "ערבי מסריח"

כרופאה ערביה, אני נתקלת לא פעם במופעי גזענות מצד מטופלים. אבל אני נתקלת גם במערכת שהפנימה את ההפרדה הגזעית בין ערבים ויהודים, תוך הפרת המחויבות הבסיסית ביותר שלה לטיפול שוויוני. את המחיר משלמות, כתמיד, קבוצות המיעוט

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בלילה סוער במיוחד, בחורף של 2018, הייתי תורנית במחלקה פנימית. בערך בחצות נפטר אחד המטופלים שלי, ובכאב רב נאלצתי לבשר את הבשורה למשפחתו. יש תחושה נוראית כזאת, שכל רופא מכיר אותה, שמרגישים בשנייה לפני הבשורה – כשאת יודעת משהו שהאחרים בחדר עוד לא יודעים ואת יודעת בדיוק איך הם ירגישו ברגע שתפתחי את הפה. במקרה שלי, תמיד קיוויתי בתמימות מסוימת שהשנייה הזאת לעולם לא תסתיים. אבל היא תמיד מסתיימת, ותמיד באותה צורה נוראית.

הלילה הזה לא היה שונה במיוחד. לאחר ששוחחתי עם המשפחה וניסיתי לתמוך בהם רגשית כמה שיכולתי, הייתי חייבת לחזור לשאר מטלות התורנות. לפני שעזבתי את החדר אחד מהם ביקש בבכי: "בבקשה, אל תתני לאחיות הערביות לכסות אותו. אנחנו לא רוצים שהידיים המלוכלכות שלהן יגעו בו.  אנחנו רוצים שאת תעשי את זה!"

אולי זה הזמן לציין שגם אני ערביה, ועובדת בשיתוף פעולה נפלא עם העמיתים היהודים שלי, כאשר הבדלים גזעיים ותרבותיים מעולם לא היוו מכשול בינינו. עם זאת, בניגוד לאחיות שעבדו איתי באותו הלילה, אין לי כיסוי ראש וגם אין לי מבטא ערבי כשאני מדברת עברית, כך שאני יכולה להבין מדוע המשפחה הייתה מעט מבולבלת.

וכך אני מוצאת את עצמי שוב באותה סיטואציה שבה אני יודעת משהו שהמשפחה לא יודעת, ותוהה לעצמי אם אני צריכה להגיד להם או לא. לאחר מספר שניות של גמגום, אמרתי: "בסדר, אני אעשה את זה". הם לא ידעו שלא היה אף איש צוות יהודי במחלקה באותו הלילה. מתוך כבוד לדתיות של בני המשפחה ולאבל שלהם, כיסיתי אותו מבלי לרחוץ אותו, ווידאתי שהדבר ייעשה על ידי איש דת יהודי ברגע שהם יגיעו לבית העלמין. זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי משהו כזה.

הדרישה להפרדה אתנית נעשתה באופן בלעדי על-ידי נשים יהודיות, בדרך כלל נשים דתיות או חרדיות, ולרוב נענית על-ידי האחיות. (הדס פארוש / פלאש 90)

אם להיות כנה, זאת לא הייתה הפעם הראשונה ולא האחרונה שנתקלתי בגזענות כלפיי או כלפי הצוות שלי. עם זאת, לימדו אותנו להבליג, להבין שהמטופלים המאושפזים והמשפחות שלהם עוברים זמנים קשים ומשברים, וזוהי העבודה שלנו לגרום להם להרגיש בנוח. אנחנו כצוות רפואי חזקים יותר מבחינה רגשית בסיטואציה הזו, כך שאנחנו בהחלט יכולים לעבור הלאה. אבל מה עלינו לעשות כשהגישה הגזענית הזו מכוונת כנגד מטופלים אחרים? ומה כאשר הצוות הרפואי עצמו נוהג בגזענות?

מספר חודשים לאחר האפיזודה הזאת, פורסם בתקשורת הישראלית כי הוגשה תביעה ייצוגית כנגד ארבעה בתי חולים בהם נהוג באופן בלתי פורמאלי להפריד בין יהודיות לערביות במחלקות היולדות.  תופעה מטרידה זו פורסמה לראשונה ב-2012, אבל ככל הנראה התקיימה שנים רבות קודם לכן. ב-2016, כאשר אשתו של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' ילדה בבית חולים בירושלים וביקשה לשהות בחדר ללא נשים ערביות, הוא צוטט אומר: "טבעי שאשתי לא תרצה לשכב לידי מישהי שהרגע ילדה תינוק שאולי ירצה לרצוח את התינוק שלה עוד עשרים שנה".

לפני כחודשיים פורסם מחקר חלוצי של פרופ' יעל קשת ודר' אריאלה פופר-גבעון על הגישות של מטפלים ומטופלים בנוגע להפרדה אתנית במחלקות היולדות. הם הראו ש-30% מהנשאלים היהודים במחקר ו-21% מהערבים מסכימים שיש לאפשר למטופלים לבחור להיות בחדר שכולו יהודים או כולו ערבים, בהתאמה. יתרה מזאת, דרך ראיונות עומק עם אחיות, רופאים ומנהלים, הן הראו שהדרישה להפרדה אתנית נעשתה באופן בלעדי על-ידי נשים יהודיות, בדרך כלל נשים דתיות או חרדיות, ולרוב נענית על-ידי האחיות. בחלק מהמקרים, האחיות הפרידו בין מטופלות יהודיות וערביות גם מבלי שנתבקשו לכך, וחלק מהמרואיינים הודו שמדובר באפליה גזענית של הצוות כנגד המטופלות הערביות. באופן לא מפתיע, המנהלים והרופאים הבכירים שרואיינו היו באופן כללי לא מודעים להפרדה האתנית הזו, או שהכחישו שהיא קיימת במחלקותיהם ובבתי החולים שלהם.

רופאה אמיצה אחת אפילו אמרה בריאיון: "יש חדר גדול במחלקה, עם שש או שמונה מיטות. זה חדר באמת נוראי… לעיתים קרובות אני שומעת מהאחיות שכאשר הן מסדרות את החדרים, במידה ואין שיקולים רפואיים חשובים, הן דוחפות את המטופלות הבדואיות לחדר הזה".

זה לא סוד שיש אפליה גזענית בכל חברה, ושהחברה הישראלית גם היא נגועה בכך. למעשה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני מעצים פעולות גזעניות, ופרופ' קשת ודר' פופר-גבעון הוסיפו שהדרישות להפרדה מופיעות בשכיחות גבוהה יותר בזמנים של הסלמה ביטחונית. אף על פי כן, בעיה זו של יחס שונה למיעוטים אינה בלעדית למערכת הבריאות הישראלית, ולא יהיה מפתיע למצוא אותה גם במדינות אחרות, למרות שאין ספרות או פרסומים בנושא, ויכול להיות שהיא גם לא נחקרת כלל במקומות אחרים.

ברור לחלוטין שכרופאים וכאנשים קשה לנו מאוד לדון בפגמים ובכשלים שלנו, על אחת כמה וכמה אם הם לא מקובלים מבחינה חברתית או שהם מהווים חלק ממחסום פסיכולוגי לא מודע. אין ספק שקל לנו הרבה יותר לטעון כנגד המטופלים שהם גזענים. כך, מטופלת שתוקפת רופא ערבי הופכת לשיחת היום במסדרונות בית החולים, בעוד שהפרדת יולדות במחלקות אינה עולה לדיון

אנחנו בדרך כלל מסבירים את הבריאות הגרועה של בני מיעוטים על-ידי הבדלים מובנים בתרבות, בהרגלים, בדיאטה, במצב הסוציו-אקונומי, בחינוך, בנגישות לשירותי בריאות ובמחסומי שפה. עם זאת, אנחנו כרופאים צריכים לשים יותר דגש על ההטיות המובנות שלנו בזמן שאנחנו מטפלים בבני מיעוטים. למען האמת, חלק מההבדלים הללו, אם לא כולם, נובעים ממדיניות ממשלתית וממסדית של אפליה ארוכת שנים, רשמית ולא-רשמית. הפרדה אתנית במחלקות היולדות היא רק סימפטום של חברה מופרדת והיא מציגה מדרון חלקלק עד להפרדה של כלל מערכת הבריאות למערכת יהודית ומערכת ערבית שרק תעמיק את הפערים.

ברור לחלוטין שכרופאים וכאנשים קשה לנו מאוד לדון בפגמים ובכשלים שלנו, על אחת כמה וכמה אם הם לא מקובלים מבחינה חברתית או שהם מהווים חלק ממחסום פסיכולוגי לא מודע. אין ספק שקל לנו הרבה יותר לטעון כנגד המטופלים שהם גזענים. כך, מטופלת שתוקפת רופא ערבי הופכת לשיחת היום במסדרונות בית החולים, בעוד שהפרדת יולדות במחלקות אינה עולה לדיון. כמו המטופלים, גם אנשי הצוות הרפואי מגיעים מרקעים שונים וגם הם בעלי דעות פוליטיות שונות, אבל לנו יש משהו אחד משותף שמחבר בינינו.

כסטודנטים לרפואה נשבענו את שבועת היפוקרטס, ואמרנו: "לכל בית שבו אבקר, אגיע לטובת החולה, ולא אבצע שום פשע ולא אגרום לנזק בכוונה תחילה, ובייחוד לא אנצל את גופם של נשים וגברים, בין אם הם בני-חורין ובין אם הם עבדים". בישראל אנחנו גם נשבעים את שבועת הרופא העברי אשר מחייבת אותנו לעזור "לאדם החולה באשר הוא חולה, אם זר אם נכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד". הממסד הרפואי צריך להוות אור באפלה בסיטואציות כאלה, והרופאים צריכים תמיד לזכור את החובה החברתית שלהם. זוהי המחויבות שלנו לעצמנו ולמטופלים שלנו לעסוק יותר בתופעה הזו של הטיה גזעית כנגד מטופלים, אשר באופן ברור פוגעת בהם, ולגדוע אותה אחת ולתמיד. אבל ראשית עלינו להודות שישנה אפליה גזענית במערכת הבריאות, ושגם אם אנחנו לא עוסקים בגזענות באופן פעיל, מרביתנו מעלימים עין ממנה.

בסופו של דבר, כפי שפרנסואה רבלה כתב ב"גרגנטואה ופנטגרואל" – "מדע ללא מצפון הוא הרס הנשמה". אם תשאלו אותי, העבודה המדעית והרפואית הנפלאה שלנו שווה כקליפת השום אם איננו יכולים להבטיח למטופלים שלנו טיפול שוויוני, סודי ומכבד.

ד"ר יסמין אבו פריחה היא רופאה מתמחה ברפואה פנימית ופעילה חברתית.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"אין ילד בשכונה בלי טראומה מהחודשיים האחרונים". ילד בעיסאוויה (יובל אברהם)

ביום משחקים ביהודים נגד ערבים, בלילה באים החיילים. קיץ בעיסאוויה

ילדי עיסאוויה מבלים את חופשת הקיץ שלהם בתוך שכונה שהפכה לזירת מלחמה. בין רימוני ההלם והגז הם רואים את האבות והאחים שלהם נעצרים ומושפלים יום יום. "אין ילד בשכונה בלי טראומה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf