newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם הפלסטינים משתתפים בתאטרון הכיבוש

הכיבוש פתח בפני הפלסטינים ים של אפשרויות, כמו למשל לצפות בנו מצביעים לפרלמנט שקובע את גורלם או לשבת בבתי הכלא שלנו. הם אמנם לא יקבלו חיבור לחשמל, מים או תשתיות, אבל זוכים להקצאות נדיבות של דחפורים שיהרסו את בתיהם התמיד לא חוקיים

מאת:

כותב אורח: חגי אלעד

אנחנו מצביעים, הם לא. אבל אנחנו כן מאפשרים להם להשתתף: הם יכולים לצפות. כך למשל הפלסטינים תושבי בית עור אל-פוקא, יכולים לצפות כיצד הקלפיות בהן הצביעו שכניהם תושבי ההתנחלות בית חורון מוסעות למטה ועדת הבחירות המרכזית – על כביש בו אינם מורשים לעשות שימוש (אבל שנסלל על אדמותיהם שהופקעו מהם) – אל הכנסת בה פלסטינים לא זוכים להצביע (על אף שהחלטותיה שולטות בחייהם).

גם בהליכים בבתי המשפט שלנו מתאפשר לפלסטינים להשתתף: הם יכולים להיות מורשעים. לא שזו הפתעה גדולה, בהינתן חלוקת התפקידים הברורה בתיאטרון המכונה כאן "מערכת המשפט הצבאית", בו ישראלים מלוהקים תמיד כשופטים, תובעים ומפקדים צבאיים שבכפוף לפקודותיהם זוכים פלסטינים למלא את תפקידיהם הצנועים כאובייקטים למעצר, חקירה, תביעה והרשעה.

תרומות

אפילו כשאנחנו עוסקים ברגולציה שגרתית של עניינים כמו דיג, פלסטינים זוכים להשתתף. כאשר עודכנו התקנות בנושא לא מזמן, היה זה כדי למנוע דיג בים התיכון, קרוב מדי לקו החוף, מחשש לפגיעה בבתי גידול ימיים שבריריים. אבל בסמוך לקו החוף של עזה קבענו תקנות הפוכות בדיוק: לדייגים של עזה דווקא אסור להתרחק יותר מכמה קילומטרים מהחוף. הרגולציה שלנו, ההשתתפות שלהם.

גם במרשם התושבים משתתפים פלסטינים. אמנם מרשמי התושבים שלנו ושלהם נפרדים, אבל את שניהם אנחנו מנהלים. אנחנו רושמים – במרשם אחד – את עצמנו, ואנחנו רושמים – במרשם אחר – אותם (כך לגבי פלסטינים הן ברצועת עזה והן בגדה). עבור פוליטיקאים מסוימים נתונים סטטיסטיים העולים ממרשמים אלו הם בסיס לתחזיות דמוגרפיות מטילות אימה, אבל בכל מקרה – הפלסטינים זוכים להשתתף: להיוולד ולהתחתן מדור לדור, ולהירשם על ידינו מדור לדור.

> רק מאבק משותף יכול להצמיח עתיד משותף

אם אין תוכנית מתאר, כל בניה היא לא חוקית ומועדת להריסה. הריסת בית, בית חנינא, מזרח ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אם אין תוכנית מתאר, כל בניה היא לא חוקית ומועדת להריסה. הריסת בית, בית חנינא, מזרח ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מנגנוני התכנון והבנייה שלנו? גם בהם זוכים פלסטינים להשתתף. זאת, אפילו שכבר ב-1971 – ממש בראשיתו של הכיבוש בן חצי המאה – ביטלנו את ועדות התכנון המקומיות בגדה והעברנו את כל סמכויותיהן לידינו. כתוצאה מכך אמנם אין לפלסטינים ייצוג בתהליכי התכנון של אדמותיהם, אבל הם בהחלט זוכים להשתתף בתוצאות של תהליכים אלו. הכפרים שלהם הם כמו חורים שחורים, מקומות בהם אורן של תכניות מתאר אינו יכול להפציע. בשל קושי מנהלתי זה, יוצא שבתיהם – מעשה כשפים – אינם חוקיים. כך שהשתתפותם בפירות התכנון אינה באה לידי ביטוי, למשל, בחיבור למים או לחשמל; אבל הם כן זוכים להקצאה תכנונית נדיבה של דחפורים להרס בתיהם.

אמנם, בכל רחבי תבל קרנה של הדמוקרטיה הייצוגית דועכת במידת מה לאחרונה. אבל העדר ייצוג אינו שולל השתתפות. כבר חמישים שנה שכולנו חיים בנפרד-ביחד תחת שלטון אחד: השלטון שלנו. ועדיין, פלסטינים משתתפים. הם מעולם לא חדלו להשתתף, ולעולם לא יחדלו. יום יבוא, וההשתתפות כאובייקטים תשתנה ותהפוך למציאות חיים אחרת כאן. עד אז, תחת פיסת שמיים קטנה, בנפרד-ביחד או אחרת, כולנו כאן – וכולנו נישאר כאן – על פיסת אדמה קטנה, בקצה הים התיכון.

חגי אלעד הוא מנכ"ל "בצלם". הפוסט פורסם לראשונה באנגלית בגיליון מיוחד של המגזין תיקון לרגל חמישים לכיבוש.

> מנותקים: הסיפור המוזר שישראל מספרת לעצמה על המזרח התיכון

חמישים שנים יותר מידי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf