דו"ח חדש: ההסללה גוזרת על אלפי ילדים בשנה עתיד ללא אופק

בשבוע שעבר פרסם ה-OECD דו"ח אודות "חינוך חניכה והכשרה מקצועית בישראל". הדו"ח נכתב ביוזמת הארגון, כחלק ממחקר רחב שזיהה את ההכשרה המקצועית כמנוע משמעותי לצמיחת המשק. הדו"ח עוסק בעיקר במדיניות ההכשרה המקצועית, ונוגע רק בעקיפין בהכשרה הניתנת במסגרת לימודי התיכון בישראל.

בכל הקשור לחינוך ניתן למצות מהדו"ח שלושה ממצאים: החינוך המקצועי בישראל קולט לשורותיו את התלמידים שנותרו מאחור, הוא מספק להם הוראה ברמה נמוכה ביותר, ומציע להם מסלול עתיד ללא מוצא. במילים אחרות, ההסללה עדיין כאן.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

קיצור תולדות ההסללה

בטרם אתייחס בהרחבה לטענות הדו"ח, ראוי להבהיר מהי הסללה, ומי הם התלמידים שאנחנו עוסקים בהם. בחינוך המקצועי בישראל יש ארבעה מסלולי לימוד נפרדים (ראו תרשים). כ-14 אחוזים מילדי כל שנתון לומדים במגמות הנדסיות, כגון מחשבים וביו-טכנולוגיה, והם מתאפיינים בנתונים אישיים גבוהים. אחוז דומה לומדים במגמות טכנולוגיות, כגון אדריכלות ומערכות בקרה, והם נמצאים ברמה הממוצעת של החינוך העיוני. הקבוצה השלישית, שבה כ-9 אחוזים מהשנתון, כוללת מגמות תעסוקתיות, כגון סיעוד וטיפוח יופי. שלושת המסלולים שהוזכרו נמצאים תחת פיקוח משרד החינוך. בנוסף, יש קבוצה רביעית ובה כ-3 אחוזים מהשנתון, שלומדים במגמות מקצועיות כגון חשמלאות ותפירה, תחת פיקוח משרד העבודה והרווחה.

הדיון להלן מתייחס לתלמידי שני המסלולים: המגמות התעסוקתיות במשרד החינוך והמגמות המקצועיות במשרד העבודה, שבהם כ-12 אחוזים מהתלמידים, כלומר כ-15 אלף נערים ונערות בכל שנתון.

מדיניות ההסללה הייתה נהוגה משנות הראשית של מדינת ישראל כאשר תלמידים בכיתה ח' עברו מבחני ידע וכישורים, שקבעו לאיזה מסלול לימודים ימשיכו: עיוני או מקצועי. לא שאלו את התלמידים מה הם רוצים ללמוד, לא התחשבו ברקע שלהם שאולי הכשיל אותם, וגם לא ניתנה להם אפשרות לעבור בין המסלולים בהמשך. החל משנות השמונים החל תהליך שינוי, שראשיתו במתן זכות בחירה לתלמידים אם ללמוד בתיכון עיוני או מקצועי. לכאורה, מהלך זה ביטל את ההסללה הגלויה, אולם כפי שנראה בהמשך, ההסללה חיה ובועטת מתחת לפני השטח.

האחרים שנותרים מאחור

משפט המפתח בדו"ח ה-OECD מובא כבר בעמוד 9: "החינוך וההכשרה המקצועית בישראל משרת חלק מהתלמידים בצורה טובה, בכך שהוא מספק להם מיומנויות אקדמיות טובות ומכין אותם היטב לכניסה לאוניברסיטה. אולם אחרים נותרים מאחור".

מי הם אלה שנותרים מאחור? לא קשה לנחש. במחקר שפרסם בנק ישראל בנובמבר 2017, נמצא כי השכלת האב הממוצעת של הלומדים במסלול התעסוקתי של משרד החינוך היא 10 שנות לימוד, כלומר הורים שלא סיימו תיכון. לעומת זאת, הלומדים במסלול ההנדסי ובחינוך העיוני, התברכו בהורים בעלי השכלה על תיכונית (12.5 שנות לימוד בממוצע). השכר הממוצע של האב של תלמידי המגמות התעסוקתיות קטן בשליש מהשכר הממוצע של האב של הלומדים במגמות הנדסיות או עיוניות.

(מתוך דוח בנק ישראל, קישור בטקסט)

לא רק העבר של צעירים אלה חלש, כפי שניכר מהשכלת הוריהם והכנסתם, אלא שגם עתידם אינו מבטיח תיקון (ראו תרשים). המחקר מצא שאם ניקח שלושה תלמידים בעלי מאפייני רקע דומים, ונציב אותם במסלולי הלימוד השונים, יהיה השכר העתידי של בוגר המגמה התעסוקתית קטן ב-12% מחברו בוגר המגמה העיונית, וקטן ב-29% מבוגר המגמה ההנדסית.

רמה נמוכה של הוראה

בהתאמה לרמת התלמידים המוסללים, כך גם רמת ההוראה שהם זוכים לה. על בסיס מידע שנאסף במחקר "מיומנויות בוגרים" (עליו כתבתי בנפרד) נכתב בדו"ח הנוכחי: "בישראל 42 אחוזים מהבוגרים את החינוך הטכנולוגי-מקצועי הם חסרי כישורי יסוד בשפה ובחשבון". ראו בתרשים את הרמה הנמוכה של בוגרי החינוך המקצועי בישראל בהשוואה למספר מדינות, ואת שיעור הבוגרים שהישגיהם משמאל לקו האדום, המציין כישלון במבחן. כדי להמחיש את האוריינות המתמטית של אלה שמשמאל לקו האדם, מדובר באנשים שלא הצליחו לקרוא נכון את המידע בשעונים בתחנות הדלק, ולא הצליחו להבין נכון את הוראות המינון של שימוש בתרופות. בנט, כידוע לכם, עסוק בעילית הלומדים חמש יחידות מתמטיקה.

עוד מציין הדו"ח שרבים מהמורים, שאולי הם אנשים מקצוע טובים, לא קיבלו הכשרה פדגוגית כלל, מה גם שהמורים בחינוך המקצועי שבפיקוח משרד העבודה לא נדרשים כלל לתעודת הוראה. מצד שני, מי שבאים מרקע פדגוגי, חסרים לעיתים את ההיכרות הבלתי אמצעית עם התעשייה ועם מקומות העבודה. אשר למשאבים ולעזרי הוראה, תלמידי משרד העבודה עובדים במפעלים הרלוונטיים למקצוע הלימודים. תלמידי משרד החינוך לעומת זאת רוכשים את המיומנויות המקצועיות בסדנאות בבתי הספר, ולא תמיד ניתן לרכוש עבורם את הציוד התעשייתי המתקדם ביותר.

לקראת דרך ללא מוצא

לא רק שמיינו את התלמידים החלשים ביותר, ולא רק שסיפקנו להם הוראה ברמה נמוכה ביותר, אלא שאנו מונעים מהם עתיד. כך נכתב בדו"ח: "ישראל נדרשת להרחיב ולגוון את האפשרויות העומדות בפני בוגרי התיכון, כך שהכשרה מקצועית לא תהיה כדרך ללא מוצא". משמעות הדברים, שלתלמידי החינוך המקצועי בישראל אין אופק להתפתחות אישית לשיפור השכלתם או מעמדם המקצועי.

לשם השוואה: בוגרי החינוך העיוני יכולים לבחור את עתידם במגוון רחב של מקצועות. מי שלא השלים בגרות בתיכון יכול לעשות זאת במכינות, ומשם להמשיך ללימודים נוספים במגוון תחומי דעת ומקצועות. זאת ועוד, מי שלמשל למד לתואר ראשון במסלול אחד, יכול בעתיד לעבור ללמוד במסלול אחר, תוך שהוא מקבל קרדיט לפחות על חלק מהלימודים שכבר השלים. לא רק שהוא יכול לבחור, אלא שמגוון הבחירה הוא רחב והמעברים פשוטים. זאת פריבילגיה שאינה ניתנת לבוגרי החינוך המקצועי.

בשנת 2016 עסק בנושא זה במשרד ראש הממשלה "צוות בין משרדי לשיפור הניעות בין מערכות ההשכלה וההכשרה". דו"ח הצוות מאשר את הדברים, בדוגמה הבאה: "מיעוט של הכשרות מקצועיות מעניקות לבוגריהן הכרה כלשהי בבואם להמשיך ללימודי טכנאות. אלה [לימודי הטכנאות] אינם מאפשרים מעבר ללימודי הנדסאות, ולבוגרי הנדסאות אין כיום מסלולי המשך מלבד מעבר לאקדמיה, ותוך הכרה במספר מצומצם של נקודות זכות אקדמיות, זאת אף שלמדו בתכנית בהיקף של 2,176 שעות במצטבר".

האבסורד הגדול ביותר הוא המאבק בין משרד החינוך לבין משרד העבודה והרווחה, אשר כאמור חולקים באחריותם שני מסלולי לימוד נפרדים. משרד החינוך לא מכיר בלימודים העיוניים הניתנים במגמות משרד העבודה, לפי אותם קריטריונים שהוא נוהג כלפי תלמידיו, בכל הקשור לתעודת בוגר תיכון ואפשרות לגשת לבחינות הבגרות. מנגד, משרד העבודה אינו מכיר בטיב ההכשרה המקצועית של הלומדים במשרד החינוך, שכן חסרה להם התנסות מעשית בתעשייה, ולכן אינו מעניק להם תעודת מקצוע. שני המשרדים רבים על האגו שלהם, והתלמידים, שהם מלכתחילה החלשים ביותר, משלמים את המחיר.

ההסללה חיה ובועטת מתחת לפני השטח. נפתלי בנט בביקור בבית ספר אורט (מרים אלסטר/פלאש90)

מה עושים במשרד החינוך? כלום

אם כך, יש בישראל כ-15 אלף נערים ונערות בכל שנתון, מהדרוג החברתי כלכלי הנמוך ביותר, שמוסללים לשום מקום. ומה עושה משרד החינוך בעניין? בעיקר מכחיש את התופעה. בדיון בנושא שנערך השנה בוועדה לצדק חלוקתי בכנסת, הצהיר ד"ר עופר רימון, האחראי על החינוך הטכנולוגי במשרד החינוך ש"החינוך הטכנולוגי היא לא מערכת מסלילה, אלא מערכת שהיא מסלול להמראה".

בכנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה שנערך בשבוע שעבר, התקיים מושב נרחב בדיוק בנושא זה. הכותרת הייתה: "היערכות מערכות החינוך וההכשרה המקצועית", אולם איש מ-19 הדוברים במושב לא הציג כיצד נערכים בפועל לתיקון המצב. רוב הדוברים הציגו את הבעיות הקיימות והמוכרות, ומיעוטם הציגו הגיגים על דברים שראוי לעשות.

הגדילה לעשות הנציגה היחידה של משרד החינוך בדיון, ד"ר מיכל טביביאן מזרחי, סמנכ"לית תכנון ואסטרטגיה (כאן, מנקודה 1:20:00). היא אמנם סקרה מהלכים חשובים של משרד החינוך, אלא שהם אינם קשורים לעניין. כך למשל רפורמת מבחן הבגרות בהיסטוריה עם ספר פתוח. מה אכפת לתלמידים במגמות המקצועיות מרפורמת הספר הפתוח, אם הם לומדים במסלול שאינו מאפשר לגשת למבחני הבגרות? בשלהי דבריה הייתה התייחסות קצרה (כי נגמר הזמן) לסוגיות החינוך המקצועי, אלא שכותרת השקף היתה: "אתגרי המערכת". שם אכן נכתב שצריך (בלשון עתיד) לשפר את רמת ההוראה בחינוך המקצועי, ולהגביר את שיתוף הפעולה עם משרדי הממשלה האחרים.

הפתרון: לפתוח את כל האפשרויות בפני כל התלמידים

כדי לחלץ את התלמידים מרקע חלש מהסללה מקצועית צריך להמשיך בתהליך פתיחת האפשרויות לבחירה. חטא ההסללה הוא חטא המיון וההפרדה. היא מתקיימת מרגע שתלמיד נאלץ לבחור בדבר אחד, ולכן נמנע ממנו לבחור בדברים אחרים. כשם שבשנות השמונים ניתנה לתלמידים זכות לבחור במסלול עיוני או מקצועי, כך צריך להרחיב את אפשרויות הבחירה גם להמשך. מדוע תלמיד שלומד אפיה ובישול לא ימצא עניין גם בלימודי ספרות? ומדוע תלמיד שבחר לימודים מורחבים בגאוגרפיה לא ילמד גם אלקטרוניקה?

בעולם חופשי מהסללה, כל התלמידים ילמדו בתיכון את לימודי היסוד כגון שפה, מתמטיקה, ואזרחות. כמובן שבאלה משרד החינוך צריך להשקיע יותר בתלמידים החלשים, ולא לסנן אותם החוצה למשרד העבודה. מלבד לימודי היסוד, יוכלו התלמידים לבחור מגוון מגמות, שחלקן עיוניות וחלקן מקצועיות. כיוון שמגמות אלה דורשות ציוד ואמצעים מיוחדים, הן יכולות להינתן במרכזים שהתמחו בכך.

כך למשל נהוג כבר כיום, שבתי ספר מפנים תלמידים שבחרו מגמות מדעיות אל מרכז חמד"ע, שבו מרוכזים האמצעים הדרושים, וגם המורים ברמה הגבוהה, והם נותנים שירות לתלמידים מבתי ספר שונים. באותה גישה אפשר להקים מרכז ללימודי מחשב או אלקטרוניקה או כל תחום מקצועי אחר, שהוא ברמה הגבוהה ביותר מבחינת ציוד והתמקצעות המורים, והוא נותן שירותיו לתלמידים שלומדים את לימודי היסוד בבתי ספר אחדים.

הרעיון הזה כלל אינו חדש, והוא מחזיר אותנו אל שנות השמונים במאה הקודמת, עת להט הדיון על ביטול ההסללה הגלויה. אחת הוועדות הראשונות שעסקו בנושא, "הוועדה לבדיקה ולעדכון מטרות החינוך הטכנולוגי" בראשות ד"ר ארלי תמיר, המליצה בדיוק בכיוון זה של ביטול מיון התלמידים ופתיחת אפשרויות הבחירה. ההמלצות לא יושמו, ממש כפי שקרה להמלצות דומות של ועדות נוספות במהלך השנים.

השורה התחתונה היא פשוטה: כ-15 אלף נערות ונערים בכל שנתון, שמגיעים מבתים חלשים, מוסללים למגמות תעסוקתיות ומקצועיות במשרד החינוך ובמשרד העבודה. הם זוכים להוראה ברמה נמוכה, ואין להם אופק עתידי להתקדמות. הסללה מתקיימת לנוכח המיון ומניעת אפשרויות בחירה, ולכן ביטול ההסללה הסמויה פירושו ביטול מערכות המיון והשליטה, ומתן חופש בחירה מלא לתלמידים. כל מה שחסר זה ממשלה שאכפת לה.