גם המאבק באלימות נגד נשים נעלם בלהבות

זה היה אמור להיות השבוע הגדול שלנו. במקום הרצאות מצאתי את עצמי בורחת מהאש מחוץ לבית ובמקום מצעד הזעם הארצי של הנשים הערביות הסתפקנו במשמרות מחאה קטנות. "אינתיפאדת ההצתות" החליפה את האינתיפאדה הפמיניסטית שלנו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

התחלתי לכתוב מאמר זה בדרך למטוס שאמור להוביל אותי מעבר לים, לעבר טראמפריקה, אחרי שבוע סוער ובוער במולדתי הקטנה. מאחור אני משאירה שריפות בכל מקום, הלם ושנאה שהשתלטו לנו על החיים.

זה היה השבוע שבו היינו אמורות אנחנו הנשים לציין את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגדנו. אינספור כנסים, אירועים ומחאות היו אמורים לצאת לפועל. ואז באה האש הארורה וחיבלה לנו בתכנון של חודשים רבים.

> הנרצחת הסודית מהנגב שקברה את עצמה

צעדת מאבק באלימות נגד נשים, תל אביב (קרן מנור / אקטיבסטילס)

צעדת מאבק באלימות נגד נשים, תל אביב (קרן מנור / אקטיבסטילס)

אני הייתי אמורה לדבר בתל אביב על תחושת הביטחון והמוגנות אצל הנשים הערביות, מזרחיות, וקבוצות אחרות במרחב המשותף. מבין כל הסוגיות בעולמן של נשים בחרה ראש הוועדה לקידום מעמד האשה, ח"כ עאידה תומא סולימאן (חד"ש, הרשימה המשותפת), לגעת בעצב הרגיש של הישראלי הממוצע והוא "הביטחון". כמובן שערבייה שמבקשת לשחוט פרה קדושה כזו בחברה הישראלית לא תזכה לאהדה יהודית מיוחדת. הרי הסוגיה הזו היא הדבר היחיד שנשאר שערבים אזרחי המדינה לא נגעו בו, אחרי התעסוקה, ההשכלה, הכלכלה, האבטלה, הדיור והרווחה. עכשיו העידן בו חברי הכנסת הערבים עסקו בעיקר בסוגיות חברתיות כמו חינוך ורווחה נגמר, וכנראה שיש מי שבשבילם זה מלחיץ.

בכל אופן, לא יכולתי להגיע להרצאה. ביום שהייתי אמורה להלהיב קהל תל אביבי עם סיפורי מאבקן של נשים ערביות נגד רצח ופשיעה מגדרית מצאתי את עצמי מבלה בבגדי הבית לילה קשה וארוך בשדות לטרון, בזמן שהכפר שלי מוקף באש.

אף גבר לא יתעסק איתנו היום

במקור תכננתי להעלות לדיון את האפשרות התיאורטית והמסובכת של שיתופי פעולה בין נשים פלסטיניות ויהודיות בנושא אלימות מגדרית. כתבתי לי כמה משפטים על איך שנשים משתתפות בדיכוי נשים אחרות בדרכים שונות וחלקן אפילו לא מודה בזה, כמו מפעל הכיבוש וההתנחלויות למשל. רציתי להסביר לקהל איך צדק בעיני אי אפשר לחלק רק למעטים, ולמה אי אפשר לעבור במחסום על פני נשים פלסטיניות שמחכות שעות עם הירקות שלהן או לחלוף ליד סטודנטיות שלא מגיעות לשיעורים בזמן ולהעמיד פנים שזה לא דיכוי ואלימות – הכל בשם הביטחון היהודי.

דמן של 104 נשים בעשור האחרון, תשע נשים מהחברה הערבית ו-13 יהודיות בשנה הנוכחית, לא הגיע לכותרות כמעט בשום מקום בשבוע שעבר. אני פספסתי גם את ההזדמנות לדבר על הנושא בעוד פאנל אקדמי שהייתי אמורה להשתתף בו לציון היום החשוב הזה, שכן שוב השריפות במודיעין, בית מאיר (בית מחסיר), נטף ולטרון השאירו אותי בכוננות ליד הבית.

ניחמתי את עצמי בכך שלא משנה כמה הפגנות והרצאות אני מפספסת, העיקר הוא שהאירוע הגדול של המחאה נגד רצח נשים בחברה הערבית יצא לפועל – ההפגנה הארצית בערערה ביום שישי.

המשכנו, קבוצה של נשים פמיניסטיות וארגונים חברתיים בחברה הערבית, לארגן את "מצעד הזעם", להזמין אוטובוסים צבועים עם דגלים ועליהם הכיתוב "רצח אישה = רצח חברה". הייתה אמורה להיות שיירת מכוניות ארוכה, שתכנס ותסתובב בכפרים ובערים הערביות בהם נרצחו נשים. האנשים באוטובוסים היו נכנסים לכפר, עושים רעש מסביב, מחלקים פליירים ומרימים שלטים נגד האלימות, ואז עולים לאוטובוס וזזים לכפר הבא. כך היו אמורות שש שיירות להגיע לכפר ערערה לעצרת הגדולה עם לפידים בוערים, מופע שירה של תאמר נפאר ומחזה אחד. רק אומנות, בלי נאומים.

גייסנו תרומות, הסכמנו על שותפות עם ועדת המעקב והמפלגות, וראשי רשויות היו אמורים לקבל את פנינו בכל תחנה של המחאה וכמובן לשלם עבור האוטובוסים. שתדעו לכם שזה ממש לא קל לכמה גברים לשלם בלי לנאום, אבל איזה גבר חכם יתעסק עם אישה פמיניסטית ביום כזה? כולם שיתפו פעולה.

> בתחקיר עובדה על אלאור אזריה לא הופיע פלסטיני אחד שלא כגופה

משמרת נגד אלימות נגד נשים, נצרת (מאריה זהראן)

משמרת נגד אלימות נגד נשים, נצרת (מאריה זהראן)

מה לי ולמועדוני לילה בתל אביב?

בחמישי בערב הצלחתי איכשהו להגיע לתל אביב למחאה של נשים שם ברחבת הסינמטק. פגשתי חברות ואקטיביסטיות שהשריפה לא ממש הפריעה להן למחות. נוכחות יפה מאוד הייתה שם, לרבות כמה נשים יפואיות בקהל שהרגיעו אותי שאני לא הערבייה היחידה שם. שכנעתי את עצמי שהמאבק הזה מצדיק את המאמץ, ואפילו את הלחץ הפנימי המודע שאני יוצאת מכאן עם דו"ח חניה כרגיל.

"אל תגיד מה נורמלי, אתלבש כמו שבא לי", צעקו שם. היו כמה שלטים על אמירות גבי גזית וסם האונס, ועוד כמה שלטים שממש לא דומים לשלטים שהכנתי בלוד יחד עם הסטודנטיות שלי בעמותת נע״ם. כאילו, גם אנחנו רוצות לבלות במועדוני לילה בבטחה?! מה אני עושה פה לעזאזל? מחר המחאה שלנו נגד רצח נשים, והיהודיות החמודות פה רוצות להתלבש כרצונן?! חשבתי לצעוק גם "אל תגיד לי מה נורמלי, אשים חיג׳אב ומה שבא לי".

עליתי לבמה, וזיהיתי שם מרחוק שתי נשים צעירות עם שלט בערבית "רצח אישה = רצח חברה", הסלוגן שלנו. דיברתי שם מהלב בלי הכנה, כרגיל, על המאבק של הנשים בכל מקום, על הרצח של שלוש אחיות ב-25.11, שבגללו אנחנו מציינות את היום הזה בכלל. "אחיות" נרצחו. זה העיקר, כן. יש משהו בנשים שמחפש קירבה ואחווה, חמלה וחיבור ולא צריך לדכא את זה.

גברים הרי יכולים בקלות לשתף פעולה נגדנו בצורה טובה – כשאנחנו דורשות להעלות את גיל הנישואים, נאבקות בפוליגמיה, מתעקשות על ייצוג נשים בפוליטיקה, שומרות על חזקת הגיל הרך, ואפילו בנושא הדיור הציבורי – הגברים אי שם בשלטון יודעים איך לשתף פעולה נגד מאבקים מגדריים בלי חסמי לאום ודת.

והנה לנו הנשים נדמה שלכל קבוצה של נשים יש מאבק שונה, הנשים הערביות רוצות לחיות, והיהודיות רוצות לבלות. אני כערבייה רחוקה שנות אור ממאבק חופש הלבוש, או מהמאבק בזנות וניצול מיני בחברה הערבית, למרות שקבוצות בפייסבוק התחילו ממש לפעול באומץ רב בנושא הטרדות מיניות ואונס, אבל אנחנו ממש עוד לא בחזית.

מצאתי את עצמי צועקת מדם לבי:

חברות, אנחנו לא חייבות להיות יחד בכל מקום, אבל אני רוצה אתכן לפעמים מאחוריי, לפעמים לפני, לפעמים לידי ולפעמים יד ביד יחד איתי. זה מה שאני רוצה. כאשר מטרידים ואנסים מגיעים לשלטון – זה נגד כולנו. כאשר מערכת המשפט נותנת לרוצחי אישה ערבייה שש שנות מאסר בעסקת טיעון – זה לא בעיה רק של אישה ערבייה מרמלה אלא בעיה של כולנו. כאשר נשים חד הוריות נאבקות על דיור ציבורי, או בעוני – זה שלנו.

ואני כן מבקשת ואף דורשת: אל תהיו לי 'רגישות תרבותית' עכשיו ותתחבאו מאחורי אמירות שזה עניין פנימי של החברה הערבית. לא ולא. נכון שיש לי סדר עדיפות שונה, אבל אסור לחשוב שאין קשר בין המאבקים. גם בכיבוש אנחנו חייבות להילחם, למען נשים פלסטיניות נלחם ולמען כולנו ניאבק. יש מי שרוצה שנחשוב שאין קשר בין המאבקים שלנו – ואסור לנו לשתף פעולה עם המנגנון המפלג הזה.

ירדתי מהבמה וכולי רועדת ומיהרתי לאוטו כדי להתבשר על דו"ח החניה. שם ברחבה חיבקתי נשים רבות שאמרו לי שהתרגשו מאוד, ושהן עוקבות אחרי המאבק והכתיבה שלי, ושתי הבחורות עם השלטים בערבית סיפרו שהורידו את השלט מהאיוונט של הפמיניסטיות הערביות בפייסבוק בלי להבין בדיוק מה אנחנו עושות אבל שהן בעדנו.

קבוצה של צופים צעירים פנו אלי כדי להביע הזדהות והתרגשות ולספר לי מה שהם מנסים לעשות ביפו בנושא השוויון המגדרי. לא הצלחתי להבין מה בדיוק הם עושים אבל החבורה הצעירה הזאת עם ברק בעניים איכשהו העלתה בי חיוך שעשה לי טוב, ונסעתי הביתה עם מטען עודף של אופטימיות, ואיחלתי לעצמי הצלחה מחר ביום הגדול של הערביות באינתיפאדה הפמיניסטית הקטנה שלנו.

> יום המאבק באלימות נגד נשים: האלימות הפיזית היא רק דוגמית

צעדת מאבק באלימות נגד נשים, תל אביב (קרן מנור / אקטיבסטילס)

צעדת מאבק באלימות נגד נשים, תל אביב (קרן מנור / אקטיבסטילס)

איפול תקשורתי

אבל למציאות היו תוכניות אחרות. השריפות המשכו להשתולל, התקשורת העברית עסקה בסופר-טנקר, והתקשורת בערבית בהסתה ובשנאה שמפזרים יהודים לעברנו ברשת, מצד אחד, ומצד שני בשריפות באום אל-פחם מג'ד אל-כרום, חיפה, עיבלין ועוד. אף אחד לא דיבר על המאבק של הנשים נגד האלימות.

בבוקר קבוצת המארגנות החלה להשתולל עם ויכוח סוער בעקבות נשים שביטלו את הגעתן. עלתה סוגיית הבטיחות והאחריות. בטייבה וטירה המצב לא טוב, בסכנין גם מספר המשתתפות ירד. וכך בין הרצון העז להמשיך עד הסוף לבין האחריות הגדולה עשינו הצבעה דמוקרטית.

למרות שבלוד לא היה חשש לשריפות ממש ניסיתי להסביר לחברות כמה מסוכן המצב. התקשרתי לדוברות של מכבי האש בערבית והבחור אמר לי שכן יש מוקדי שריפות בוואדי ערה, לא רציני כרגע, אבל שאין דרך לדעת מה עוד יקרה עד הערב. בסוף השיחה הוא אמר לי "עזבי שריפות, מי מתעסק אתכן עכשיו? זה נושא חשוב, ואף אחד לא יבוא לסקר אתכן במצב הזה. אני אומר לך בתור דובר עכשיו". התקשרתי לכמה עיתונאים שהיו באותה דעה נחרצת: "אתן באמת לא ביטלתן? מה קרה לכן?" אמר לי אחד.

התסריט של אוטובוס מלא נשים פמיניסטיות, או לפחות בעלות פוטנציאל לפמיניזם פלסטיני עתידי, תקוע בוואדי ערה בין הלהבות לא יצא לי מהראש. בסוף האחריות האימהית גברה על הלהיטות המאבקית. מצעד הזעם הגדול התבטל, והחלטנו לקיים את הפעילות המקומית בלי המצעד הארצי.

נסעתי ללוד עם בני, אדם, שלא ידע לאן הוא נוסע. בדרך שיחדתי אותו בקניית כדור שהוא מאוד רצה כדי למתן את תגובת הזעם ברגע שימצא את עצמו בהפגנה. על כל חלונות הרכב שמתי דגלים ושלטים, הבאנו את שמות הנרצחות ואת הבלונים השחורים שרציתי להפריח לזכרן של הנרצחות. בדרך התקשרה פעילה יהודייה, ואמרה ששמעה אותי בעצרת הסינמטק ושהיא רוצה לבוא לערערה. בישרתי לה על שינוי התכניות והזמנתי אותה ללוד.

קבוצות סטודנטים מהעיר הגיעו למקום ההתכנסות. הכנו את הרכבים והם התקשרו לחברים כדי לגייס עוד רכבים. כ-12 מכוניות מלאות בשלטים וסטיקרים ודגלים נגד רצח הנשים מילאו את חצר המסגד והכנסייה. עמדנו שם, קראנו פסוק לזכרן של הנרצחות ושחררנו את הבלונים השחורים באוויר. כמו להקת ציפורים גדולה הם עלו לשמים ואנחנו נשארנו על האדמה המדממת.

> אלימות מגדרית בבתי הספר זה לא "צחוקים", וגם הבנים נפגעים

משמרת מחאה על אלימות נגד נשים, יום המאבק הבינלאומי, לוד (סמאח סלאימה)

משמרת מחאה על אלימות נגד נשים, יום המאבק הבינלאומי, לוד (סמאח סלאימה)

שיירת המכוניות הסתובבה בעיר, בשקט חילקנו סטיקרים, והרבה אנשים לא הבינו על מה מדובר. בעל מסעדת החומוס המפורסמת יצא לרחוב והבין מה הסיפור, וצעק לעברי "כל הכבוד לכם, תמשיכו". צעיר אחר דיבר עם החבר שלו: "מה הם רוצים אלו? אין בחירות עכשיו". "עזוב, הם מחפשים בעיות, מחר כולם יהיו בתחנה לחקירה, מה אנחנו קשורים?", ענה לו חברו.

למזלי אדם במהלך כל ההכנות והנסיעה ישן שינה עמוקה מחובק עם הכדור החדש בכיסא האחורי ולא הבין מה קורה.

תמונות המחאה המפוזרת מנצרת ומסכנין ומהמשולש הגיעו לקבוצת הוואטסאפ של מארגנות המצעד שלא היה. מספר המשתתפים המרשים ביותר היה בנצרת, ואני שיתפתי את התמונות והסרטון שלנו בגאווה רבה, ובשעות ערב כולן הודו לכולן והקבוצה התרוקנה די מהר.

מלבד כמה פוסטים בפייסבוק וראיון פה ושם בתקשורת הערבית בעיקר, כולם דיברו על השריפות ואני חזרתי הביתה להכין את המזוודה לקראת הטיסה למחרת. חברות פרגנו לי שמגיע לי לנוח אחרי כל מה שעברתי החודש. בדרך הביתה התקשרתי לעיתונאי שחיפש אותי בבוקר, אולי הוא יוציא אייטם על ההפגנה בכל זאת? במקום זה הוא בישר לי על עוד רצח של אישה שאסור לפרסם עליו כלום. באמת תודה על העדכון, עניתי, חיכיתי למתנה הזו. אחרי כל מחאה מגיעה בשורה קשה, התרגלנו. ולעצמי מלמלתי ללא הפסקה: זה רק מזכיר לנו שאנחנו עם הנשים, שדרכנו עוד ארוכה, וחייבות אנחנו להמשיך את המאבק, פשוט חייבות.

בינתיים, עוד אני כותבת, והנה הגעתי לצד השני של כדור הארץ. מי שאמר לי שצריך לנוח ממש טעה. פתאום התחלתי לחשוב איך אפשר מלב לבה של הוליווד להפוך את המאבק שלנו למאבק עולמי…

המשך יבוא, חברים וחברות. המשך יבוא.

> לאחר תלונות תושבים הופסקה כריזה בערבית באוטובוסים בבאר שבע

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מצעד הנשים בפלורידה. ינואר 2018 (צילום: Rob Kall/CC BY 2.0)

מצעד הנשים בפלורידה. ינואר 2018 (צילום: Rob Kall/CC BY 2.0)

גם בעידן טראמפ ונתניהו, עבודת שטח מביאה ניצחונות לשמאל

ההישגים של מועמדי שמאל בבחירות האמצע בארה"ב ובבחירות המקומיות בישראל הוכיחו שאפשר לשנות את המציאות הפוליטית ולנצח את הימין

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf