"גטו גדול": התלמידים הערבים בחיפה נדחסים ברחוב קטן וחד סטרי

תושבי חיפה הערבים מפוזרים בכל השכונות, אך בתי הספר שלהם מרוכזים במקום אחד. בית ספר חדש, גם בשכונה עם רוב ערבי, יהיה יהודי. 70% מהתלמידים הערבים לומדים בבתי ספר כנסייתיים, שמקבלים מימון ממשלתי אך גובים שכר לימוד גבוה. והמצב בבתי הספר הממשלתיים חמור

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ביום שני שעבר חזרו התלמידים הערבים בחיפה לספסל הלימודים – בלי שביתות. על פניו, הכל מתנהל כשורה. אולם התמונה בעיר פחות ורודה משנדמה.

לפי הנתונים הרשמיים של עיריית חיפה, בעיר מתגוררים 31 אלף תושבים פלסטינים. אך לדברי שהירה שלבי, חברת מועצת העיר ועוד פחות משנה סגנית ראשת העיר, המספר הזה לא מדויק. לטענתה, יש עוד לפחות 10,000 פלסטינים שמתגוררים בחיפה, אך חלקם לא העבירו אליה את הכתובת הרשמית שלהם ונשארו רשומים בערים ובכפרים שמהם הגיעו, כמו למשל אנשים שמתגוררים בעיר באופן זמני למטרות לימודים או עבודה.

שלבי מעריכה כי מספר התושבים הפלסטינים בחיפה כיום הוא 40-45 אלף איש, ומספר התלמידים הפלסטינים בבתי הספר בעיר מגיע לכ-9,000.

בחיפה יש כיום חמישה בתי ספר ערביים יסודיים ממשלתיים, לעומת 46 בתי ספר יסודיים ממלכתיים יהודיים, מהם 6 דתיים. בנוסף, קיימים בחיפה חמישה בתי ספר כנסייתיים (בערבית "אהלי"), שבהם לומדים מיסודי ועד תיכון. בעיר יש רק שני בתי ספר תיכוניים ממשלתיים ערביים. הגדול שבהם הוא אלמותנבי, שנבנה ב-1996, והשני הוא בית הספר אלכרמה למדעים, שנבנה לפני 3 שנים. לעומתם, יש בעיר 13 תיכונים ממלכתיים יהודיים, ועוד 20 בתי ספר בבעלות אחרת (למשל טכנולוגיים).

שלבי מציינת כי רוב בתי הספר הערביים ממוקמים בעיר התחתית, ברדיוס של 2 ק"מ. ברחוב עבאס – רחוב קטן וחד סטרי – יש ארבעה בתי ספר, שניים מהם מהגדולים בחיפה.

רחוב עבאס בחיפה (צילום: מריה זרייק)

ארבעה בתי ספר ברחוב צר וחד סטרי. פקק ברחוב עבאס בחיפה (צילום: מריה זרייק)

לדבריה, "זה גטו גדול. אי אפשר להמשיך להתעלם ממצוקת הערבים בחיפה. נעשה עוול היסטורי, שצריך לתקן ומיד. אי אפשר להגיד היום שהערבים גרים רק בוואדי אלנסאנס וחליסה וכבביר. היום אנחנו נמצאים בכל השכונות בחיפה. בכרמל ובכרמל הצרפתי מתגוררות כיום 4,650 משפחות פלסטיניות עם 1,200 ילדים בגיל בית ספר, ואין בית ספר ערבי אחד באזור.

"בשכונת עין הים, שבה אני גרה, רוב האוכלוסייה, 70%-80%, היא ערבית. 1,600 תושבים, ואין גן ערבי אחד. כששני הילדים שלי היו קטנים נאלצתי לנסוע 45 דקות כל יום כדי לקחת אותם לגנים ולבתי הספר. לעומת זאת, בשכונה יש בית ספר יהודי ניסויי על אזורי, שאליו הביאו ילדים מכל מקום".

דוגמה כואבת יותר היא בית הספר שלווה ברחוב יצחק שדה בעיר. רוב תושבי השכונה הם ערבים, אך אין בה בית ספר ערבי, ולעומתו יש בה בית ספר יהודי בשם שלווה שלומדים בו 120 ילדים בלבד.

לדברי שלבי, "אנחנו לא נכללים בתכנון של עיריית חיפה. אף פעם לא נלקחנו בחשבון בבניית השכונות החדשות. בשכונת רמת הנשיא, למשל, שגם ערבים גרים בה, פתחו שלושה בתי ספר – אבל אף אחד מהם הוא לא בית ספר ערבי. כאילו שאנחנו לא קיימים, כאילו שאנחנו אוויר. יש אפליה ברורה שמתבטאת גם בחינוך. יש תוכנית בשכונת קרית אלעזר להתחדשות עירונית ובניית בית ספר ומרכז קהילתי שם. כמובן, בית ספר יהודי, אף שרוב האוכלוסייה בשכונה כיום היא ערבית".

שהירה שלבי: "אנחנו לא נכללים בתכנון של עיריית חיפה. אף פעם לא נלקחנו בחשבון בבניית השכונות החדשות. כאילו שאנחנו לא קיימים, כאילו שאנחנו אוויר"

בעיית אלימות

כ-70% מהתלמידים הערבים בחיפה לומדים כיום בבתי הספר הכנסייתיים – שנמצאים בפיקוח ומימון משרד החינוך (המשרד מממן 65% מתקציב בתי הספר הכנסייתיים היסודיים ו-100% מזה של התיכונים הכנסייתיים). שאר התלמידים לומדים בבתי ספר ממשלתיים.

לדברי בילאל חוסרי, מנהל הפורום של ועדי ההורים הערבים בבתי הספר הממשלתיים בחיפה, "הפערים בין בתי הספר הממשלתיים לכנסייתיים הוא עצום מכל הבחינות. בתי הספר הממשלתיים הם החצר האחורית של מערכת החינוך בחיפה. כל מי שלא התקבל לבתי הספר הכנסייתיים או שההורים שלו לא יכולים לשלם להם שכר לימוד גבוה – מגיע לחינוך הממשלתי".

גם שלבי וגם חוסרי מסכימים כי מצב בתי הספר הממשלתיים הערביים הוא מזעזע. אין אולמות ספורט, חוץ מאשר בבית הספר אלמותנבי. הבניינים ישנים ורעועים וזקוקים לשיפוץ יסודי. החצרות קטנות ואין בהם הצללה, ובחלק מבתי הספר אין בכלל חצר. הכיתות קטנות וצפופות, וברוב בתי הספר אין חינוך מיוחד. בנוסף גם אין מדרכות או מקומות חניה, מה שיוצר בעיית פקקים בבוקר כאשר ההורים מנסים להביא את ילדיהם לבתי הספר. בנוסף, אין תחבורה ציבורית שמגיעה לרחוב עבאס, אשר בו מרוכזים כאמור ארבעה בתי ספר.

התיכון הערבי אלמותנבי בחיפה (צילום: מריה זרייק)

בית הספר היחיד עם אולם. התיכון הערבי אלמותנבי בחיפה (צילום: מריה זרייק)

רוקייה חטיב היא תושבת אלחליסה ואם לחמישה ילדים. שניים מהם לומדים בתיכון אלמותנבי, והצעיר לומד ביסודי באלחליסה. רוקייה פעילה כבר 11 שנים בוועדי ההורים, ונלחמת על ההסעות לבתי הספר כבר חמש שנים. לדבריה, "יש 150 תלמידים מהשכונה שלנו שנוסעים כל יום לתיכונים ברחוב עבאס. יש רק קו אחד שעובר קרוב אלינו ומגיע לעבאס – קו 16, מיניבוס קטן שמכיל עד 20 נוסעים ועובר כל שעה. הילדים צריכים לעבור את הגשר ולעלות במדרגות עם ילקוטים כבדים, ואז לחצות את הכביש הראשי המסוכן כדי להמתין לאוטובוס. אם הילד מאחר כמה דקות ומגיע אחרי שמונה, לא מכניסים אותו לכיתה".

חוסרי טוען כי חוץ מהמחסור הגדול בכל הדברים הבסיסיים, בבתי הספר הממשלתיים יש כיום בעיית אלימות גדולה. לדבריו, בתי הספר הממשלתיים "מרכזים בתוכם את כל האוכלוסיות המוחלשות בחיפה. הילדים, שבאים מרקעים קשים, מוצאים פורקן באלימות או בנשירה סמויה. שיעור הנשירה הוא 11%. שיעור התלמידים שמסיים תיכון וזכאי לתעודת בגרות מלאה לא עולה על 45% בבית הספר אלמותנבי, שזה שיעור ממש נמוך".

פערים בתוך החברה הפלסטינית

מאז הנכבה, רוב התושבים הפלסטינים של חיפה נעקרו מאדמותיהם, ונשארו רק שלוש שכונות ערביות מובהקות – ואדי אלנסנאס, אלחליסה ושכונת כבביר. רוב הפלסטינים ששרדו את קום המדינה המשיכו להתגורר באותן שכונות, ואליהם התווספו אנשי כפרים שהעתיקו את מגוריהם לעיר בגלל עבודה או לימודים, או נוכחים-נפקדים שהגיעו מהכפרים שנהרסו.

עם השנים היגרו פלסטינים נוספים לחיפה – העיר הגדולה הכי קרובה לצפון ולריכוז הפלסטיני, והתפזרו בכל שכונות העיר. הפיזור של הערבים בעיר מצד אחד והיעדר בתי הספר הערביים מצד שני גרם להם לתחושת ניכור גדולה ואי שייכות למקום.

שלבי מצביעה על הפערים החברתיים שנוצרים בין הפלסטינים בחיפה לבין עצמם בגלל המחסור בבתי הספר. לדבריה, "נוצר מצב שבו כביכול מי שלומד בבית ספר כנסייתי הוא המעמד הגבוה, ומי שלומד בממשלתי הוא המעמד היותר נמוך.

"זה לא רק מפלג את החברה הפלסטינית, אלא גם יוצר אי שייכות למקום. ילדים מאותה שכונה מפוזרים בבתי ספר שונים, ואין ביניהם שום דבר משותף. החברים שלהם הם הילדים שלומדים אתם בבית הספר וגרים מחוץ לשכונה. אין אווירה קהילתית. מושג השכונה הולך ונעלם. הרחוב כבר לא קיים, הוא הפך לכביש שהילדים נוסעים בו על מנת להגיע לבית הספר. צריך להחזיר את השכונות ואת הרחוב".

בית ספר נזירות נצרת בחיפה (צילום: מריה זרייק)

"מסירים את האחריות מהעיריה וממשרד החינוך". בית ספר נזירות נצרת בחיפה (צילום: מריה זרייק)

חוסרי מוסיף כי "בתי הספר הכנסייתיים מסירים את האחריות מהעירייה ומהממשלה ומשרד החינוך למצוא פתרונות לתלמידים הערבים בחיפה. במקום שיבנו עוד בתי ספר ויוסיפו כיתות, הם לא עושים כלום ורק מעמיקים את הפערים. רוב התלמידים בבתי הספר הכנסייתיים הם נוצרים, שיעור המוסלמים בהם לא עולה על 30%. השאלה הראשונה ששואלים אותך כשאתה בא לרשום את הילד שלך לשם היא במה אתה עובד. אם אתה רופא או מהנדס, הבן שלך מתקבל בשמחה. אם אתה נגר, הלך על הילד שלך. וזה מעמיק את הפערים ויוצר קרע גדול בתוך החברה הפלסטינית. זו נראית כמו מדיניות מכוונת".

את הפקקים שנוצרים בבוקר ברחוב עבאס קשה לתאר במלים. רוב הילדים שלומדים בבתי הספר הממשלתיים מגיעים בכוחות עצמם – באוטובוסים או על אופניים. את הילדים שלומדים בבתי הספר הכנסייתיים באותו רחוב מסיעים הוריהם.

פגשתי ברחוב עבאס שלוש חברות, ארואה סרחאן, רזאן שימור ואסיל קאזב, בנות 16 שלומדות בתיכון אלמותנבי זו השנה השנייה. שלושתן גרות בשכונת כבביר בחיפה, ומגיעות באוטובוסים לבית הספר. לדברי אסיל, "כל יום עלינו להחליף שני אוטובוסים כדי להגיע לכאן. אנחנו יורדות בשדרות הציונות וצועדות 15 דקות ברגל כדי להגיע לבית הספר".

ומה הן עושות בחורף? "אנחנו רצות", עונות שלושתן פה אחד .

ובמה ההורים שלהן עוסקים? אבא של ארואה חשמלאי, אבא של רזאן נהג משאית ואבא של אסיל מוסכניק.

שלבי פעלה מאז ומתמיד בעניין החינוך בחיפה, והיא ועוד כמה קולגות היו מעורבים בהקמת בית הספר חיואר, בית ספר יסודי פרטי אלטרנטיבי שממוקם בעיר התחתית.

בית הספר חיואר, בית ספר יסודי פרטי אלטרנטיבי בעיר התחתית (צילום: מריה זרייק)

בית הספר חיואר, בית ספר יסודי פרטי אלטרנטיבי בעיר התחתית (צילום: מריה זרייק)

מאז שנבחרה להיות חברת מועצת העיר מטעם חד"ש, היא לקחה על עצמה את תיק החינוך. שלבי הקימה פורום חינוך, וביחד עם ועדי ההורים, מרכז מוסאוא וכל מי שאחראי ומעורב בעניין החינוך, כתבה הצעה ראשונית לקידום החינוך הערבי בחיפה שתוגש בקרוב לראשת העיר, עינת קליש-רותם. התוכנית כוללת דרישות רבות, כשהבולטת שבהן היא שיפוץ מיידי של בתי הספר ובנייה של חצרות, מגרשים, אולמות, מעבדות וספריות.

עוד כוללת התוכנית דרישה לבניית בתי ספר נוספים, כמו למשל בית ספר אנתרופוסופי בשפה הערבית, ובית ספר לילדים אוטיסטים. אחד הנתונים המזעזעים שעולים מהמסמך הוא שבחיפה אין מערכת מעונות יום עירוניים לילדים הערבים – אפילו לא מעון עירוני אחד – ועל ההורים לשלוח את ילדיהם למעונות פרטיים.

עינת קאליש-רותם, ראשת עיריית חיפה (צילום: פלאש90)

"משתפת אתנו פעולה". עינת קליש-רותם, ראשת עיריית חיפה (צילום: פלאש90)

שלבי מלאת תקווה ואמונה שמשהו הולך להשתנות. לדבריה, "ראשת העיר החדשה משתפת אתנו פעולה. אבל אנחנו צריכים להמשיך להילחם על הזכויות שלנו, וההורים צריכים לעזור לנו – להתאחד ולדרוש, עד שהבקשה תיענה".

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הרב משה יהודאי, חבר הוועד המנהל של ארגון רבנים לזכויות אדם, שנפצע בראש ובגפיו לאחר שמתנחלים התקיפו מסיק זיתים באזור בורין (צילום: תחקירן ׳יש דין)

מתנחלים תקפו במוטות ובאבנים פעילים שסייעו במסיק בגדה המערבית

רעולי פנים מההתנחלות יצהר תקפו ופצעו פעילים מארגון "רבנים לזכויות אדם" שהגיעו לסייע לחקלאי הכפר בורין בעונת המסיק, וכן הציתו והשחיתו עצים רבים במטע. "הצבא חוסם גישה של הפלסטינים לאדמותיהם בעוד שמתנחלים קיצונים מצליחים להיכנס ולהסב נזק", נמסר מהארגון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf