הלוויה בדומא: "התאלמנת היום חביבתי, ואת אפילו לא יודעת מזה"

לחלק מהגברים בכפר יש אישורי עבודה בישראל, אבל לנשים לא. לכן נשות משפחת דוואבשה מנועות מלעמוד לצד הפצועים בבתי החולים, ונאלצות לכאוב מרחוק. את אחמד הקטן הן ראו בטלוויזיה, ולמראה תמונה של ריהאם החבושה הן פורצות בבכי. ביקור במסע הלוויה של סעד דוואבשה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

התעוררתי לתוך עוד שבת חמה ואיומה. הטלפון שהושתק סינן הודעות וטלפונים עם הבשורה המרה על מותו של סעד דוואבשה, האבא מדומא. הגופה השרופה עושה את הדרך מבית החולים סורוקה לכפר, יחד עם בני משפחה, חלקם נסעו לתל השומר לבשר לשוהים שם את הבשורה המרה ולהתפלל לשלומה של האמא ריהאם ואחמד הקטן.

"אנחנו חייבים להשתתף בלוויה", אמרתי לעומר, בן זוגי. בסדר, הוא ענה, "אבל למה חייבים?" הסברתי שאני מרגישה חלק מהאסון הזה, את המשפחה השכולה הזאת הכרתי אישית ועכשיו האבא נפטר. אני חייבת להיות שם ברגעים אלו. הרופא מדומא שליווה את בני המשפחה בבית החולים תל השומר, שם הכרתי אותו, סיפר לי בטלפון שהם מתארגנים ללוויה, שהגופה תגיע לשכם לנתיחה ולתיעוד, לפי בקשת הרשות הפלסטינית, ואחר כך לקבורה בכפר. חשבתי שהתהליך הזה בטח ייקח זמן ארוך.

> כך מצאתי את עצמי בחדר אחד עם צמרת המדינה והמשפחה מדומא

אלפים במסע הלוויתו של סעד דוואבשה בדומא שנקבר לצד בנו התינוק עלי. האב ובנו נרצחו בהתקפת בקבוקי תבערה על ביתם (יותם רונן/אקטיבסטילס)

אלפים במסע הלוויתו של סעד דוואבשה בדומא שנקבר לצד בנו התינוק עלי. האב ובנו נרצחו בהתקפת בקבוקי תבערה על ביתם (יותם רונן/אקטיבסטילס)

לקראת הצהריים יצאנו לכיוון דומא. בדרך הפעלנו את הוויז. "שימי מעלה אפרים", אמר עומר. "למה לא דומא?", שאלתי, "כל העולם מכיר את דומא עכשיו, אולי גם הוויז, בוא ננסה". וויז זיהה הרבה דומא בעולם, וגם את דומא שליד שכם ומעלה אפרים.

לפני מחסום תפוח הבנתי שמסע הלוויה כבר נמצא לקראת סיומו ושחייבים להזדרז. בדרך עצר אותנו ג׳יפ צבאי וביקש ממכשיר הקשר אישור לכניסת רכב ישראלי לשטח. החייל הצעיר הבין שאנחנו ערבים ונתן לנו לעבור. הוא נידב מידע שהגופה עברה מזמן לעבר הכפר.

היה קל לזהות את מרכז האירוע והתהלוכה ההמונית, לפי הדגלים, הצעירים עם חולצות ועליהן הדפס של תמונתו של עלי הקטן, הפנים הנפולות של גברים מיוזעים בצידי הדרך, הצלמים וניידות השידור שהיו פזורות להן בין הסוסים והתרנגולות החופשיות בכל מקום. הכפר הקטן היה מלא באורחים ומשתתפים.

הגענו לכניסה לחצר בית הספר, שם הוצבה סוכת האבלים, והחלטנו לעלות קודם לקברים. הילדים הדריכו אותנו לכיוון בית הקברות הצנוע והקטן בלב הכפר, ממש קרוב לבית המשפחה, שם טמון סעד האב לצד בנו עלי. "הם השאירו רווח", הבחנתי. כנראה מוכנים לקראת הידיעה הקשה הבאה על האם, שלא נדע.

אמרנו שלום לצוות אל ג׳זירה עם וליד אל-עומרי שקיפל את הציוד ומיהר ללכת. הסתכלתי על הבתים מסביב וראיתי צלמים, נשים וילדים מתבוננים מלמעלה בכל המתרחש על האדמה. עמדנו וקראנו "אל פאתיחה" (הפסוק הפותח מהקוראן) לזכר האב ובנו.

בדרך חזרה לסוכת האבלים ביררנו איפה נמצא הבית של סעד וריהאם. אנשי הכפר השאירו אותו פתוח למבקרים המזועזעים, שרוף כליל ומפוייח. על הקיר בחוץ צייר מישהו בקבוק חלב עולה באש, ובובת בד מכוסה בדגל פלסטין ישבה בתוך עגלה שרופה. הכאב והיגון בכל מקום. מסביב לבית מתוחים חבלים עליהם נתלו תמונות של בני המשפחה בעזרת אטבי כביסה. כל הבית נראה כמו אתר הנצחה מאולתר ושחור.

> כשזה מגיע למחבלים יהודים, המשטרה והשב"כ מרימים ידיים מראש

עגלה ובה בובת תינוק עטופה בדגל, בבית משפחת דוואבשה השרוף (סמאח סלאימה)

עגלה ובה בובת תינוק עטופה בדגל, בבית משפחת דוואבשה השרוף (סמאח סלאימה)

ליד הגדר פגשנו את משפחת השכנים, שגם את ביתם ניסו המציתים לשרוף. האמא הזמינה אותנו "בואו תיכנסו לבית שלנו, אהלן וסהלן". זוג הורים וילד עמדו מול ביתם השרוף. "חמדאללא עלא אסלאמה", אמרנו להם, תודה לאל שאתם בסדר. למרבה מזלה המשפחה התארחה מחוץ לכפר באותו לילה שבו נשרפה משפחת דוואבשה. הם משוכנעים שהמחבלים הגיעו אליהם קודם, וכאשר ראו שאין תגובה לשריפה וכי הבית שקט עברו לשכנים. הראייה שלהם לכך היא שכתובות הנאצה על קירות ביתם כהות והריסוס עבה. "לכן הם התחילו פה", קבע אבי המשפחה. "העיקר שניצלתם", אמר בן זוגי. תודה לאל.

ביקשתי מאימאן, האם, להראות לי איפה יושבות הנשים בבית האבלים. בדרך היא סיפרה על ריהאם וכמה שהיא הייתה שכנה טובה ואיך כל צוות המורים בבית הספר בו עבדה היה כאן וביקר. היא נדהמה לגלות שראיתי את ריהאם בבית החולים וגם את אחמד, וביקשה לתת לי את מספרי הטלפונים שלהם כדי שיוכלו להתעדכן כל הזמן. "אמרו לנו שריהאם בסדר, שמצבה יותר טוב מבעלה, שעוד מעט היא תתעורר. זה נכון?" שאלה אימאן. לא ידעתי מה לענות לה. "המצב קשה אבל יציב", גמגמתי, "ככה אומרים הרופאים… נתפלל לשלומה".

הגעתי לבית הוריו של סעד. אמו ואביו ישבו ומסביבם עשרות נשים בוכיות. השכנה אימאן סיפרה לכולם שאני מ"בפנים", כלומר מישראל, ושאני ראיתי את אחמד וריהאם בבית החולים. התקרבתי לאימא של סעד וחיבקתי אותה, היא נשקה אותי כמה פעמים ונתנו לי לשבת לידה. "ספרי לי מה שלום אחמד וריהאם כלתי?", היא ביקשה, "אנחנו לא ראינו אותם מאז השריפה. הם בסדר? שמענו שהיא בסדר ושאחמד התעורר. זה נכון?"

לא חשבתי שאצטרך לדבר על זה. לא הייתי מוכנה. אבל כל הנשים האלו כל כך רחוקות מיקיריהן. הן לא רואות אותם ולא יכולות לבקר את הפצועים. אחת מהן סיפרה שהיא הדודה של אחמד הקטן וקשה לה שהיא לא לידו. רק בטלוויזיה מראים אותו לפעמים: "מה אנחנו יכולות לעשות, הגברים שמבקרים יש להם אישור עבודה, ולנו אין", היא הסבירה ונאנחה "מסכנה ריהאם היא לבד שם".

> אי אפשר לנצח את הטרור היהודי בלי לסיים את הכיבוש

אימו של סעד דוואבשה בין קרובות משפחה בזמן מסע הלוויתו (יותם רונן/אקטיבסטילס)

אימו של סעד דוואבשה בין קרובות משפחה בזמן מסע הלוויתו (יותם רונן/אקטיבסטילס)

הבנתי פתאום את הכמיהה הכואבת לדעת את האמת, לנחם. להתקרב ולהבין את מצב בני המשפחה ששוכבים בבית חולים רחוק ומנוכר. עשרות פעילים ומבקרים ערבים מ"בפנים", מתוך ישראל, נמצאים שם כל הזמן בבית החולים, וגם יהודים טובים באים לעזור, כמו אחים ואחיות ולא עוזבים אותם, הסברתי וניסיתי להרגיע במעט את הדאגה. אימו של סעד ברכה והודתה לכלל מי שעוזר שם בבית החולים. "אתם המשפחה שלהם שם", היא אמרה.

נזכרתי שיש לי בטלפון תמונות של ריהאם ואחמד, והצעתי להן לראות. "את כלתי המסכנה לא ראיתי", אמרה הסבתא, "בטלוויזיה מראים רק אחמד. הפנים שלה גם נשרפו? היא רואה? היא מדברת?" הזקנה קירבה את המסך לעיניה הדומעות ונישקה את הטלפון. הנשים העבירו ביניהן את הנייד שלי כדי לראות את תמונתה של ריהאם. חלקן בכו וחלקן התפללו לשלומה ואחת אמרה: "התאלמנת היום חביבתי, ואת אפילו לא יודעת מזה. שאלוהים יעזור לך כאשר נספר לך שעלי וסעד שלך הלכו לעולמם".

בתום הביקור שאלתי אם הן צריכות להעביר משהו לבית החולים, והבטחתי לעדכן את הדודות בכל פעם שאני שם. בדרך סיפרתי לעומר שלמדתי היום שאפילו בשכול ובכאב החלק של הנשים מקופח. משום מה לא חשבתי על זה שמיד לאחר הפיגוע הפצועים נלקחו מחיק המשפחה, וכי נשות הכפר מנהלות את ההזדהות והכאב מרחוק, ואין להן דרך לפרוץ את המרחק הזה כמו שיש לגברים שעובדים בתוך ישראל.

בדרך חזרה מהכפר השלו הזה עצרו אותנו נערים רעולי פנים. בידיהם היה מוקליעה (קלע), בצל ולימון. זה הציוד שלהם לקראת העימותים ברחוב הראשי עם הצבא. הם דפקו על החלון. פתחנו מיד. "אסלאם עליכום, מה קורה שם בהמשך?", עומר מיהר להכריז שאנחנו ערבים. הצעיר הסביר לנו שיש בעיות ושורפים גלגלים וקצת אבנים. לא רציני, אינשאללה תעברו בשלום הוא הרגיע, ושאל אם יש לנו מים באוטו. "כן בטח", נתתי לו.

הדרך אכן הייתה סגורה. עשרות צעירים הבעירו צמיגים וסגרו את הרחוב. הסבירו לנו שעלינו לחזור לכפר ולנסוע דרך הוואדי לכביש יריחו-שכם. זו דרך מפותלת הררית ומפחידה, אך עברנו אותה בשלום ונסענו לכיוון העיר שכם. שום מחסום לא היה בדרך, עמדות החיילים המוכרות עמדו ריקות כמו סצינה בסרט של שדה קרב אחרי המלחמה. שם בתוך העיר החיים זורמים, החנויות והמסעדות פתוחות כרגיל ואין זכר לאסון שאירע לדומא השכנה. המדיניות של הרשות הפלסטינית היא "כל אחד והעיסוק שלו, העיקר לאכול לשתות ולהמשיך לחיות". גם אנחנו אכלנו, שתינו וחזרנו הביתה.

> הדם של עלי דוואבשה הוא גם על הידיים של מחמוד עבאס

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מוחמד אבו חומוס, אחד ממובילי המאבק הלא אלים בירושלים המזרחית, בהפגנה בעיסאוויה. (צילום: גיא בוטביה)

ביקור הפצועים הבא הוא רק עניין של זמן. מוחמד אבו חומוס בהפגנה בעיסאוויה. (צילום: גיא בוטביה)

שוב אבו חומוס הוכה ע"י שוטרים, שוב אני נוסע לבקרו

מוחמד אבו חומוס הוא מנהיג מקומי בעיסאוויה. הוא עסוק בתיעוד של פעולות הכיבוש בכפרו, ואלו רבות עד מאד. כשהן מתרחשות, מוחמד יוצא אל מול השוטרים, מבקש הסברים, מצלם במצלמתו, ותובע מהם לעזוב את תושבי עיסאוויה בשלום. השוטרים לא אוהבים זאת

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf