על ג׳יי סטריט ואף שבור: חוויותיה של פלסטינית בטראמפלנד

מאת |

כנס הג׳יי סטריט בארה״ב השנה היה בסימן התנגדות לטראמפ והברית שלו עם נתניהו. דווקא עכשיו, אנו כפלסטינים צריכים לחדד יותר את מסרינו ליהודי ארה״ב הפרוגרסיביים

לפני כמה ימים חזרתי לארץ לאחר עשרה ימים שלמים בהם הסתובבתי בארצות הברית, מפגישה לפגישה וממדינה למדינה. במהלך הביקור פגשתי יהודים רבים, ברמות שונות של פרוגרסיביות וליברליות. פגשתי גם אמריקאים ממוצא פלסטיני, סורי, עיראקי, מרוקאי ועוד. את מסע ההרפתקאות של פלסטינית בטראמפלנד חתמתי בכנס השמאל היהודי ג׳יי סטריט.

לניו יורק קצב חיים מיוחד במינו. אנשים ממהרים לכל מקום ובני אדם מכל הצבעים והגדלים מתערבבים להם בטיימס סקוור. ניתן לזהות את המקומיים שדוהרים לבושים בחליפות מחויטות עם כוס הקפה ביד אחת וסמארטפון ביד השנייה.

יכול להיות שהמנהג שלי לדחוף את האף לכל מקום הוא בעייתי לפעמים, בלשון המעטה, אבל זה לא נותן לעיר שנקראת ״התפוח הגדול״ לגיטימציה לנסות להכניע אותו ולהפוך את סמל הגאווה הפלסטינית שלי ל״אף הגדול״.

גבר אחד דחף אותי בטיימס סקוור, נפלתי על פניי ואפי נשבר. ברגע אחד מצאתי את עצמי מוטלת על המדרכה מדממת בתוך המעיל החדש שקניתי לכבוד הנסיעה. הומלסית אחת סייעה, וחברים שהיו איתי ליוו אותי באמבולנס לבית חולים.

>שני אבות, פלסטיני ויהודי, מוצאים תקווה דרך סולידריות

כנס ג׳יי סטריט, 2017 (מתוך פליקר)

כנס ג׳יי סטריט, 2017 (ג׳יי סטריט 2.0 CC BY-NC-SA)

בבית החולים רופא אחד ראה בניירת של הקבלה למיון את המילה ״ישראל״. הוא החליט להיכנס לחדר בהתלהבות ואמר לי: ״אל תדאגי, אני גם יהודי ואת בידיים טובות. תגידי, מה את חושבת על טראמפ? את בעד מדינה אחת או שתי מדינות?״

בעודי מתייסרת מאחורי כרית הקרח, הסתכלתי על הצעיר הג׳ינג׳י המתלהב הזה, ואמרתי לו: ״טראמפ אחלה, ואני מאחלת לו שייפול על הפנים כמוני״. במצבי אז, הייתי בעד פיתרון אף אחד ושני חורים. ״תקן את האף שלי בבקשה וזהו, ואגב אני פלסטינית וגם אתה בידיים טובות!״, אמרתי לרופא.

תתחילי לדבר על כיבוש, ומשם הכל יזרום 

אל הכנס השנתי של ג׳יי סטריט בעיר הבירה הגענו במטרה אחת: להשתתף בכנס היהודים הפרוגרסיביים של השנה. רציתי לפגוש שמאלנים מכל הצבעים ולעשות את הדבר הכי קשה באנגלית: להרשים אנשים ולעניין אותם בסיפור של הנשים הפלסטיניות בישראל או ביחסי ערבים ויהודים. המשימה, עם אף שבור ואנגלית שברירית, לא הייתה קלה במיוחד.

אך מהר מאוד הבנתי את כללי המשחק בכנס הזה. צריך להתחיל כל שיחה בדיבור על הכיבוש, להמשיך משם, והכל יסתדר. למשל, הצגתי רקמות פלסטיניות של נשים בשולחן שלנו למכירה, ובמקום לספר כמה קשה לרקום ומה הסיפור של כל תיק הייתי אומרת: ״רקמו את זה נשים תחת כיבוש״. דבר שהוא נכון, ומשם הייתי ממשיכה לספר על חוק האזרחות הגזעני של ישראל שלא נותן לנשים חסרות מעמד לעבוד. 3,500 משתתפים היו השנה, רובם הגדול צעירים, שחלק מהם השתתף בהפגנה גדולה מול הבית הלבן יום לפני פתיחת הכנס וקראו לסיום הכיבוש ואימוץ פתרון שתי המדינות.

בכנס, חלק מהדיונים היו רדודים וחלק מאוד מעניינים ומאתגרים. חלק מהדוברים הפלסטינים אכזבו אותי וחלק לא. התרשמתי שהפלסטינים המעטים מישראל עשו עבודה טובה, ואילו הפלסטינים מהגדה היו הרבה הרבה יותר זהירים ומאופקים, וזאת למרות שהקהל ציפה מהם לפייט יותר חריף, לאור מצבם. חשבתי לעצמי שהסיבות לכך הן אולי בכל זאת הניסיון שלנו בחיים עם יהודים. דבר שאולי מסייע בהבנת המנטליות והדיבור לקהל יהודי.

ביום השני לכנס האירוע הגדול של המליאה היה פאנל פוליטי של נציגי מפלגות ״מרכז שמאל״ בישראל ובתומו הנאום המרכזי של איימן עודה. האולם מלא עד אפס מקום, איימן ועוזריו היו בלחץ, המשתתפים הערבים בכנס התייצבו בשורות הראשונות כדי לעודד. אלוף בן ניהל את הפאנל בו השתתפו תמר זנדברג, עומר בר לב, אכרם חסון ממפלגת כולנו ועוד שני אמריקאים.

איימן עודה עלה לבמה והקהל באולם עמד על רגליו ומחא כפיים בהתלהבות. פעם ראשונה שאני שומעת אותו באנגלית, ואני מעריכה את התעוזה. הוא התאמן ובא מוכן.

>איימן עודה והאתגר של יהדות ארצות הברית

נאום עוצמתי, אבל חסר. איימן עודה נואם בכנס ג'ייסטריט (באדיבות ארגון ג'ייסטריט)

נאום עוצמתי, אבל חסר. איימן עודה נואם בכנס ג'ייסטריט (באדיבות ארגון ג'יי סטריט)

ובכל זאת, אפשר יותר

הנאום של איימן דיבר בחלקו הראשון על הריסות הבתים ומה שהיה באום אלחיראן ועל ההסתה הממסדית של הממשלה. הוא פירט על ההתמודדות היומיומית של החברה הערבית עם ממשלות הימין לדורותיהן, במיוחד העכשווית. בצעד חכם ומתוחכם עודה תקף וביקר את המחנה הציוני חסר העמדה וההשפעה אל מול הימין המתלהם. אולי יתנפץ המיתוס העולמי שמפלגת העבודה היא ״שמאל״ סופסוף. הוא דיבר על השאיפה שלו לסיום הכיבוש והקמת מדינת פלסטינית בגבולות 67', ושיתף את החזון שלו לקידום דמוקרטיה, שווין זכויות וצדק חברתי לכל האזרחים.

שני דברים היו חסרים בנאום העוצמתי של עודה וחבל שהחמיץ אותם. הדבר הראשון הוא סוגיית ירושלים, מה שישראל מנסה לעשות שם וזכות הפלסטינים על אדמתם לפחות בחלקה המזרחי של העיר. זו החמצה, כי בכנס הזה דיברו ללא הפסקה על כוונת טראמפ להעביר את השגרירות לירושלים וגם ביקרו בחריפות את השגריר הבא פרידמן שתקף את ג׳יי סטריט.

ההחמצה השנייה הייתה החוסר של מסר ברור מפי מנהיג החברה הערבית, או מי שממצב את עצמו כאלטרנטיבה המבטיחה דמוקרטיה בישראל, עבור יהודים פרוגרסיביים טעונים רגשית וכועסים מהצמד טראמפ את ביבי. אלפי אנשים צעירים ברובם ועשרות יהודים דמוקרטים בנשמתם היו כמהים להוראות הפעלה מרחוק מהכוכב המבטיח הבא. הם לא רצו עוד נציג בכיר של החברה הערבית שנותן הצגה טובה על המצב הלא טוב. במלים אחרות לא היה צריך עוד פלסטיני שאומר ליהודים אמריקאים: ״מצבנו על הפנים״.

רציתי ממש שיגיד ובעוצמה: 1- בואו לבקר, צרו קשר עם האנשים הנכונים ותבקרו בפלסטין ובישראל. תישארו מעודכנים ואל תאמינו לתעמולת ״העובדות האלטרנטיביות״ שישראל מאכילה בה את העולם. 2- עם משטר טראמפ כל יום שלכם כאזרחים יהודים אמריקאים שמאמינים בדמוקרטיה אמתית וזכויות אדם וצדק חברתי הוא יום של מאבק. עם משטר נתניהו, אנחנו כבר במאבק יומיומי. תלמדו מאיתנו: השמיעו קול חזק נגד הדיכוי ונגד העוולות, ואם אנחנו עדיין לא ויתרנו גם אחרי כמעט שבעים שנים, אז לכם בטח אסור לוותר.

הדברים לא נאמרו מעל הבמה הזאת, וחבל. אבל זה לא סוף העולם. המסר, שיש פה מנהיג מזן אחר שלא מוכר לאמריקאים היהודים, הועבר. הקהל התרגש והריע לאיימן עודה דקות ארוכות. ביום האחרון של הכנס יצא לי לשמוע רק את ברני סנדרס ואת הראיון עם מדלין אולברייט. שני דמוקרטים שאחת הייתה בעמדה בכירה בממשלה ולא ממש הזיזה דבר מבחינת הכיבוש, והשני רץ לנשיאות במדינה הגדולה והיה במרחק נגיעה מהזזת משהו.

שניהם דיברו בצורה חכמה וגרמו לי לצחוק מהלב על טראמפ ומדיניותו. סנדרס היה מאוד נועז בקשר לביקורת על מדינת ישראל ושם על השולחן את הכאב והעוול שנגרם לפלסטינים עם הקמת מדינת היהודים, וביקש לתקן את העוול הזה כדי להמשיך הלאה. מדליין אולברייט סיכמה את החיים הפולטים שלה שנמשכו יותר מדי זמן ואת עמדתה לגבי המאבק במהגרים. היא סיפרה שהיא ילידת צ׳יכוסלובקיה, בת של אבא דיפלומט שהפך לפליט בלונדון והתאזרח בארה״ב.

למרות שהמילה ״ציונות״ לא כיכבה פה לשמחתי, זה היה כנס של אנשים שלא מוותרים על רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית. הם עוד לא רואים את הסתירה המובנית ברעיון זה. מצד שני, אם אלפי היהודים האלו היו פעילים ותוססים בתוך ישראל אז אולי, רק אולי, המצב היה נראה אחרת בממשלת המטורפים של ביבי, בנט וליברמן כאן.

מה שבטוח – אני יצאתי קצת מעודדת מכך שיש התנגדות חיה ובועטת לביבי את טראמפ מעבר לים. אולי מארגני הכנס לא בדיוק מודעים לערכן של טיפות התקווה האלו עבור פלסטינית שמתעוררת כל יום למשמע חדשות הריסות בתים, סיפוח השטחים וחוק ההסדרה.

ומה עם הכנס של שנה הבאה? אני כבר החלטתי. בשנה הבאה, אעלה על הבמה ואראה לכל היהודים הטובים האלו מאיפה משתין הדג שחי בחופי עזה ושוחה לחופי תל אביב, מבטיחה!

>ילד השמנת של תעשיית הבידור הישראלי שוב יצא ״חתרן״

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אני אישה שאוהבת אנשים וסיפורי חיים של פשוטי העם כמוני. הם יהיו גיבורי הסיפורים שאכתוב. תשמעו ממני כאן הרבה ביקורת על התנהלות המדינה וגם פתרונות יצירתיים לבעיות של כולנו.

למדתי בחיים ולא לפי סדר כרונולוגי: תפירה, קרימינולוגיה, בישול, עבודה סוציאלית, מגדר, עיצוב אופנה, חינוך וניהול, רקמה וקצת משפטים עד שנרדמתי בכיתה יותר מדי פעמים. על החיבורים בין הדברים תקראו בעתיד.

אני מודה שהתגייסתי לצבא הכי עדין וגדול בעולם, שמנסה להוביל את המהפכה הכי ארוכה והשקטה ביותר בתולדות האנושות: המהפכה הנשית. וכצעד ראשון הקמתי את עמותת נע״ם – נשים ערביות במרכז בלוד, אותה אני מנהלת כמעט בהתנדבות.

לפני ארבעים שנה נולדתי למשפחת פליטים מסג׳רה בצפון (אילנייה היום), ורוב קרוביי במחנות פליטים בכל פינה בעולם. אני חולמת על יום שיהיה בו שלום, חלקם יחזרו, נבנה בית ויהיו לנו שכנים יהודים רגועים ונריב רק על השאלה של מי הכלב (הערבי או היהודי) שעשה את צרכיו ברחוב המשותף.

עד אז אני גרה בנווה שלום – וואחת אל סלאם ומגדלת שלושה בנים יחד עם זוגי (جوزي) עומר, ואין לנו כלב.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf