"גלובס" לא מצאו את דאע"ש באום אל-פחם, אז הם המציאו בעיה אחרת

מאת |

תושבי אום אל-פחם חלקו עם כתב "גלובס", אליו התלוויתי לסיור בעיר, את הפחד מאלימות והיעדר פרנסה, ואת החלומות לגינה ציבורית ושילדים לא ידרסו בסימטאות. הם דיברו על ירי ועל סמים, אבל לא על דאע"ש. אז העורך הוסיף גם זנות לכותרת

בין הערבים לבין התקשורת העברית אין סיפור אהבה – במיוחד בינם לבין זו עם הנרטיב הברור שנקראת לדגל באופן ספונטני בכל מפגש עם ערבים, רק לא ליפול חס וחלילה באשמת הזדהות עם האויב. לא פעם ולא פעמיים הסיקור התקשורתי בעברית של החברה הערבית, לא הוסיף אמון לקלחת והחזיר אותנו להנחת הייסוד המצערת, ש"הם אף פעם לא יצליחו להבין". 

אתמול (ראשון) פורסמה בעיתון "גלובס" כתבה נרחבת על העיר אום אל-פחם בעקבות ביקור שערך במקום כתב העיתון אליו התלוויתי. הכתבה התחילה מתוך כוונות טובות: להביא לקוראים את כאבם של השקופים הערבים. זו היתה, ככל הנראה, ציפייה נאיבית. הכותרת שבחר העורך לכתבה כמו נלקחה מתוך סל של תוויות סטראוטיפיות, ובסופו של דבר היא תשרת רק את הגזענים.

כשעיתונאי גלובס, דרור פויר, פנה אלי להתלוות אליו להכנת כתבה על ואדי עארה, שתעסוק באנשים ולא בפוליטיקה היהודית, החלטתי ללכת על ההצעה מתוך דחף אקטיביסטי יותר מאשר עיתונאי. כי לי העובדות מוכרות, אבל לא לקוראיו של פויר. אלה בוודאי לא יודעים שהווילות הנשקפות במעלה הגבעה בכביש ואדי עארה הן מצג שווא, כי פנימה עמוק בתוך כל הכפרים והערים האלה יש אנשים שאין להם אפילו חדר לחיות בו. הם לא יודעים שמדיניות הקרקעות הציונית הופכת את הכפרים הערבים לערימת בטון, לגטו הולך ומתהווה, ואיתו מתפתחת גם פתולוגיה של הגטו.

> המלחמה שמנהלת ישראל נגד התקשורת הפלסטינית הרחק מעין הציבור

רחובות באום אל-פחם. לא תמצאו כאן גינות ציבוריות

רחובות באום אל-פחם. לא תמצאו כאן גינות ציבוריות

ביקור שערכנו יחד בשבת סגרירית אחת באום אל-פחם היה לזירת הכתבה. בכל פינה תושבי העיר אותם פגש הכתב שפכו את לבם ולא חסכו בביקורת על עצמם והנהגתם: ירי יומיומי מדיר את שנתם, הם חרדים לילדיהם, חולמים על גנים ציבוריים ושטחים ירוקים, שהילדים לא ידרסו בסמטאות, או יחטפו כדור בשוגג, שהצעירים יתפרנסו ויקימו משפחות, שבריונים עם נשק לא יהיו מודל לחיקוי, שיהיו גינות ציבוריות, שמשטרה תתעסק בתפיסת עבריינים לשם שינוי, ושהפקק בכניסה לעיר בכל בוקר יעלם.

לאף אחד בוודאי לא היה קל לקרוא את השורות בכתבתו של פויר שתיארו את החלומות הפשוטים האלו שהמדינה הופכת עבור אזרחיה הערבים לרחוקים מרחק שנות אור, ושמרבית היהודים אינם יכולים לראות בנסיעתם החפוזה בכביש ואדי עארה.

היה קשה יותר לדעת שזה לא מזיז לאף אחד, שהתיאור הוא רק תיאור, שאינו גוזר שום תובנה פוליטית, שאינו מנסה להבין למה זה קורה, שאולי לא באמת רוצה לדעת, ההרגשה שהפצעים נחשפים לשם תצוגה בלבד, כמו במילים של מחמוד דרוויש בשירו דרכון:

לא הכירוני בצללים
שמוצצים גון-פני בדרכון
פצעי היה להם תערוכה
לתייר להוט לאסוף תמונות

لم يعرفوني في الظلال التي
تمتصّ لوني في جواز السفر
و كان جرحي عندهم معرضا
لسائح يعشق جمع الصور

הפשיעה והאלימות שנגלו בכתבה הם תוצר של תחרות על מרחב צר ודוחק. בהעדר אכיפת חוק, שפת הכח שולטת, והמבנה הקהילתי כבר אינו יכול לחסום סטייה חברתית כמו בעבר. מי שמטפח את הגטו הזה הוא המדינה. מדיניות ארוכת שנים של מצור גאוגרפי ואפליה פושעת, בשילוב של תעמולה, רדיפה וחינוך מעוות עשו את העבודה ומובילים לריסוק החברה הערבית כחברה. מדינה מוכנה להכיל אותם כרסיסים ויחידים ועדות ולא כקבוצה לאומית.

> לרקוד דבקה עם פליטים פלסטיניים בברלין לזכרו של ג'וליאנו מר

מדיניות הקרקעות הציונית הופכת את הכפרים הערבים לערימת בטון, לגטו הולך ומתהווה, ואיתו מתפתחת גם פתולוגיה של הגטו.אום אל-פחם (צילום: מועתז תאופיק אגברייה, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

מדיניות הקרקעות הציונית הופכת את הכפרים הערבים לערימת בטון, לגטו הולך ומתהווה, ואיתו מתפתחת גם פתולוגיה של הגטו.אום אל-פחם (צילום: מועתז תאופיק אגברייה, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

ואם לא די בכך שהכתבה אינה מחברת נקודות, בין האינטרסים והפעולות של המדינה לבין התהוות המצב הזה, אלא שמסתבר גם שכאשר עיתונאי ישראלי מגיע לאום אל-פחם, ולא מגלה מעוז חדש של דאעש, כנראה שהוא עיתונאי לא טוב. וככזה הוא חייב עורך קשוח שיציל לו את הכבוד. אין סנסציה בסיפורי מצוקה ותסכול. ואם המרואיינים דיברו על ירי וסמים אז למה לא להכניס גם זנות לכותרת?

הכותרת שבחר העורך המכובד היתה אמורה כנראה לתרץ בזבוז של שבת בעיר ערבית: "ירי, זונות, סמים, שבח"ים: אום אל-פחם מתפוררת". העובדה שבכתבה אין שום מלה על זנות ושהנושא לא עלה באף ראיון בביקור, לא מנעה מהעורך להשחיל את המלה הסנסציונית, עם חלק שני שנשמע כבשורה לברוך מרזל. סוג של יחזקאליזם במיטבו רק שהפעם לכיוון הפוך: הפעם אין אסלאם קיצוני, יש סקס וסמים ורוקנרול שמנגן נשק לא חוקי במופע לילי באום אל-פחם.

כבר מהשעות הראשונות לפרסום הכתבה הרשת החברתית רעשה. כמו תמיד כל אזכור של עיר ערבית במדיה העברית הופך להיות מיצג זהותי, "נכון אנחנו מרוסקים אבל להם נראה רק שאנחנו נוצצים". מיד עלה באוויר ריחה הבאוש של העלילה חדשה. שלא כמו בכתבות של צבי יחזקאלי, מגיבים רבים אינם חולקים על הבעיות המתוארות בכתבה שהם חשים וסובלים על בשרם. הפעם מרבית ההתרעמות היא על השימוש במילה זנות, ולא על האיזכרו של סמים או אלימות. אבל לי זה מובן. כי ממילא קשה לסבול את האמת אבל אי אפשר להשלים גם עם השקר.

הכתבה אמנם יצרה דיון ער על מצב העיר, ללא פשרות והעמדת פנים, ותוך קריאה ללקיחת אחריות. אך באום אל-פחם מתקשים לספוג את ההלם של התווית שהודבקה בשנייה לעיר. גם לאחר שהביטוי ירד מהכותרת של גלובס, בעקבות התערבות שלי, השימוש שעשה בו העורך האפיל על כל דיון רציני. הוא נתפס, מן הסתם, כעוד עלילה ציונית והכפשה נגד הערבים בכלל ונגד אום אל-פחם בפרט, וכחלק מהמלחמה הכוללת בתנועה האסלאמית.

אני לא יודעת אם הכותרת תואמה עם העיתונאי דרור פויר, שהיה במקום ולא ראה שום זונה, ואם נשים את הפגיעה באתיקה המקצועית בצד, מה יותר גרוע כאן? המחשבה שיכול להיות שהעורך סידר את צמד המילים זנות וסמים, בלי לבדוק אם באמת נפתח באום אל-פחם ענף זנות, כי היד קלה על המקלדת או כי הם סתם תמיד באים ביחד? או העובדה שזה היה סתם אי דיוק פושע, שלא לוקח בחשבון את בני אדם שיפגעו?

> מי אמר שלבית"ר ירושלים או למחנה הציוני מגיע בכלל שחקן ערבי?

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

שדרנית ועיתונאית ברדיו אלשמס מאז 2004, פעילה חברתית ופוליטית בחברה הערבית, עוסקת בהפקה דוקומנטרית, וחולמת על הסרטים שלי.

אני מתגאה בזהות כפולה של אשת תקשורת ואקטיביסטית. הספקתי להיות עובדת סוציאלית ואפילו פקידת סעד, זכיתי לעזור לארגונים מהכי מעניינים בחברה הערבית, מקידום נשים ביזמות ובחקלאות ועד לקידום צעירים ערבים בהייטק. כבר יותר מעשור אני מצלמת ומתעדת כפרים פלסטינים הרוסים, ויש לזה סיפור שלם שאולי אספר פה פעם.

במה שנשאר מהזמן אני כותבת על כל מה שבוער בי.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf