גם רוח החופש של האופנוע לא יכולה לכבליה של פלסטין

בין המחסומים, הגדרות, ההתנחלויות והרובים השלופים של החיילים, חוויית הרכיבה על האופנוע הפכה מסמל החופש להתגלמות הדיכוי. הגדה צרה מדי, האלוהים נמצא בכל מקום, ואיתו גם הכיבוש

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הסיפור על אופנועים בגדה המערבית הוא עצוב. עד שנת 2015, לא היה ניתן לייבא אותם בצורה מסחרית. מהרגע שהרשו לנו, הפלסטינים, לרכוב על אופנועים, לא היססתי לרגע.

הגלגלים מסיעים אותי לכל מקום, אני מרגיש קרוב לאדמה ובאותו הזמן אני מרגיש שאני טס מעל לאדמה. התחלתי לנצל את הזמן שלי כדי להגיע לכל מקום, לא משנה לאיזה מקום, גילוי כפרים וטבע מדהים ביופיו הפכו לעניין לא יקר וקל. התאספנו כמה חברים בעלי עניין משותף והתחלנו להסתובב בארץ מהצפון עד לדרום. בכל יום שישי אנחנו יוצאים לטייל במקום חדש ולסיפור חדש. כדי לחלוק את הטיולים, החלטתי לכתוב עליהם בתקווה שזה ימשוך עוד רוכבים. אבל.

אחרי שלוש שנים של רכיבה על האופנוע בגדה המערבית, הטיולים נהיו משעממים. אחרי שחציתי 40 אלף קילומטר על אופנוע בעל מנוע קטן, לא נשאר שום דבר חדש. המקומות חוזרים על עצמם, העונות חוזרות על עצמן והתמונות חוזרות על עצמן. התחלנו לחכות לפתיחה של כביש חדש או בניין חדש או שכונה חדשה רק בשביל להגיד שהגענו למקום חדש. הגדה המערבית אף פעם לא הייתה מספיק רחבת ידיים בשביל להכיל את החופש שלנו.

אופנועים בדיוואן בראס אל עוג'א (צילום: בסאם אלמוהור)

מהיום אני ארכוב על האופנוע שלי ואחלום על גבולות פתוחים שלא נקרעים בידי שערים נעולים ונשק קטלני ומכונות וקרני לייזר שחודרים ללב. אופנועים בדיוואן בראס אל עוג'א (צילום: בסאם אלמוהור)

"אני מרגיש חופשי" היא התשובה החוזרת לשאלה "למה אתה רוכב על אופנוע?". התשובה הזאת נהייתה חסרת משמעות, ופשוט לא נכונה.

אי אפשר להרגיש חופשי כשאתה נתקל בחומה וגדרות תיל אחרי כמה קילומטרים של נסיעה. אי אפשר להרגיש חופשי כשאתה בין התנחלויות ונתקף בהלה אם אתה מתקרב; אי אפשר להרגיש חופשי כשאתה עובר במחסומים צבאיים, ועובר ליד רובים שמכוונים אליך כשאתה עובר ליד תחנת אוטובוס; אי אפשר להרגיש חופש כשאתה מסתכל לנהגים אחרים בעיניים ורואה את השנאה היוקדת בעיניהם שמאחלת שלא היית שם. אי אפשר להרגיש חופשי כשמאחוריך נוסע רכב הבטחון של התנחלות ומלווה אותך עד שאתה יוצא מהשטח האסור, אי אפשר להרגיש חופשי בבקעת הירדן המלאה בקיבוצים והתנחלויות וכביש 90, ולך יש רק לוחית רישוי פלסטינית לבנה.

אי אפשר להרגיש חופשי כשאתה רואה את חברות הביטוח שולטות בעונג היחיד שלך ומעלות את מחיר הפוליסה לסכומים דמיוניים; אי אפשר להרגיש חופשי כשאתה מרגיש כלוא על גבי האופנוע ומנסה לברוח מפה ולהתגנב למקומות בשביל להתענג עוד קצת; אי אפשר להרגיש חופשי כשאפילו האנשים הכי קרובים אליך מקנאים באופנוע שלך. אי אפשר להרגיש חופשי כשכל מי שבסביבה שלך מספר לך על תאונות קטלניות. הקול של המנוע כבר לא נשמע כמו מוזיקה בזמן שאתה שאתה עובר בין הכרמים, בזמן שאתה רודף את האופק, אין מספיק מרחב בשביל לרכוב לעבר השקיעה בארץ הזו, כי הארץ הזו צרה.

הארץ הזו צרה, יש בה רק כביש אחד שמחבר את דרום הגדה עם צפונה, כביש שנקרא "ואדי א-נאר" (עמק האש) שמתפתל כמו נחש ומתעקם רק בשביל להגיע לצחנה איומה של הואדי שאוסף אליו את כל הביוב של העיר הקדושה שמעל לבקעת הירדן. זהו ביוב קדוש שעובר בוואדי קדוש, ואדי קדרון, עבור עולי הרגל שמטהרים לפני התפילה לאלוהים. אלוהים, רחם עלינו והתרחק מאיתנו קצת בכדי שנוכל לנשום אויר צח בכביש היחיד ששייך לנו. למעלה מחכה לנו מחסום מתועב שנקרא הקונטיינר שבו עומדים ילדים חמושים בנשק וכלבים אבודים שישנים בין בחיילים כל היום, ורטט שמעיר אותך מהחלומות בהקיץ שחלמת בתוך הקסדה שלך מתחילת הנסיעה.

אנחנו תמיד בסכסוך בחלקת האדמה הזו, בחלקת האדמה הקדושה הזו שהדתות התאספו מעליה וחילקו אותה לגזרים שפוזרו לכל עבר. כשאני נוסע על האפנוע בעל המנוע הקטן שלי, אני מנסה לאסוף את הגזרים ולעבור בביישנות, לקפוץ בין ערימה אחת לשנייה, ומרגיש כאילו עבר כאן לפניי טורנדו או רעידת אדמה. אני מנסה להריח את המקום דרך הקסדה והריחות שמגיעים אליי הם של פלסטיק ואש שעולה בזבל שנשרף. האדמה מתחת לרגליי עצובה, מפחידה, מפוררת. אני כבר לא כמו שהייתי לפני שלוש שנים, אני כבר לא זוכר את מה שאמר רוברט פירסינג על הפילוסופיה של רכיבת האופנוע, הפילוסופיה הזאת כבר לא מעניינת אותי. אני כבר לא כותב את יומני האופנוע שלי.

מהיום אני ארכוב על האופנוע שלי ואחלום על גבולות פתוחים שלא נקרעים בידי שערים נעולים ונשק קטלני ומכונות וקרני לייזר שחודרים ללב. היום, אני אחלום על האופנוע שלי נתקל בחוף הים בשקיעה, או עוצר במורדות הר מושלג כדי לשתות יין, או ללכת ברגל במדבר בקרבת מנזר יפה שמלא בניחוח של ההיסטוריה. היום אני אחלום.

הרשימה נכתבה במקור בערבית ותורגמה על ידי דימה דראוושה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אוסלו לא היתה טעות, אוסלו היה כישלון, יש הבדל בין השניים. פרופ' סרי נוסייבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

סרי נוסייבה: טעיתי, אולי הציונות לא מסוגלת לעשות שלום

עשרות שנים היה סרי נוסייבה מעורב בשיחות עם ישראלים. עכשיו הוא עושה חשבון נפש. ערפאת, וגם אני - אומר נוסייבה - האמנו שדו קיום בין הציונות לתנועה הלאומית הפלסטינית אפשרי. אני כבר לא בטוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf