דווקא כשהתותחים רועמים, לעמוד יחד בטקס הזיכרון המשותף

בעוד בשני הצדדים קוברים מתים, טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני מבקש להזכיר למקבלי ההחלטות: מלחמות אינן גזירת גורל. הן מעשה ידי אדם, ידי המנהיגים, ובידיהם גם לשים להן סוף

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ידוע שכשהתותחים רועמים, המוזות שותקות. אבל לא רק המוזות שותקות. באופן כללי יש לכולנו נטייה לשתוק. ככה גדלנו, ככה חונכנו, ככה אנחנו מתוכנתים. כשהתותחים רועמים, אנחנו מצופפים שורות, מאחדים דעות, משטחים הבדלים ומתבשמים מתחושת האחדות הזאת, עם אלה שרק אתמול היינו מוכנים לאיין אותם, אם מפני שהם "בוגדים", מצד אחד, או מפני שהם "עדר", מהצד השני.

ועכשיו, ברגעים אלה ממש, התותחים רועמים. והתכנות שלנו ישר נכנס לפעולה. משהו מבפנים קורא לנו, לרובנו, לצופף שורות, לאחד דעות, לשטח הבדלים. זה הזמן, זו השעה! וכל מי שלא עושה את זה, היאורה השליכוהו! הוציאוהו מחוץ למחנה! ערפו את ראשו! קראו לו בוגד!

טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני של לוחמים לשלום בשיתוף פורום המשפחות השכולות מציע משהו אחר. האמירה שלו היא הזמנה לעצור רגע ולשים את התכנות על הולד, רק לרגע, ולהתבונן על המציאות עצמה, על תמונה גדולה יותר שלה, ולא על התיווך שמציעה המערכת הפוליטית.

לא נכנעים למסרים המוכתבים, ומחזיקים בראייתם את הדרך האחרת, דרך של הידברות, הכרות, פיוס ושלום. משפחות פלסטיניות וישראליות שכולות בטקס הזיכרון המשותף, 2018 (תומר ניוברג / פלאש90)

תראו למשל עד כמה התרגלנו למונח "סבבי אלימות". עד להכרזה על הפסקת האש שהושגה לא מכבר, היינו בעיצומו של סבב; ב-30.3.18 היינו בסבב אלימות; ב-14.5.18 היינו בסבב אלימות; ביולי האחרון היינו בסבב אלימות… להמשיך? כשאנחנו מקבלים את המונח "סבב אלימות", משתמשים בו כדבר שבשגרה, אנחנו כבר מניחים שיהיה עוד, אנחנו כבר מסכימים למחשבה שזו גזירת גורל, שאין דרך אחרת, שאין ברירה. והטקס הזה בא ואומר – זו לא גזירת גורל. יש ברירה. האלימות היא מעשה ידי אדם, וכך גם סיומה. זו דרך, היא קיימת, אפשר לבחור בה. הרי סבבי האלימות האלה כל פעם נפסקים, מדינאים מדברים, הסכמים נחתמים. אז למה שלא ידברו, יחתמו ויפסיקו לפני האלימות?

תראו עד כמה התרגלנו לקרוא לפלסטינים "מחבלים". כל הפלסטינים חשודים מעצם היותם פלסטינים. אלא שאותם אנשים המבקשים להגיע לטקס, וסורבו, כפי שקורה כל פעם בשנים האחרונות, הם פעילי שלום, אנשים שמקדישים מזמנם וממרצם לצאת ולפעול ולהסביר ולהראות שכן, קיימת דרך אחרת מזו הננקטת כאן כבר שבעים שנה; קיימת דרך של הידברות ופיוס ואחווה! בימים אחרים הם נכנסים לישראל, מקבלים אישור ללא שום בעיה – כי אין איתם שום בעיה – ומשתתפים בפעילויות השוטפות, בישראל ובגדה, של שני הארגונים המארגנים את הטקס. הטקס הזה מבקש לומר – פלסטינים הם לא אוטומטית "מחבלים". יש ביניהם מחבלים, בדיוק כפי שיש מחבלים בינינו. ובדיוק כמונו, פלסטינים הם בני אדם. הם כואבים כמונו, הם זוכרים כמונו, הם רוצים לחיות, כמונו.

תראו עד כמה התרגלנו למילה "סגר". פעם, נהגו להשתמש בסגר בזמנים של אירועים אלימים. השערים המאפשרים לפלסטינים להיכנס לישראל היו נסגרים, וזהו, אין יוצא ואין בא עד הרגיעה. היום, היד הלוחצת על הדק הסגר נהייתה קלה יותר, ומשתמשים בו בכל חג ומועד בישראל, בלי קשר לשום אירוע אלים, או, בואו נודה על האמת – היעדרו. אלא שהדבר שאנחנו נוטים לא לראות הוא שהמשמעות של זה היא ענישה קולקטיבית, ללא שום אבחנה, של כשני מיליון בני אדם. הטקס שלנו בא להגיד – אנשים, שימו לב שבמחי מילה אחת ובאבחת שער נסגר אנחנו מענישים שני מיליון בני אדם שחייהם נעצרים, פרנסתם נפגעת, תכניותיהם משובשות. זה באמת מחויב המציאות?

לא גזירת גורל

התותחים רועמים עכשיו. ואולי הפעם הזאת נעצור רגע, כולנו, ונתבונן בתמונה הגדולה יותר, ואז נתעקש מול מקבלי ההחלטות, ונגיד להם די. די לשחק בחיים של כולנו. די לסבל של האזרחים תושבי עזה. די לסבל של האזרחים תושבי הדרום בישראל. אולי נגיד להם – בגלל חוסר המוכנות שלכם לדבר בזמנים הנכונים עם האנשים הנכונים את המילים הנכונות, בגלל זה אנשים מתים כאן, משני צדי הגבול. אולי נגיד להם – המלחמה הזאת, או כמו שאתם קוראים לה, ה"סבבים", היא לא גזירת גורל, היא מעשה ידי אדם, ידיכם שלכם, ובידיכם גם לשים לה סוף.

זו השנה השנייה שאני חלק מצוות ההפקה שעמל על הטקס הזה במשך חודשים ארוכים. לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני הגיעו בשנה שעברה כ-7,000 איש, וזה היה מראה מרהיב. 7,000 איש שלא נכנעים למסרים המוכתבים, ומחזיקים בראייתם את הדרך האחרת, דרך של הידברות, הכרות, פיוס ושלום. זו האמירה של טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני. ואולי, אולי, לשם שינוי, המדינה תואיל הפעם לפקוח עיניים ואוזניים, ולראות ולהקשיב לקולות הפיוס שעולים מהטקס הזה, ולהוריד את קולות המלחמה שהיא מתעקשת להרים, פעם אחר פעם? אני מאמינה שאם המדינה אכן תעשה זאת, היא עשויה ללמוד משהו חדש, ומי יודע, אולי גם להעז פעם ולהושיט יד ישירה לשלום. אינשאללה.

כאן ההזמנה לטקס המשותף, עם כל הפרטים.

אילה שלו, חברת תנועת ״לוחמים לשלום״, וממארגני טקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"להיפגש עם פלסטינים בספרות זה הרבה פחות מאיים". ערב ההשקה ל"בלשון כרותה" במכון ון ליר (צילום באדיבות הוצאת "מכתוב")

בלשון כרותה ובוטחת: הקובץ הגדול ביותר של פרוזה פלסטינית בעברית

האנתולוגיה "בלשון כרותה", המקבצת את יצירותיהם של 57 סופרים פלסטינים בעברית, מאתגרת הן את המבט האוריינטליסטי הישראלי והן את ההסתייגות הערבית מפני נורמליזציה תרבותית עם ישראל. "הבנתי שליהודים, דווקא ליהודים, אני צריכה לספר את הסיפור שלי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf