newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עמונה עמונה עמונה – ומי ידבר על מצבם המידרדר של ילדינו?

על פי הדו"ח החדש של המועצה לשלום הילד, שניים מכל שלושה ילדים חרדים וערבים חיים בעוני, אבל בישראל אין מדיניות חברתית ואין יעדים. העוול בכיבוש כלפי הפלסטינים הוא גם עוול חוסר הפניות לילדינו ולעתידם

מאת:

השבוע התפרסם הדוח השנתי של המועצה לשלום הילד: ילדים בישראל 2016. כתבינו היו עסוקים בדברים אחרים. הם התפרסו במוקדי ההתרחשות, ודיווחו ברצף שידורים ישירים בכל ערוצי הרדיו והטלוויזיה על קורות פינוי עמונה. כתב אחד מצידו המערבי של בית הכנסת, וכתב נוסף לעדכונים מצידו האחר של המבנה. הציבוריות הישראלית גילתה אמפתיה: כולנו עם מי שפונו מבתיהם, כולנו עם החיילים והשוטרים. אף אחד לא נותר פנוי לדווח על מצבם של ילדי ישראל, והאמפתיה לא הופנתה למי שבאמת זקוק לה.

הבעיה המרכזית: ילדים במשפחות עניות

2.76 מיליון ילדים היו בסוף שנת 2015 בישראל. 840 אלף מהם, שהם שלושים אחוזים, היו ילדים עניים. ליתר דיוק: ילדים שהוריהם עניים, שהרי ילדים לא עומדים בזכות עצמם במנותק ממשפחתם. מדינת ישראל לא רק שלא מדברת על זה, היא גם מתקשה במשך השנים להתמודד עם העוני. בשנת 2000 למשל, הצליחו 42 אחוזים מהילדים העניים להיחלץ מהעוני בזכות תשלומי העברה להוריהם. הכוונה לכסף שמועבר מתקציב המדינה למשפחות בסעיפים כגון אבטחת הכנסה, דמי אבטלה וקצבאות ילדים. מאז (ובעיקר בשנים 2000 עד 2005) חלה שחיקה בתרומה של תשלומי העברה, ובשנת 2015 רק 13.5 אחוזים מילדים העניים נחלצו בזכות כספי המדינה מהעוני. במילים אחרות: המדינה הותירה את החלשים לעצמם.

בקרב יהודים "רגילים" שיעור העוני הוא עשרים אחוזים (כל ילד חמישי). בקרב יהודים חרדים ובקרב ערבים שיעור העוני הוא 62 עד 66 אחוזים (בהתאמה). שניים מכל שלושה ילדים במגזרים אלה חיים במשפחות עניות. האפליה המגזרית מקבלת גם ביטוי גיאוגרפי, של מרכז ופריפריה: 56 אחוזים מילדי מחוז ירושלים הם עניים, ו- 43 אחוזים מילדי מחוז צפון. במחוז המרכז, לשם השוואה, שיעור העוני בקרב ילדים הוא 13 אחוזים בלבד.

> לא להתפתות לתעתוע הפינוי בעמונה

אנחנו לא מתפנים לטפל במה שהיה ראוי שיהיה בבת עינינו – הילדים שלנו ועתידם. (צילום אילוסטרציה: הדס פרוש/פלאש90)

אנחנו לא מתפנים לטפל במה שהיה ראוי שיהיה בבת עינינו – הילדים שלנו ועתידם. (צילום אילוסטרציה: הדס פרוש/פלאש90)

עשרה אחוזים מילדי כיתות ו', ח' ו-י' דיווחו שהלכו לישון רעבים בגלל חוסר מזון בבית. מה תגידו על זה? איפה האמפתיה הציבורית כשבאמת צריך אותה. איפה החיבוק לאלה שאין ביכולתם ליצור כוח פוליטי? ב-12 בדצמבר 2016 התפרסם דוח העוני האלטרנטיבי של ארגון לתת.
ז'יל דרמון, מייסד הארגון, כינה את העניים: "השבט של אף אחד" (עמוד 12 בדוח). הוא טען שהחברה הישראלית מורכבת משבטים של כוח, שמותירים מאחור את מי שלא נמנה על אחד מהם. הממשלה, כך לטענתו, אינה יודעת מה לעשות עם בעיית העוני. השרים מסתפקים בהצהרות "חברתיות", שאין מאחוריהן מדיניות של ממש. לדוגמא, הביטוח הלאומי מקיים מזה שלוש שנים הערכה של היקף בעיית אי הביטחון התזונתי, אך הדבר לא גרם לממשלה לנקוט כל פעולה, ושום פקיד בכיר לא הציע תוכנית למאבק ברעב.

למחרת, ב-13 בדצמבר, נערך בכנסת דיון ביוזמת האגודה לזכויות האזרח, תחת הכותרת: האם התקציב חברתי? מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, פרופ' שלמה מור יוסף, הודה שאין בישראל תוכנית מקרו חברתית, המציבה בפני משרדי הממשלה יעדים לביצוע. פרופ' נתן זוסמן מבנק ישראל אמר: "ממשלת ישראל עושה מעט מאד כדי להקטין את האי שוויון."

אתגרים נוספים לדור הצעיר

65 אחוזים מהילדים משתמשים בטלפון מעל שעתיים ביום. 25 אחוזים משתמשים יותר מחמש שעות ביום. מחצית מהילדים דיווחו שאיש אינו מפקח עליהם בכל הקשור לשימוש במכשירים דיגיטליים. 30 אחוזים דיווחו שיצרו קשר עם אנשים זרים (שהם אינם מכירים) ברשת האינטרנט. 15 אחוז מהם גם פגשו את הזרים לאחר שהכירו ברשת. 60 אחוזים מבני הנוער דיווחו שנפגעו מבריונות ברשת פעם או פעמיים במהלך השנה. 40 אחוזים מהנפגעים בחרו שלא לדווח על כך לאיש.

שימוש בטלפון חכם

 

יש עליה במספר הילדים הרגישים למזון. בשנת 2016 הוגשו קרוב לשלושת אלפים בקשות לסייעות רפואיות בחינוך הרגיל לילדים בעלי רגישות אלרגית למזון. פי שלושה וחצי ממספר הפניות בשנת 2011. ועוד בענייני מזון: 22 אחוזים מהילדים בכיתות ו', ח' ו-י' דיווחו שהם אינם אוכלים ארוחת בוקר. 17 אחוזים לא עוסקים כלל בפעילות גופנית. 18 אחוזים מתלמידי כיתות א' ו-30 אחוזים מתלמידי כיתה ז' סובלים מעודף משקל והשמנה.

800 ילדים ובני נוער הגיעו לחדרי המיון בשנת 2015 בעקבות ניסיונות התאבדות. רובן (626) בנות. 32 מהמנסים להתאבד היו ילדים מתחת לגיל תשע. 13 אחוזים מהילדים בכיתה י' דיווחו בשאלון כי חשבו ברצינות להתאבד.

החברה בישראל תשלם על זה בעתיד

צריך להכיר תודה לוועדה המיוחדת לזכויות הילד בכנסת, בראשות חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון. למרות שתשומת הלב הציבורית הייתה השבוע בשטחים הכבושים, הוועדה התכנסה ביום שני, וחבריה שמעו סקירה על דוח המועצה לשלום הילד.

אבל מה יועיל הדיון בוועדת הילד הכנסת, כל עוד אין מדיניות חברתית סדורה בישראל? בעוד עשר ועשרים שנים, נגלה שהפערים בישראל בין עניים לעשירים הם מהגדולים בעולם. האם נזכור אז שהכתובת נכתבה על הקיר כבר היום? 840 אלף הילדים החיים כיום במשפחות עניות, יהיו בעלי משפחות עניות משל עצמם. כפי שהראתי למשל כאן, יש קשר ישר וחזק בין המצב הכלכלי של ההורים לבין ההישגים של הילדים. וקשר זה נשמר גם ברכישת השכלה מקצועית או אקדמית על-תיכונית. העוני עובר בירושה מדור לדור.

וגם את מחקר קולמן ציטטתי בעבר: "האי שוויון שנכפה על הילד בגלל הבית שבו נולד, השכונה שבה גדל וחוג חבריו יישמר לעתיד בעינו, ויהיה לאי שוויון שהוא יאלץ להתמודד איתו בחייו כמבוגר לאחר שיסיים את בית הספר."

כללו של דבר: העוול הנגרם מהכיבוש אינו רק בפגיעה הקשה והממושכת בזכויות האדם של הפלסטינים הכבושים. העוול הוא גם בשימור וקיבוע הכיבוש בסדר היום הציבורי של אזרחי מדינת ישראל. אנחנו לא מתפנים לטפל במה שהיה ראוי שיהיה בבת עינינו – הילדים שלנו ועתידם.

> הזלילה הגדולה של האדון על שולחנו של המדוכא

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf