צרפת: חנינה לאישה שרצחה את בעלה המתעלל

ז'קלין סובאז' רצחה את בעלה אחרי שנים של התעללות. היא הפכה לסמל בצרפת וזכתה לחנינה מהנשיא. גם דלאל דאוד רצתה את בעלה אחרי שנים של מכות ואונס. עכשיו צריך לחכות לריבלין

מאת:
השאירו תגובה
א א א

נשיא צרפת הודיע שלשום (רביעי) בבוקר כי החליט לחון את ז'קלין סובאז', 69, שהרגה את בן זוגה ב-2012 לאחר שהתעלל ואנס אותה. לאחר זמן קצר סובאז' שוחררה לביתה. מהאליזה מסרו כי "הנשיא החליט שגברת סובאז' לא צריכה להיות בבית הסוהר, אלא עם משפחתה".

ב-2014 הורשעה סובאז' בהריגת בעלה ונידונה ל-10 שנים בכלא. זאת למרות עדויות שהתעלל ואנס אותה במשך 47 שנים ושבנם המשותף התאבד לאחר התעללות דומה. בית המשפט בצרפת לא קיבל את טענתה להגנה עצמית מכיוון שלטענתו סובאז' לא הייתה בסכנה מיידית כאשר ירתה בבן זוגה, נורבר מארו, בספטמבר 2012.

מאז מתנהל קמפיין ציבורי רחב בצרפת, במסגרתו יותר מ-400 אלך בני-אדם חתמו על עצומה למען שחרורה. בינואר הקמפיין נחל את הצלחה הראשונה כאשר הנשיא הולנד העניק לה חנינה חלקית, שנדחתה על ידי בית המשפט בצרפת, בטענה כי סובאז' לא הביעה חרטה על מעשיה. אתמול הולנד עקף בעצם את החלטת בית המשפט ותיקן את העוול.

> בלי פערים בחינוך, עם הרבה צבא: סיכום 2016 דרך עמוד הפייסבוק של בנט

הפגנת נשים למען ז'קלין סובאז' (PASCAL.VANDON CC BY-ND 2.0)

איפה המחאה למען דלאל דאוד? הפגנת נשים למען ז'קלין סובאז' (PASCAL.VANDON CC BY-ND 2.0)

בקשת חנינה דומה עומדת כעת גם לפתחו של נשיא ישראל, ראובן ריבלין, כאשר ההבדל היחיד הוא שהמבקשת יושבת כבר 15 שנים בבית הסוהר.

ב-16 בינואר בשנת 1997 הרגה דלאל דאוד את בן זוגה, זאת רק שלושה ימים לאחר חזרתה של דאוד לביתה אחרי לידת בנה פואד. בן זוגה האשים אותה כי היא בוגדת בו עם דודו, מופיד. הוא ניסה להפשיט אותה ודרש ממנה לקיים יחסי מין מול ילדיהם. דאוד מספרת כי היא הצליחה לברוח ממנו, אמרה לו שהיא קודם תשכיב את ילדיהם ואז תבוא אליו. היא נתנה לו את כדורי השינה שלו, מסוג בונדורמין, כפי שרגיל היה. היא המתינה שירדם ואז כיסתה אותו במספר שמיכות, וחזרה לישון עם ילדיה. עד הבוקר הוא מת מחנק.

מאז נישאו בני הזוג בשנת 1992, כשהיתה דאוד בת 21, נהג בעלה להכות אותה, לאנוס אותה ולכלוא אותה שעות ארוכות בשל חששו כי היא איננה נאמנה לו. מסכת ההתעללות נמשכה כל חמש שנות נישואיהם. על כך יעידו התלונות הרבות במשטרה, ברשויות הרווחה וגיליונות האשפוז הארוכים מבתי החולים. כל הגורמים הרלוונטיים היו ערים לנעשה בביתה אך בחרו שלא להתערב, ולמעשה תוצאתן היחידה של התלונות הללו היתה החמרה בהתעללויות שספגה דאוד, היות והתלונות העלו את חמתו של בן זוגה.

ב-1995 ניסתה להתגרש, אך בית הדין השרעי בעכו החליט שלא להיענות לבקשתה וה"סעד" שבחר לתת לה היה הצעה להגיע ל"שלום בית". בחודש לאחר מכן ניסיונות ה"שלום בית" הובילו לשלושה ביקורים בבית חולים, ואף לניסיון התאבדות. פעם אחת היא ברחה מהבית לאחר שבעלה ניסה לדקור אותה. התיק, כמו כל התיקים האחרים, נסגר מחוסר ראיות. במרץ 1996 שוב התלוננה במשטרה, אך התיק שוב נסגר. בנובמבר באותה שנה אושפזה בבית החולים, שוב כתוצאה מהתעללות. כל בר דעת מבין משורת המקרים האלה כי הסיפור לא היה יכול להגמר כששני בני הזוג בחיים – אבל לרשויות לא היתה הרבה דעת.

עוד בנושא

    במשפטה הכחישה דאוד את המעשה, בשל החשש ממשפחתו של בן זוגה, ולאור פחד מוצדק ממערכת המשפט הישראלית. בשנת 2002 היא הורשעה ברצח, עונשה נקצב פעמיים והיום הוא עומד על 25 שנים, מתוכן ריצתה כבר 15 שנים.

    ההתעללות המתמשכת שתוארה לעיל לא עלתה במשפט הראשון, בו זיכה אותה בית המשפט המחוזי, ולא בערעור המדינה לעליון בו היא הורשעה. גיליונות האשפוזים, ואף ניסיונותיה להאריכם בערבוב דם בשתן, לא עלו אף הם, וגם מקרי האונס לא. מאז שעובדות אלו התבררו, ומישהו סוף סוף טרח לבדוק במשטרה וברשויות הרווחה את סיפורה, הסניגוריה הציבורית מנסה להביא לשיחרורה. ב-2014 הוגשה בקשה לבית המשפט העליון בדרישה למשפט חוזר.

    במאי האחרון השופט אליקים רובינשטיין דחה את בקשתה בנימוקים אבסורדיים. כמו במקרה בצרפת, רובינשטיין קובל על העדר סמיכות בין התלונות שלה לבין מעשה ההרג, שהרי עברו חודשיים מאשפוזה בחודש השביעי להריונה עד לאותו יום בינואר. רובינשטיין גם אמר שטענת המדינה כי דאוד היא "אישה אסרטיבית" ולכן עמדו בפניה אפשרויות אחרות היא טענה של "דברי טעם", וטען כי בכל מקרה קיצור צפוי של 5 שנים בעונשה הוא לא משמעותי.

    לאחר 15 שנים של חוסר צדק ושנים נוספות של התעללות, על הנשיא ריבלין לפעול כמו הולנד ולסיים את הבושה הזאת למערכת המשפט הישראלית. גם מקומה של דלאל דאוד הוא עם משפחתה ולא בבית הסוהר.

    > ביקשנו מהעליון לסייע להפסיק את חילול זכר השואה – ונכשלנו

    א א א
    ועוד הערה לסיום:

    הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

    כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

    אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

    הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
    תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

    לחצו כאן
    מצעד הנשים בפלורידה. ינואר 2018 (צילום: Rob Kall/CC BY 2.0)

    מצעד הנשים בפלורידה. ינואר 2018 (צילום: Rob Kall/CC BY 2.0)

    גם בעידן טראמפ ונתניהו, עבודת שטח מביאה ניצחונות לשמאל

    ההישגים של מועמדי שמאל בבחירות האמצע בארה"ב ובבחירות המקומיות בישראל הוכיחו שאפשר לשנות את המציאות הפוליטית ולנצח את הימין

    X

    אהבת את הכתבה הזאת?

    כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
    שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
    תרמו עכשיו
    silencej89sjf